האם הסיפור על אי–צירופו של ליברמן מלמד על המשבר שעלול להתרחש בין שני הקבינטים * מה התגלה בלילה חשוך בעזה לפני חמש שנים, שהיה אבן הדומינו הראשונה בדרך למלחמה * איך הקצין שניבא את האסון הנוכחי, שבו נפל בנו, מתווה גם את הדרך להכרעה * וכיצד תיראה ישראל והפוליטיקה שלה אחרי הניצחון
חרבות ברזל, קורי עכביש
לפני ארבעה שבועות בלבד – ונצח נצחים של תודעה – נערך סמינר על חיזבאללה והזירה האזורית של מומחי ביטחון. נכון לשלשום היו לו 153 צפיות, כי למי היה כוח לפני המלחמה לשלוש שעות של חפירות על תרחישי זוועה תיאורטיים, ולמי יש כוח לשלוש שעות כאלה אחרי, כשהזוועות הבלתי תיאורטיות מקריסות לכולם את הווטסאפ, בחתיכות של חמישים שניות.
כדאי לכל ישראלי לצפות בסמינר, ובמיוחד בהרצאה של תת אלוף במיל' יובל בזק. כותרת הרצאתו הייתה "מלחמה בצפון", אבל היא ניבאה בדיוק מצמרר את המלחמה בדרום, שבה נפל כעבור חמישה עשר יום בנו, רב"ט גיא בזק, בקרב בכיסופים.
מבלי לדעת את הגורל הנורא שצפוי ל־1400 איש – ולבנו שלו – הסביר בזק כשהור מדבר על חיזבאללה, מדוע חמאס טרח לשדר את הזוועות שחולל. המוות הוא אותו מוות, אך הדרך לשם חוקקת את הזוועה, הופכת אותה למוחשית, משהה את הזיכרון שלה, יוצרת את האימה ותחושת חוסר הביטחון הקיומי, את התחושה שהמדינה התפרקה, שהיא לא שם להגן, ושאין ביטחון בשום מובן. המטרה היא שיישובי העוטף יעזבו, שאנחנו נרים ידיים, המטרה היא לצרוב את המקומות האלה בדם ואימה כך שאיש לא ירצה לחזור אליהם יותר, ושאזרחי ישראל באופן כללי ישאלו את עצמם שאלות לגבי ההיגיון בחיים במקום החבוט והשחוט הזה.
כי המטרה השיעית איננה הכרעת ישראל, שנתפסת באיראן כמעצמה צבאית שאין דרך להביסה. המטרה היא להכריע את החברה האזרחית. בזק הסביר שהמודיעין האיראני קשוב הרבה יותר לחברה הישראלית מאשר למערכת הביטחון שלה, כי הוא תופס את ישראל כחלק מהאימפריאליזם המערבי, עוד מאחז צלבני שלא יעמוד בלחץ. תאריך היעד האיראני שציין בהרצאה: 2040.
בזק הרחיב השבוע: "הם הרי מדברים על ציונים ולא על ישראלים או יהודים. הם ראו שהאימפריאליזם המערבי קרס ונסוג תחת לחץ התנועות המהפכניות, בכל המאחזים בהם החזיק. ולשיטתם, ההגיון שיחול עלינו דומה. רק לחשוב איך הם מתרגמים את מגמת הוצאת הדרכונים הפולניים, הגרמניים והפורטוגלים. הנה ההוכחה שאכן מדובר בתושבים אירופאים שפלשו לארץ לא להם.
"רעיון קורי העכביש הוא מרכיב יסוד שהתפתח אצלם במהלך השנים, בעיקר סביב הדיון על מחיר ההרוגים בלבנון. שוב, הם ראו איך החברה הישראלית מוותרת ונסוגה מלבנון, ומבצעת התנתקות מעזה בגלל מחיר ההרוגים. מבחינתם חוסר הנכונות של החברה הישראלית לשלם מחירים הוא בסיס חולשתה. ואם אנחנו נשית עליה הרוגים בכמויות אדירות, היא תתחיל לקרוס לתוך עצמה. הרי טרור נועד לערער את תחושת הביטחון, לזרוע ייאוש. לגרום לחזקים שמחפשים חיים אובים לעזוב. זה תהליך ההיפוך של הציונות. הרצל רצה להביא קודם חלוצים ואנשים פשוטים שאין להם אלטרנטיבה, אחר כך את הסוחרים הזעירים שיפתחו כאן כלכלה ולבסוף את בעלי ההון כאשר יראו את ההזדמנויות הגלומות כאן. תהליך הפירוק הוא הפוך".
אם זה מה שרוצה איראן וגרורותיה, המטרה של ישראל הפוכה: תמונת הניצחון חייבת אף היא להיות פסיכולוגית. היא דורשת היפוך של תמונת העזיבה בתמונת חזרה ליישובים והרחבתם, היא דורשת הגברת העלייה היהודית מארצות אחרות, היא דורשת עמידה איתנה לאורך זמן. היא דורשת סוף לקיטוב הפוליטי, היא דורשת כתיבת חוקה בהסכמה רחבה.
לבזק חשוב להדגיש להבין שהמערכה הזו צריכה להסתיים בכך שאנחנו מוכיחים להם שהרעיונות שלהם קרסו. שעוצמתה של החברה הישראלית באה לידי ביטוי דווקא כאשר מאתגרים אותנו. אנחנו חייבים לצאת מהאירוע הזה עם חברה חדשה, מלוכדת, עם פגישה קשה בציר השיעי, ועם הוכחה ניצחת שכאשר מעמידים אותנו עם הגב לקיר, אנחנו במיטבנו. זה בדיוק הרעיון של קיר הברזל".
נאמן למסקנתו, בזק נמצא גם עכשיו בפיקוד הצפון, אל מול פני הרעה שאותה אולי אפשר עדיין לקדם.
משבר חוקתי, בקטנה
כלפי חוץ, נמשכו השבוע המאמצים לצרף לממשלה את ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן. נתניהו הזמין, דרעי צלצל, הודעה יצאה, אבל בפועל – כלום. מסביבת נתניהו הדליפו שגנץ מתנגד לדילול חלקו בקבינט המלחמה. אצל גנץ הסבירו שזה נתניהו שלא מעוניין, בגלל משקעי העבר. שניהם גם יחד רמזו שהחרדים לא חפצים בשנוא נפשם.
במקרה הזה, כולם צודקים.
צודק גם ליברמן, שסבור שרק בקבינט המלחמה המצומצם נופלות ההכרעות ושממנו מודר, לא בקבינט הרחב.
המאבק בין שני הקבינטים איננו רק מאבק סמכויות, אלא נוגע לסוגיה מהותית יותר, שעוד תצוף בהמשך המלחמה. רצה הגורל, או רצו השחקנים, ובפורום הקטן חברים אך ורק מי שדגלו בגישות העבר של הכלת חמאס. נתניהו הוביל את האסטרטגיה הזו במשך השנים, אבל שחקני החיזוק גנץ ואיזנקוט גיבו אותו כרמטכ"לים ולא אתגרו אותו בנושא כפוליטיקאים. כיוון שכל החברים שם הם גברים לא צעירים בגיל העמידה, לא תקופה שמתאפיינת בשינוי עמדות והרגלי חיים, מומלץ לעקוב ולראות אם ההבטחות שהפעם הכל יהיה שונה חלחלו גם לתוך החדר.
בקבינט הרחב, לעומת זאת, נשארו סמוטריץ' ובן־גביר, שתומכים בכיבוש הרצועה וחזרה לגוש קטיף, אבל לא רק הם: גם גדעון סער, שהתנגד להתנתקות, התנגד לאופן הניהול ולתרחיש הסיום של צוק איתן ובממשלת בנט קרא נגד הכנסת פועלים מעזה. הקבינט הרחב הוא גם המקום שיועד לליברמן על פי הצעת הליכוד.
מלחמה היא עסק מורכב, שכולל גם פשרות טקטיות כמו הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. ככל שתתארך המלחמה ותתקרב לסיומה, טבע העולם הוא שהחיכוכים בין שני הקבינטים יגברו. אלה ירצו לצייר את אלה כתבוסתנים ואלה את אלה – כפזיזים. אם יתחוור שמטרות המלחמה האמיתיות שונות מהמטרות השאפתניות המוצהרות, עלול להתרחש גם קרב סמכויות של ממש. מבחינה חוקית, הקבינט אחראי. מבחינה מהותית, הקבינט המצומצם. הכי קרוב למה שהיה בקיץ תרחיש האימים הכי נורא שיכולנו לחשוב עליו: משבר חוקתי.
נגיד כמו התאגיד
הלכה נודעת של בית המשפט העליון בישראל קובעת ש"בענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל", ואינה, לפיכך, עילה להפרת חוזה. אבל מלחמה היא כן עיתוי לכתיבת חוזה חדש, שנכתב בימים אלה ממש אל מול עינינו. מה שלא קרה בעשרות שנים של דיונים מתרחש, תוך ימים, כאשר מוסכמות ישנות מותכות באש הקרב.
למשל, גיוס חרדים. הנהירה של אלפי צעירים אל לשכת הגיוס בתחנונים להצטרף למאמץ המלחמתי יכולה לייתר את הוויכוח המייסר על הגיוס של המגזר החרדי. אחרי המלחמה זה כבר לא יהיה מאבק בין חרדים ללא חרדים, אלא פער מתרחב בין הצעירים ובין חלק מההנהגה הרבנית. יש כאן הזדמנות פז להגיע למודל חדש שיחבוש את הפצע הכואב ביותר, במיוחד אחרי מאות סיפורי גבורה של אנשים שהעניקו את חייהם למדינה כמו בתש"ח אבל ראויים למדינה מערבית מלוכדת של המאה ה-21.
למשל, סוף הוויכוח המשפטי שצריך לבוא יחד עם ההסכמה על ממשלת אחדות רחבה, לפחות עד תום תהליך השיקום. ממשלה גדולה, לפחות 70 ח"כים, ויקבע הציבור בראשות מי, לפני בחירות או אחריהן. תוכל גם לשקם את הצבא, גם את הנגב המערבי וגם לסיים אלף ויכוחים שונים בהחלטה אחת על חוקה רזה, שקובעת את כללי המשחק ואת מעמד חוקי היסוד. בדיונים שנערכו ממש ערב המלחמה בין בכירים בקואליציה ובאופוזיציה כבר הייתה כמעט הסכמה בנושא.
חלק מהחוזה בין החברה והמדינה יצטרך לשדרג את השירות הממשלתי. מדינת ישראל צריכה להיות יותר המוסד ופחות המוסד לביטוח לאומי. אחרי גילויי התנדבות כאלה, תרומה כזו, חירוף נפש כזה, לא ייתכן שהממסד הישראלי יהיה מנופח, עתיר שרים, מיושן, איטי. כמו שרשות השידור הפכה לתאגיד, יש לבצע תאגידיזציה של כל המוסדות שעוד לא הגיעו למאה ה־21. הממשלה הבאה, מתי שלא תקום, תקבל לגיטימציה ציבורית לעשות זאת.
יש חוזה בינלאומי: יהדות ארצות־הברית, ובפרט האגף הרפורמי, סגרה בימים את המרחק שנפער במשך דור וחצי. בתוך שבוע גויס סכום גבוה פי שישה משמגויס בשנה שלמה. יהודים שתומכים במפלגה הדמוקרטית נגעלו מהאגף הרדיקלי שם, כשהתברר להם שהוא בעד שוויון ונגד כיבוש אבל לא גיבשו עמדה מובהקת בנושא שריפת תינוקות יהודיים. יוסי ביילין כתב פעם ספר חשוב בשם "מותו של הדוד מאמריקה". ובכן מסתבר שצאצאיו, בני הדודים, עדיין שולחים מתנות. ישראל תצטרך לקרב אותם ביום שאחרי, כי אין לה בסיס תמיכה טוב מזה לבקש במעצמה החזקה בעולם.
לא רמאללה, פיונגיאנג
הסרט, עוד חמישים שנה, על מלחמת עזה לא ייפתח בשבעה באוקטובר 2023, אלא באחד עשר בנובמבר 2018, בחאן יונס. המבצע של כוח עילית ישראלי, מחופש לעזתים, שהסתיים בנפילתו של סגן אלוף הגיבור הדרוזי מחמוד חיר א־דין, היה רגע מפנה לאומי שלא הובן בזמן אמת. ברמה הפוליטית, הוא התניע חמש מערכות בחירות: אחרי יממת קרב שר הביטחון ליברמן רצה פעולה נרחבת בעזה, ראש הממשלה נתניהו והרמטכ"ל איזנקוט העדיפו טיפול במנהרות שחפר חיזבאללה בצפון. ליברמן הבין שהוא חסר כל השפעה והחליט שהוא תחת נתניהו לא יישב עוד. ההחלטה הזו הייתה אבן הדומינו הראשונה בנפילת הממשלה וסחפה את ישראל לחמש מערכות בחירות שמהן לא התאוששה עד היום.
לפעולה הזו הייתה גם משמעות מבצעית הרת גורל. מאז המחדל הנורא שואל עצמו כל ישראלי איך יכול להיות שישראל יודעת לשלוף קלסר ספציפי מטהרן, אלפי קילומטרים מהבית, אבל לא שיערה מה קורה 700 מטר מהבית הישראלי האחרון. במערכת הביטחון ידעו היטב שהם לא יודעים. עזה הייתה האתגר הקשה ביותר למערכת הביטחון הישראלית, קשה לאין שיעור מטהרן. הרושם המתעתע נוצר מהשנים שבהם צה"ל ישב בלב הרצועה ושלף מבוקשים בלילה. אבל זו לא אחות של רמאללה אלא של פיונגיאנג.
עוד יפורסם בעתיד מה חיפש סא"ל מ' בלילה החשוך ברצועת עזה, עם לוחמים ולוחמות, במשאית מזון. התוצאה הייתה שחמאס צופף עוד יותר את המגננה שלו. החשיכה ירדה על עזה עוד יותר.
המחדל המודיעיני מתמקד יותר בקונספציה מאשר בהיעדר המידע. כאשר כבר התקבלו האותות החלשים, היה צריך להתייחס אליהם כאל צפירות אזעקה. מג"ד שחייליו לחמו בגבורה ורבים מהם שילמו בחייהם אמר שאם רק היה מקבל התראה של שעתיים, הכל היה נראה אחרת. גם הוא לא קיבל טלפון בלילה ההוא. ממלחמת יום הכיפורים נשאר הביטוי "סבירות נמוכה". ממלחמת שמחת תורה יישאר הביטוי מסיום ההיוועצות הלילית במערכת הביטחון: "נחכה לבוקר".
