האם האינטימיות שנוצרה בין הרצוג לנתניהו תוביל לפשרה שתציל את ישראל מקרע * מה דורש כעת דרעי, ומהי העסקה שעליה עומלים פרקליטיו ופרקליטי נתניהו * כיצד התחזקה בימין המוטיבציה לסייע לשופט אלרון להפוך לנשיא העליון * ולמה האופוזיציה היא האחרונה שיכולה לטעון שהרפורמה לא הייתה ידועה לפני הבחירות
בלי נתיב מילוט
כשאריה דרעי נפסל בפעם הראשונה על ידי בג"צ, בנימין נתניהו צהל והליכודניקים חגגו: זה היה חמישה ימים לפני הסכמי אוסלו, וההנחה הרווחת הייתה, כמו שאמר השבוע השר יעקב מרגי, שאם אין דרעי בממשלה – אין ממשלה. ש"ס אכן פרשה, אבל רשת הביטחון שהעניקה סייעה לרבין לפנות את עזה ויריחו. שלושים שנה אחר־כך נתניהו דהר, קודר פנים, אל ביתו של המשנה שלו.
דרעי ידע עוד ביום ראשון את התוצאה, 10־1, ידע מי יתנגד, מבית המשפט דלפה אליו דרך מקורבים הבשורה הרעה, שבעיניו, מבחינה הסברתית, הייתה דווקא טובה: האשכנזים נגד הספרדי. ובכל זאת, הוכה בהלם כבד בארבע אחר הצהריים. זו כבר הפעם הרביעית או החמישית שבה הוא מחכה לבשורה מבית המשפט העליון, ומעולם לא יצא מחייך. אבל הפעם הייתה הקשה מכולן. הצירוף הקטלני של עילת הסבירות ועילת ההשתק חסם את כל נתיבי המילוט שלו מרוע הגזירה. אמרו עליו פעם שלבית שלו הוא לא נכנס מהדלת אלא מהחלון. והנה, הדלת נחסמה והחלון נאטם.
ספק אם הקומץ שמוצע עכשיו ישביע את האריה. אכן, דרעי עצמו פחות להוט מבעבר לכהן בממשלה. שליטתו בש"ס נטולת עוררין, ובקואליציה הוא ימשיך להיות הגורם המשפיע ביותר גם אם לא יכהן בממשלה. זה אפילו לא יהיה תקדים: דרעי ניווט את ממשלת רבין גם כחבר כנסת אחרי שבג"צ הורה על פיטוריו, ועל ממשלת נתניהו הראשונה ניצח ביד רמה כחבר כנסת, בעוד זוטרים ממנו משמשים כשרים על חוט. אשתקד מינה עצמו ליועץ פרלמנטרי כדי להיכנס לכנסת. שום רעיון אינו יצירתי מדי מכדי להשתתף בישיבות הממשלה והקבינט.
אבל הוא עדיין מכוון לתפקיד ראש הממשלה החליפי. דרעי היה רוצה שנתניהו יחשוש לקיום הקואליציה, כדי שיתאמץ עבורו. אנשיו טוענים שהממשלה תתקשה לשרוד לאורך זמן כאשר קופד ראשה של השותפה הבכירה. הוא הרי נלחם עבור נתניהו חמש מערכות בחירות, למרות מצבו המשפטי ועל אף הצעות מפתות ביותר, והוא מצפה שכעת יושב לו כגמולו, במצבו המשפטי המורכב. נתניהו נאבק בשיניים במהלך המו"מ הקואליציוני כדי לא למנות את דרעי לממלא מקום, כדרכו בקודש. אבל עכשיו הוא נדרש על ידי ש"ס להעניק לו את תואר ראש הממשלה החליפי שאותו כה ביקש לבטל.
העניין הוא שלדרעי אין מנדט להפיל את הקואליציה הזו, לנתניהו אין מנדט להפקיר את דרעי. מישהו מהם יצטרך להתפשר, ועל זה בדיוק הפתרון הזה בדיוק עמלים עכשיו פרקליטיהם.
סיוט מאי, מהפכת אוקטובר
והרי התחזית: החל בחודש מאי תפקוד את ישראל סערה מושלמת. במרץ תושלם חקיקת הרפורמה המשפטית של הקואליציה, ובתוך חודש חודשיים עשויה הנשיאה חיות, יחד עם חבריה לבג"צ, לפסול, לראשונה בתולדות המדינה, חוק יסוד בנימוק שהוא לא חוקתי. יהיה זה אירוני שהמהפכה של אהרן ברק, שלכאורה העלתה על נס את עליונות הכנסת ויכולתה לקבוע חוקי יסוד, תגיע אל שיאה וסיומה בפסילת חוקי יסוד בשם עקרונות ערטילאיים.
מה יקרה אז? בן רגע, תיקלע ישראל למשבר חוקתי מהסוג שפקד בשנים האחרונות את פולין: חוק הקדים שם את גיל הפרישה של שופטים בעליון ל-65, אך אלה סירבו לפרוש. לוין יתעקש, מן הסתם, לכנס את הוועדה החדשה לבחירת שופטים, חיות תסרב להכיר בהם. זה יהיה סיוט.
זה קצת מעבר לטווח התחזית, אבל הסערה המושלמת הזו תחלוף, כנראה, באוקטובר: זה התאריך שבו אמורה נשיאת העליון חיות לפרוש. הסעיף היחיד ברפורמה שאיננו דורש חקיקה, משום שמדובר בנוהג, ולכן גם אין אפשרות לפסול אותו, הוא ביטול הסניוריטי. בליכוד לא מתכוונים, בשום תנאי, להעניק את נשיאות העליון ליצחק עמית, שאותו הם תופסים כגורם אקטיביסטי קיצוני במיוחד. בזכות כוחה של הקואליציה בוועדה המתוכננת לבחירת שופטים הם מתכוונים לתמוך באלרון בבחירות שתתקיימנה שם. כפי שנכתב כאן לפני חודש, עוד לפני דעת היחיד שלו שלשום, המיועד הוא יוסף אלרון, לשעבר נשיא המחוזי בחיפה. הקליקה השלטת בבג"צ, לרבות עמית, נאבקה במינויו בטענה שהוא "לא קורץ מהחומר לשיפוט בעליון". על השופט אדמונד לוי נאמר בזמנו שהוא מביא את האוכל מהבית, כי אין לו חברים בקרב עמיתיו. אלרון, גם אם מזמין טייק אוויי, הוא זאב בודד. לא במקרה, הפך השבוע על פי פרסום ב"גלובס" לשופט הראשון שמסכים להגיש את מועמדותו לוועדה אף שאיננו הוותיק בהרכב.
סמכותו המרכזית של נשיא העליון היא לקבוע תיקים לדיון, לקבוע את גודל ההרכב ואת זהות משתתפיו. אם חיות כנשיאה תתעקש לפסול ולוין יתעקש לחוקק שוב, יהיה זה הנשיא העתידי אלרון שיקבע את גורל ההרכב. אם ירצה להביא לידי ביטוי את השקפותיו השמרניות ביחס לגבולות סמכויותיו של השופט, בתוספת התנגדותו הבסיסית לפסילת חוקים, תמיד יוכל לקבוע הרכב של עד 7 שופטים, הוותיקים בעליון, כך שיתגבש רוב נגד פצצת המימן של פסילת חוקי יסוד.
הרצון להחליף את עמית בשופט שמרן יותר עומד גם מאחורי העז השמנמנה ביותר ברפורמת לוין, הלא היא האפשרות שנשיא העליון כלל לא ישמש קודם כשופט במוסד. כאשר איילת שקד הרהרה בביטול הסניוריטי, היא איבדה מיד את הנשק הזה שכן כל שופטי בג"צ מיהרו להודיע שלא יתמודדו על התפקיד מול חיות. חלקם רצו מאוד, אבל הלחץ החברתי הכריע אותם. לכן, אם תהיה אפשרות, ולו תיאורטית, למנות אקדמאי או נשיא מחוזי לתפקיד, יוכלו אלרון ואחרים להגיש מועמדות בנימוק שעמית ממילא לא יהיה ולכן אין תועלת באחוות האבירים הזו. בכל מקרה, די ברור שנשיא העליון הבא לא יישא נאומים נוקבים על קץ הדמוקרטיה.
לתווך במקום לדבר
נשיא המדינה יצחק הרצוג מוצא עצמו במצוקה דומה לזו של ישראל עם הפלישה הרוסית לאוקראינה: אם ישתוק, יחטוף מגדולי תומכיו. אם יגנה, הוא מסתבך עם הגורם הכי עוצמתי בסביבה. אז מה עושים? מתווכים.
במשך שנה וחצי, הרצוג היה הקונצנזוס היחיד בישראל, אולי חוץ מנועה קירל. הוא זכה בבחירות לנשיאות ברוב הגדול בתולדות המדינה. הכנסת שלא הצליחה להסכים אפילו על הרכב ועדותיה התאחדה לרגע אחד כדי לבחור בו בשיעור היסטורי. השמאל שמח למנות נשיא שצמח בשורותיו, הימין ראה בו דמות מקרבת לבבות בזמן כהונת ממשלה שממנה סלד ופחד. שלא כקודמו, הוא התרחק מנאומי תוכחה ומהתנגשויות בממשלה, מעדיף דיפלומטיה בינלאומית ובקירוב לבבות מקומי.
ואז הגיעה הרפורמה המשפטית, ופתאום האוטוסטרדה רחבת השוליים אל לב העם הפכה לגשר צר מאוד, על פני תהום. אם בלי שאמר דבר כבר הפגינו אלפים מול מעונו בירושלים, כמה יפגינו ברגע שידבר? תומכי האופוזיציה מצפים ממנו להביע את עמדתו נגד מהלכי נתניהו ולוין. תומכי הקואליציה רק מחכים לו בפינה למקרה שיחרוג מהמנדט הנשיאותי המצומצם, שמתמצה בתחיבת אפו לממחטה. תסמכו עליהם שאם יישא נאום כזה, הוא יורד בן רגע לדרגת שמאלן.
כמו התיווך באוקראינה, גם הפתרון של הרצוג, לתווך במקום לדבר, טוב לו וטוב למדינה. פגישת חיות לוין השבוע היא תולדה של מאמציו. אבל השאלה כפולה: בין מי למי מתווכים? ועל מה? מצד ימין, האם אפשרי משפטית להביא את ראש הממשלה לשולחן, בעודו נתון להסדר ניגוד עניינים עקב משפטו? נתניהו שואב הנאה רבה מהעובדה שגדולי התומכים אשתקד בכבילתו בהסדר מבקשים עכשיו את המפתח כדי שיציל אותם מידי יריב לוין. ומהצד השני, עם מי יתנהל המו"מ? עם ראש האופוזיציה הרשמי לפיד, שמאותת "אף שעל"? עם נשיאת העליון חיות? אולי עם גנץ או סער שנראים נכונים יותר לפשרה?
המאבק הנוכחי מאיים על בית הנשיא, לא רק על בית המשפט. למזלו של המוסד, מאייש אותו עכשיו אדם שפשרתו אומנותו. מעטים יודעים כמה שעות נתניהו יש להרצוג בחודשיים וחצי שחלפו מאז הבחירות ולאיזו אינטימיות הגיעו שם. אלמלא הושגה הכרעה ברורה בבחירות, הנשיא היה עמל עכשיו על תפירת פשרה בין נתניהו ומערכת המשפט בנושא התיק שמתנהל במחוזי. כיוון שהושגה, הוא תופר עכשיו במחט דקה את הקרע סביב העליון.
כתוב באותיות הקטנות
הייתה הפגנה מרשימה בתל אביב במוצאי שבת: "דמוקרטיה ז"ל", קראו השלטים. על הבמה אמרו שנתניהו רימה את העם. "לא ניתן לך להיות ארדואן", אמר הנואם המרכזי. "הם כל הזמן אומרים 'העם אמר את דברו', אבל גם אנחנו העם. לא ניתן לך להרוס את בית המשפט העליון".
הדובר היה יאיר לפיד, בימים שעוד הלך להפגנות. זה היה במאי 2019, אחרי סבב א', עוד לפני שקראו לו סבב א', כי הכל חשבו שעומדת לקום ממשלת ימין בראשות נתניהו עם שר המשפטים לוין שיקדם פסקת התגברות.
המפגינים של אז טענו, ובצדק מוחלט, שהליכוד הוליך שולל את הציבור. ערב הבחירות הכחישו שם בתוקף שיקדמו חוק חסינות או חוק צרפתי (תזכורת: "מה, מה פתאום"?), ואחריה השוויץ מיקי זוהר בכנסת שבדיוק את זה הם עומדים לעשות. המפלה הצורבת במועד ב' נגרמה בחלקה עקב עונש ממצביעים שלא התכוונו לכך.
אבל זה אינו המקרה בסבב החמישי. האם נתניהו רץ בכל מקום ופירט את הרכב הוועדה לבחירת שופטים? לא. את הבחירות הוא מיקד, מבחינתו, בשילוש הקדוש: הבטחה ליציבות בשלטון, הבטחה למשילות בפריפריה, הבטחה להוזלת יוקר המחיה.
אבל הוא לרגע לא הבטיח הקפאת מצב בנושא המשפטי. כל בר דעת שאיננו מוכה פוזיציה ידע היטב מה תוכניות הקואליציה בכלל והליכוד בפרט. זה נאמר על ידי שותפיו וחלק מחברי מפלגתו תחת כל במה מרכזית, וגם על ידו בבמות פחות מרכזיות. "עם כל הכבוד יש חוק בישראל, החוק אומר שאני יכול לכהן כשר", אמר אריה דרעי בראיון חודש לפני הבחירות, "זה שבית המשפט העליון עושה פילפולציה ומשתמש במבחן הסבירות – לא יהיה יותר מבחני הסבירות. אנחנו נתקן את הדבר הזה. אנחנו נעשה את פסקת ההתגברות". הליכוד לא הוציא הכחשה. אחר־כך, כשבצלאל סמוטריץ' חשף את תכנית חוק וצדק שכוללת את כל מה שעתיד להתרחש, הליכוד הסתייג רק מביטול סעיף המרמה והפרת האמונים.
אם מישהו פספס אותם, או את דודי אמסלם ("הנושא המשפטי הוא כמעט הכי חשוב שיש במדינה.. אם לא נשנה אותו המדינה שלנו הולכת לתהום"), האופוזיציה דהיום טרחה להדהד אותם מקצה הארץ ועד קצה. יש עתיד הזהירה מסוף הדמוקרטיה, המחנה הממלכתי הודיעה על סיוט נובמבר. שר המשפטים דאז, גדעון סער, שב ואמר: "גם אריה דרעי מבהיר – למי שעוד היה לו ספק – שעל הפרק לא תיקון מערכת המשפט, אלא החרבתה. 61 לגוש מפלגות נתניהו יהיו בישראל שינוי המשטר ופירוק כל האיזונים והבלמים". רוצה לומר, אולי הדמוקרטיה מידרדרת – אבל הזיכרון האנושי מידרדר יותר.
ובקיצור, בבחירות מועד 5 בוחרי הימין אולי לא נהרו לקלפיות בגלל הרפורמה המשפטית, אבל היא בוודאי לא הפריעה להם להצביע בהמוניהם לבלוק נתניהו. הם שמעו את אזהרות הגוש היריב מרפורמה משפטית, והצביעו. אם, נניח, ב־1996 פרס לא היה דוחה בזעם את טענת הליכוד שהוא יחלק את ירושלים, ואם היה זוכה אז בבחירות, האם אפשר היה לטעון שאין לו מנדט לפשרות בבירה?
גם אם – אם גדול – הפשרה המשפטית לא הופיעה בפרסומת של הקואליציה, היא לבטח הופיעה בתנאי השימוש.
