כנפי ההיסטוריה

פרויקט הלביא

הפעם זה יהיה אחרת, אמר בנימין נתניהו והניח רגל על רגל. זה היה בספטמבר 2022, בלשכת ראש הממשלה ישב יאיר לפיד והסקרים עדיין לא חזו לראש האופוזיציה דאז ניצחון מובהק. "זה" זה כמובן איראן. למה שיהיה אחרת? פשוט מאוד, השיבו הוא ורון דרמר, אז איש עסקים. כי נתניהו של 2022 הוא עם עוד עשור ניסיון בראשות הממשלה, ועם יותר יכולת לעמוד מול הממסד הביטחוני.

במקום דן מרידור ובני בגין הגיעו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. במקום ראש המוסד מאיר דגן שעשה כמיטב יכולתו לסכל את התקיפה הגיע דדי ברנע שהבטיח שלאיראן לא יהיה גרעין. במקום נשיא המדינה שמעון פרס שהתראיין נגד בגלוי ‑ יצחק הרצוג. אבל צריך להודות: אלמלא 7 באוקטובר זה לעולם לא היה קורה. הממסד הביטחוני נחלש משמעותית מכדי להטיל וטו או לשכנע רוב בקבינט; אולי גם הבין שהדרך למחות איכשהו את חרפת ניר עוז ובנותיה עוברת בנתנז.

יש כאן גם רובד עמוק יותר. האיראנים חושבים שהם מעצמה, אבל הם לא, אמר נתניהו לפני כמה שנים. הקביעה הזאת הייתה שטר שנפרע בהדרגה רק בשנה האחרונה, עם פירוקם ההדרגתי של חמאס, חיזבאללה וכעת אולי גם איראן. אלמלא כן, ספק אם היה מורה על התקיפה.

במהלך הדיונים בשנים האחרונות רווחה האמירה שלאיראן יש גבול איתנו, לנו אין גבול איתם. שלוחיהם נמצאים כמה מטרים ממטולה, אבל חיילינו רחוקים 2,000 קילומטר מטהרן. המוצבים האיראנים בגבול ישראל הושמדו בנובמבר האחרון בהסכם הפסקת האש שהותיר את חיזבאללה משותק, נכה ומבועת. בקבינט ובצה"ל אפילו קצת קיוו שהארגון יתפתה להגיב, כדי להשלים כמה מלאכות שנותרו בלבנון עם הפסקת האש. צנזורה

פעולת חיל האוויר באיראן השלימה את היפוך המשוואה: צה"ל פועל באופן חופשי בשמי הרפובליקה האיסלאמית. איראן נכבשה מהאוויר. בסרט "גולדה", שהוקרן ימים לפני 7 באוקטובר, אומרת ראש הממשלה, הלוא היא הלן מירן, שסאדאת יתפתה להעצים את ההישג המוגבל. "מנהיג יודע כשהוא מפסיד, אבל לא יודע מתי לעצור כשהוא מנצח", היא ציינה. מוטב שנזכור זאת, רגע לפני שבנק המטרות המקורי מסתיים ונוטים לקחת הלוואה גדולה שיהיה קשה לפרוע: החלפת המשטר.

שתיקת הסקרים

זה היה מפגש חמוץ מאוד בין ראש הממשלה וראש האופוזיציה, בנסיבות מתוקות למדי: שמעון פרס, שזה עתה הפסיד בבחירות על חודו של מנדט, ביקר את החלטת מנחם בגין לתקוף את הכור בעיראק ממש ערב הבחירות. הוא שיבח את חיל האוויר אבל תהה על עיתוי ההחלטה.

"אם אדוני רוצה להתחיל להפריד בין המחליטים לבין המבצעים – כל הכבוד, יעשה כן", כעס בגין. "אם הוא רוצה לברך את צה"ל, לברך את חיל האוויר ולא את האזרחים שהפעילו את צה"ל ואת חיל האוויר על פי הקונסטיטוציה של מדינת ישראל – מותר לעשות זאת".

"זה לא עניין של ברכה. אני מערער על ההחלטה", המשיך פרס בשלו.

ראשי האופוזיציה הנוכחיים לא עשו כמעשה פרס. הם העניקו גיבוי מלא גם לצבא וגם למחליטים. אל העמדה הממלכתית של גנץ הצטרפו ‑ בהתלהבות יוצאת דופן ‑ יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. יו"ר יש עתיד התראיין בעולם להצדיק את החלטת נתניהו, יו"ר ישראל ביתנו קינח ב"שאפו ענק לנתניהו". הם מבינים מה שכמה מראשי המחאה לא הבינו בעודם מפרסמים ציוצים מרירים כולל בדיחות בונקר על שרה: משהו עמוק מאוד קרה לסנטימנט הציבורי בלילה שבין חמישי לשישי שעבר, משהו שעשוי להשפיע על מועד הבחירות הבאות ואולי על תוצאותיהן.

לפני הספירה – או כמו שקוראים לזה בישראל: בשבוע שעבר ‑ עלה מסקר החדשות ומנו גבע שהנושא מספר אחת של הבחירות הבאות יהיה כישלון 7 באוקטובר ואחריו גיוס חרדים. בנט ביסס על ההנחה הזו את כל האסטרטגיה שלו. ומה אם הנושא השתנה? האם הוא וחבריו יוכלו להשעין הכל על הנקודה הארכימדית של הכישלון הנורא ההוא, שמסקנתו היא שנתניהו צריך ללכת, או שיצטרכו להמציא את עצמם מחדש?

לפיד, למשל, עושה ניסיון כזה. אחרי שנתיים מחוץ לאלמנט שלו הוא חזר אל התדר שהניב לו בעבר מנדטים רבים, של חיפוש המרכז. ייתכן שהוא מזהה שהנושא של הבחירות הבאות יהיה בכלל הרצון באחדות, נושא שבו נתניהו אינו מצטיין בלשון המעטה. כולם חוזרים אל שולחנות השרטוט, אבל עוד אין נייר ועיפרון: מכוני הסקרים שבתו השבוע. פיקוד העורף, מתברר, לא מגדיר אותם עבודה חיונית לציבור.

מה בוער

המהלך הפוליטי החשוב ביותר במלחמה מתברר כהצטרפותו של גדעון סער לממשלה לפני תשעה חודשים. נטישתו את האופוזיציה וחזרתו הביתה לליכוד מנעו את נפילתה הכמעט ודאית של הממשלה ואת הקדמת הבחירות. ספק גדול אם הייתה תקיפה באיראן בזמן קמפיין או בחודשיה הראשונים של כל ממשלה.

פרישת גנץ ואיזנקוט, שלושה חודשים קודם לכן, מנעה מהם שותפות בחיסול נסראללה, מבצע הביפרים, חיסול סינוואר ודף, עסקת החטופים האחרונה, תקיפת איראן באוקטובר וכמובן מבצע "עם כלביא". למי שהיו עשרות שנים במוקדי קבלת ההחלטות זה בוודאי קשה מנשוא, אף אם הם מסבירים שממילא איבדו כל השפעה על נתניהו.

ההכנות למבצע גם מאירות באור שונה מעט את המערכה על גיוס החרדים שהתנהלה בחודשים האחרונים. המחיר הכבד ששילמו נתניהו והליכוד בדעת הקהל על ההיצמדות לבייס החסידי והליטאי נועד לא רק לשמר את הגוש ‑ אמונת היסוד של נתניהו מימים ימימה ‑ אלא גם למנוע את התפרקות הממשלה כמעט בכל מחיר עד לתאריך הקובע: קודם 15 באפריל ואז הדחייה בחודשיים. עם אגודת ישראל ודגל התורה זה לא מקל. בטאון החסידים, "המודיע", בישר ביום ראשון בבוקר בכותרתו הראשית ש"התפטרותו של הרב יצחק גולדקנופף מהממשלה ומתפקידו כשר השיכון נכנסת היום לתוקף". רק אחר כך התפנה לשאר חדשות היום, בראשן המלחמה מול איראן. זו הייתה הצצה מרהיבה אל סדרי העדיפויות של אחת הסיעות החשובות בקואליציה.

כשתסתיים המערכה תגיע שאלת הבחירות: עד עתה, עם סקרים בעייתיים, נתניהו חתר לדחות את הקץ שנראה בלתי נמנע לאזור תחילת החורף. כעת, כשתוך יממה גובש פתרון גם במשבר הגיוס וגם בשאלת הגרעין, הוא יכול, תיאורטית, להביא לקיום הבחירות גם במועדן, נובמבר 2026.

למה שלא יחתור לגרוף הישגים בבחירות מוקדמות? כי שום דבר טוב לא אמור לצאת לו מהן. הרי כיום יש לו קואליציית ימין יציבה של 66 חברי כנסת גם בלי גולדקנופף. גם אם יכה את הסקרים וישיג, נגיד, 61 מנדטים ‑ במה זה משפר את מצבו? וגם המספר הזה עדיין רחוק ממנו אף אחרי המבצע המזהיר באיראן.

המשיחי מחאן יונס

המאמר של תא"ל במיל. יובל בזק שפורסם ב־2021 נשא את הכותרת "הסכר הנבקע", והמוטו שלו הוא ציטוט של מצביא סיני עתיק: "כשהמים משתחררים בשיטפון אדיר, זוהי מתקפה שאין לעמוד בפניה".

זה היה שנתיים לפני שיחיא סינוואר יבחר, מסיבות דומות כנראה, בשם "מבול אל‑אקצא" למתקפת הטרור שבה נהרגו ונרצחו 1,200 חללים, בהם גם בנו של תא"ל בזק, גיא, שהגן על יישובי העוטף.

אבל המאמר דן בשאלה: מי יחריב את הסכר של מי, ישראל או איראן? בזק שם בצד את הנכסים האסטרטגיים של כל מדינה ‑ חיל האוויר ותוכנית הגרעין ‑ ודן בסוגיה החשובה יותר: מה נקודת התורפה של כל צד, שפגיעה בה תוביל להתמוטטות. זו של ישראל ‑ כיבוש שטחים בהפתעה שיגרור לשיבוש ההגנה ולתחושת התמוטטות פסיכולוגית. זו של איראן – חיזבאללה.

מדוע? כי הזרועות שפרסה איראן הן שנועדו להגן על שתי מטרות המשטר: שרידותו כלפי פנים ורצונו להיות אימפריה שתשלוט במזרח התיכון. אם הזרוע העיקרית שלו, חיזבאללה, תוכה ותשותק, כתב בזק, יקרה הדבר שאליו צריכה ישראל לחתור: "מתיחת הדילמה בין שרידות המשטר לבין שאיפות אימפריאליסטיות. זו עשויה להיווצר כתוצאה מפגיעה משמעותית בכוח ובתשתיות הצבאיות של הציר שמחיר שיקומן גבוה. הדילמה בין השקעת סכומי עתק בשיקום בעלות הברית לבין הצורך להשקיע פנימה באיראן. האסטרטגיה הישראלית חייבת לשפד את איראן על קרניה של דילמה אכזרית זו".

ישראל, אפשר כבר להודות בדיעבד, לעולם לא הייתה מעמידה את חמינאי על קרני שום דילמה. היא הייתה משותקת מפחד מחיזבאללה. לכל היותר, הייתה בולמת פלישה בצפון ומקנחת בכמה ימי מהלומות תגובה בלבנון. כך בוודאי גם לגבי תקיפת הגרעין. ב־2010 וב-2012 היו אלה הנשיא פרס וראש המוסד דגן שהזהירו מתגובת חיזבאללה במקרה שישראל תפעל בלב איראן.

בסוף שני הצדדים הפתיעו אלה את אלה, אבל הנס ‑ המפוקפק והנורא ‑ שקרה לישראל, הוא שגם איראן הופתעה ב־7 באוקטובר. זו הייתה יוזמה מקומית של אוגדונר משיחי מחאן יונס שכבר התקשה לחכות ולא תיאם עם המפקדה. ישראל טיהרה את העוטף בתוך ימים, דבר שכנראה לא היה קורה בצפון, ואז ניקתה את האזור משלוחות איראניות כמעט לחלוטין בתהליך מייסר של יותר מ־600 יום, עד שהפתיעה בעצמה.

טבח הילדים במג'דל שמס ב־27 ביולי אשתקד היה נקודת המפנה שהובילה את ישראל לגדוע תוך חודשיים בדיוק בהפתעה את מנהיג חיזבאללה נסראללה, את כל צמרת ארגונו, את רוב המערך הרקטי שלו ועוד כ־5,000 אצבעות של פעיליו. הלקח מ־7 באוקטובר, מבצע הביפרים ומבצע "עם כלביא" הם, כמו שכתב בזק ארבע שנים קודם: ההפתעה היא העיקרון החשוב ביותר. ההבדל היחיד מהדור הקודם הוא שהפעם ששת הימים הגיעה אחרי יום הכיפורים, לא להפך.