המזכירה של ראש הממשלה צלצלה ביום שלישי שוב ושוב למזכירה של ראש הממשלה החליפי. אבל בני גנץ לא הסכים לקבל את השיחה. הוא לא פנוי, נמסר באדיבות תקיפה, או בעצם בתקיפות אדיבה.
מקובל לחשוב שהקירבה אל התהום מצלילה את חוש המחשבה ומעודדת את הנטייה לפשרנות. לפחות עד סגירת הגיליון נראה היה שהדינמיקה התהפכה: אפילו מו"מ של ממש לא התנהל בין השניים כשהכנסת ה־23 גססה. הניסיון הקלוש האחרון של נתניהו להושיט יד עם פשרה סבירה, פחות או יותר, נגדע בגלל התחביב שהוא מטפח: לתת לגנץ לשמוע בחדשות על התפתחויות דרמטיות. ההודעה על מינויו של ד' לראש המוסד פורסמה בעיצומו של עוד סבב עקר בין מקורבי השניים. שר הביטחון התקשר לנתניהו, זעם עליו, ומאז ניתקו הצדדים מגע. זו לא נועדה להיות השפלה מכוונת, אבל זו הייתה התוצאה.
בחירות יביאו בוודאות לקץ הקריירה של גנץ, ובסבירות לא מבוטלת גם לסיום זו של נתניהו. הדינמיקה המתפתחת בסקרים תעניק לליכוד, לכל היותר, עוד ממשלת רוטציה, הפעם עם פוליטיקאי מיומן יותר ותמים הרבה פחות מיו"ר כחול לבן. הזינוק האחרון של סער אחראי לזמירות אחרות מכיוון הליכוד. לראשונה נשמעת שם נכונות להארכת הכהונה לארבע שנים, ואיטום כל חלונות היציאה בקרשים ומסמרים, כמו לפני הוריקן בקריביים. מאוחר מדי: יש סיכוי סביר שהבית עצמו כבר חרב.
ואולי, בלי להתכוון, בני גנץ יהיה בכל זאת ראש ממשלה? כן, התרחיש הדמיוני הזה עוד עשוי להתממש באופן שאיש לא העלה על דעתו: אם יתממשו הסקרים האחרונים, ואם סער יעמוד בדיבורו לא לשבת תחת נתניהו, לשניהם לא תהיה קואליציה בת קיימא למחרת 16.3. אם סער ינסה להרכיב וייכשל, ואחר כך גם נתניהו, תלך ישראל לבחירות חמישיות. ואז, באמצע הרכבת הקואליציה, יגיע מועד הרוטציה המקורי. לכאורה, גנץ ייכנס אז לתפקיד ראש הממשלה. זאת, כמובן, בתנאי שכחול לבן תעבור את אחוז החסימה והוא יזכה להישאר חבר כנסת. משימה שלפי הסקרים הולכת ונעשית קשה, עד בלתי אפשרית.
גברתי, מ״מ ראש הממשלה
הכרזה החדשה של גדעון סער ויפעת שאשא־ביטון, זה לצד זו (ובפוטושופ, מחמת הבידוד שלה), מעלה בזיכרון חיבורים דומים מן העבר שלא השיגו את מטרתם: בנט ושקד, הרצוג ולבני, אולי גם בגירסה הכל־גברית: לפיד וגנץ.
זו אינה הנהגה משותפת, מתעקש סער. במפלגה החדשה יהיה מנהיג אחד שמתמודד לראשות הממשלה, אבל זה יהיה שונה מאוד משירותי הניהול שהציע נתניהו ב־12 השנים האחרונות, שהתבססו בסוף על אדם אחד בחדר, לטוב ולרע. בשלטי הליכוד, גם בימים קשים מאוד, הופיע נתניהו לבדו. "אני מתכוון להחליף את המודל שהתרגלנו אליו במודל חדש: אני אוביל, אבל לצידי תהיה הנהגה שמבוססת על צוות ולא על שלטון יחיד. כמו שאמר בגין: ראשון בין שווים". התואר מ"מ ראש הממשלה, שמיועד לשאשא ביטון, מרמז שאם כבר צמדים, הציוות הזה דומה אולי יותר לביידן והאריס. אחד מועמד למשרה הבכירה ביותר, והשנייה – סגניתו הדומיננטית שאמורה להשלים את מה שחסר לו בדעת הקהל.
ומה באמת חסר? אי אפשר להתעלם מההקשר המגדרי. ח"כ שאשא ביטון היא סיפור מאלף על פוליטיקה: היא הייתה אלמונית לחלוטין בתור שרת השיכון, אבל התפרסמה דווקא כיו"ר ועדת הקורונה שנאבקה – לא תמיד בצדק – בהגבלות הממשלתיות. ברקע ריחפה כל העת הטענה שהשלטון – לא רק זה בישראל – מייצג נקודת השקפה גברית יותר, של ריסוק עקומות וצעדים אגרסיביים, ושאשא ביטון הביאה את הזוית המשפחתית: למשל, הצורך בפתיחה של מערכת החינוך, שתשחרר את ההורים. ברשימתו אמורות לכהן לפחות ארבע נשים בכל עשירייה, אולי אפילו יותר.
המחנה הציוני, קדימה וכחול לבן ניסו בעשור האחרון לכבוש את השלטון תחת הססמא "רק לא ביבי", אבל התנפצו על חומותיו בהיעדר מסר מורכב יותר. צירופה של ביטון ואופן שילובה מעידים שאצל סער ינסו, כלקח, לפרוט את ההתנגדות לנתניהו למטבעות רבים: "נציע, למשל, מודל של הגבלת כהונה במקום כהונה ללא הגבלה", אומר סער.
המחיר של בנט
בבחירות 2020 היו בכל ישראל רק 12 חולי קורונה. בבחירות 2021 יהיו כבר שלושה מיליון מחוסנים. אבל כאילו לא הייתה מגפה בעולם, הולך ומסתמן שגם הקמפיין הקרוב יוכרע בהתאם לשאלה אחת: בנימין נתניהו, כן או לא. שוב הוא סופר מנדטים לבלוק, שוב המועמד שמולו נשבע בנקיטת חפץ לא לכהן תחתיו. וכל שאר המפלגות נמעכות במהירות תחת שני המכבשים.
הקורבן הראשון הוא נפתלי בנט. בזמן אמת, היה היגיון רב במחשבה להמתין עם ההכרזה על ריצה לראשות הממשלה עד שתוכרזנה בחירות. אבל בדיעבד, זו הייתה שגיאה קשה. סער הקדים אותו, ושאב ממנו תוך שבוע 8 מנדטים, הלא הם 300,000 קולות. הליכוד וימינה חזרו יחד להחזיק בארבעים מנדטים בלבד, בערך מה שהיה להם בשלושת הסיבובים הקודמים. העקומה שלהם רוסקה. הנה כי כן, מסתבר שטרם נפתרה הבעיה האסטרטגית שמלווה את בנט בשמונה שנותיו בפוליטיקה: איך לרקוד בשני מועדונים, המרכז והימין, בלי להיזרק בסוף החוצה, גם מפה וגם פה. הוא הולך על קו עדין, שנוכח בקרב מצביעי הימין אבל איננו מדובר מספיק: מצביעים שרוצים שנתניהו יילך, אבל נעלבים מפסילה של נתניהו.
הקורונה שעל גבה דהר בנט אל עשרים מנדטים בסקרים מסתמנת כנושא שיעסיק את הבוחרים הרבה פחות מכפי שהיה נראה לאורך החודשים האחרונים. אבל היא עדיין יכולה להכריע: אם בנט יצליח בזכות מצעו להחזיר מסער 2־3 מנדטים של מצביעי כחל"ב לשעבר – בלוק הימין לשעבר יתקרב ל־61 המנדטים. לעומת זאת, אם סער יצליח להחזיק אצלו חופן מנדטים של מצביעי ליכוד, הוא יחסום את דרכו של נתניהו לבלפור. גורל הבחירות יוכרע בשתי החזיתות המאוד מצומצמות האלה: בנט במרכז, סער בימין.
המפלגה החדשה של סער שברה את בלוק הימין, אבל גם ניפצה את בלוק "רק לא ביבי". בניגוד לגנץ ולפיד, הוא לא ישקול שום הליכה עם הרשימה המשותפת. מי ששוקל מהלך כזה לא משריין ברשימתו את האוזר והנדל, שני הח"כים שסיכלו פעמיים תוך שנה קואליציה עם הערבים.
ולכן, גם אם חלומות ראשות הממשלה אופסנו לפי שעה במגירה, בנט הוא מה שהיו פעם החרדים ובבחירות האחרונות ליברמן: לשון המאזניים. במו ידיו יוכל להעניק לסער רוב ציוני לממשלה, במו החלטה אחת יוכל להעניק לנתניהו בלוק חוסם. כזכור, בנט לא סחורה זולה: התעריף שלו עמד עד עתה על 3 מנדטים לשר ביטחון ומאז האינפלציה ממשיכה לדהור. עשרה מנדטים יהיו שווים רוטציה.
בין הבוחרים לנבחרים
הפוליטיקאים: האם החלוקה לימין ושמאל היא לא שריד ארכאי, סטטוסים משנות התשעים? שני מחקרים שבוצעו לאחרונה ניסו לברר מהו קו פרשת המים החדש בפוליטיקה הישראלית. מסקנה סופית אין, אבל כמה ממצאים מעניינים שווים להתעכב עליהם: הקורונה חידשה את תחושת המיאוס מהפוליטיקאים. בשנים האחרונות עוררה פוליטיקת הזהויות אהדה מחודשת של הבוחרים לנבחריהם, אלה שנתפסו כלוחמי החוד ביריב השנוא. המגיפה ציננה מאוד את הקשר הרומנטי הזה, במיוחד כשהתגלה הפער הנורא בין סדר היום הפוליטי, המפלג והרותח, לבין באכיפת סגר יעיל על מג'דל שמס ומאה שערים או פתיחת קניון בלי ישיבות קבינט ליליות. בשלה העת למפלגת מחאה, כמו שינוי 2003; כמו הגמלאים 2006; כמו יש עתיד של 2013.
בנוסף, הציבור מסדר את ראשי המפלגות לא בהכרח על ציר ימין־שמאל, אלא על ציר "דואג לי – לא דואג לי". מי שנתפס עסוק בעצמו או בפוליטיקה עלול לחטוף. מי שיביע אמפטיה ויציע לאזרחים חוזה חדש עם המדינה, יוכל לגרוף קולות ממקומות שלא העלה בחלומותיו הורודים ביותר.
הערבים: רק דבר אחד חסר בממלכת השפע הדקדנטית של דובאי: ערבית. המקומיים הם מיעוט מבוטל בקרב מיליוני העובדים הזרים. ולכן אם אתם מסתובבים בדובאי בימים אלה ושומעים בכל זאת את צליליה של השפה, סימן שבסביבה יש ערבים ישראלים.
הפער בין הבוחרים ונבחריהם לא היה כה מובהק כמו על הרכבת האווירית לאמירויות. הרשימה המשותפת הצביעה פה אחד נגד ההסכמים. כמו שאבחן ח"כ צבי האוזר, הפוליטיקאים הערבים אינם נגד שלום עם האמירויות, אלא נגד שלום עם ישראל. אבל בוחרי הרשימה מאושרים מהגשר שסללה להם ממשלת ישראל למפרץ הפרסי. רבבות כבר ביקרו בדובאי. מאות אלפים בדרך.
כשמחפשים את תחילת הצלילה החופשית של המשותפת בסקרים, מוצאים את הנורמליזציה עם מדינות ערב. הרומן של מנסור עבאס עם נתניהו איננו הסיבה להתרסקות, אלא התוצאה שלה. אבל משהו לא מסתדר: רע"מ עדיין מהססת קשות להתמודד בגפה בבחירות, מחשש שלא תעבור את אחוז החסימה. אז לאן הלכו כל המנדטים? ובכן, ישנה אפשרות לא מבוטלת שחלקם שוקל ברצינות הצבעה למפלגות ציוניות. הליכוד בוחן בשבועות האחרונים, בשקט, משרדי פרסום ערביים מובילים, מתוך הנחה שיוכל לגרד שם לא מעט קולות. בין האפשרויות הנשקלות: הבטחה למינוי שר ערבי. וישנן עוד מפלגות: מאגר הקולות העצום שחנה בטאבו רק אצל איימן עודה ושותפיו ייפתח בבחירות הקרובות לתחרות. והקמפיינר היעיל ביותר שהיה להם נגוז: אין שום סיכוי שהפעם הליכוד יזהיר שהערבים נוהרים לקלפיות, יחד עם עוד מפלגות יהודיות רבות הוא ינסה להנהיר אותם לזרועותיו.
