לפני חמש שנים צלצל הטלפון של יו"ר רע"מ, ומהצד השני בקשה מפתיעה • אפילו היום, למרות ההצהרה על רשימה משותפת, עבאס עדיין מעוניין להיכנס לקואליציה • וגם: מה הביא השבוע את לפיד לומר ש"כבר לא בטוח שננצח"?
ביטוח מקיף
מנסור עבאס אמר אמת בראיון לדנה ויס, כשסיפר שקיבל טלפון ב־2021 מקטאר עם ניסיון שכנוע לא ללכת עם בנט אלא עם נתניהו. אבל כל האמת מרתקת עוד יותר: הטלפון היה מקטאר, אבל לא מקטארי. על הקו היה בכיר חמאס. הוא סבר שפני נתניהו להמשך הרגיעה וההבנות השקטות, ואילו דווקא ממשלה חדשה תיגרר למבצע ברצועה.
חלפו חמש שנים, חמאס כבר לא פועל למען ממשלת ימין על מלא (או כמעט מלא). אבל הנסיבות היסודיות לא השתנו. עבאס עדיין רוצה להיכנס לממשלה בכל מחיר, ויריביו במגזר רוצים רשימה משותפת שתעלה את שיעור ההצבעה הערבי. הסטטיסטיקה הרי לא משקרת: איחוד ערבי מניב לא פחות מ־13 מנדטים ותמיד נגמר באופוזיציה; פיצול מניב עד עשרה מנדטים, אך מאפשר לעבאס להשפיע מבפנים. חבריו של עבאס סבורים שהפעם אפשר להגיע ל־16 מנדטים בזכות ה"אקס פקטור": הדחת בן גביר מהממשלה. הם יאמרו למצביעיהם שגם אם תוקם ממשלת אחדות יהודית, עוצמה יהודית תישאר בחוץ.
את עבאס זה לא מספק, כמובן. כשנפרד משותפיו לפני חמש שנים, אמר להם: "אתם רוצים להפיל כל ממשלה ולפזר כל כנסת". זכור לו היטב איך חד"ש, תע"ל ובל"ד סייעו לקדם את קיצה של ממשלת השינוי. לכן בכוונתו להערים כמה שיותר קשיים על הקמתה של רשימה משותפת. עדיפים לו חמישה מנדטים בטוחים ביד מ־15 "על העץ" הבדלני.
ההפתעה היא שגם בנט וגם נתניהו מאוד לא רוצים בהקמת הרשימה המאוחדת. כל אחד וסקריו שלו. בגוש השינוי סומכים על רוב הסקרים בערוצי הטלוויזיה, שבהם, ללא איחוד ערבי, האופוזיציה נמצאת במרחק נגיעה מהשגת 61 מנדטים.
נתניהו סומך על סקרי הליכוד, שבהם גוש הימין עומד על 59 או 60 מנדטים. גוש ערבי גדול הוא כמו קניית פוליסת ביטוח יקרה נגד אסונות: היא מונעת מהיריב להשיג רוב, במחיר של כיווץ הגוש שלך. כידוע, גם נתניהו וגם בנט היו קונים בשקל האחרון שלהם לא פוליסה, אלא כרטיס חישגד.
הליכוד שמימין לליכוד
"דמוקרטיה לא מתה במהלומה אחת, אלא במאה מכות קטנות", אמר נשיא העליון יצחק עמית באחד הדיונים. באותה מידה סיפוח לא חייב לבוא בהצהרה אחת, אלא במאה צעדים קטנים. השבוע צעדה הממשלה צעד לא מאוד קטן: היא פתחה את האפשרות לרכישת קרקעות ביהודה ושומרון על ידי חברות ישראליות ואת האפשרות לרשום אותן, לראשונה מאז 1967.
למעט יאיר גולן, שזרק על כך משהו בראיון רדיו, איש מראשי האופוזיציה לא אמר מילה. לא לפיד, לא איזנקוט, לא גנץ, בטח לא ליברמן ובנט. כשמדברים על הליכה ימינה של החברה בישראל, לא מתכוונים שכולם יצביעו לבן גביר או לנתניהו. מתכוונים בדיוק לזה: צעדים שפעם היו בלב המחלוקת הישראלית הם היום קונצנזוס.
עוד דוגמה? אם אחרי הבחירות יתחולל הנס ונתניהו יקים ממשלה יחד עם ליברמן ובנט, סמוטריץ׳ והחרדים, זו תוגדר כממשלת אחדות לאומית רחבה. לפני עשור, כשליברמן הצטרף לאותה ממשלה, הארץ הזדעזעה מממשלת הימין הקיצונית, ורוני דניאל ז״ל דיבר על האפשרות שילדיו לא יישארו בארץ.
זה הרקע לאזהרתו החריגה של לפיד השבוע: ״אני כבר לא בטוח שננצח״. גוש השינוי ניצב בפני אתגר דמוגרפי: מאז הבחירות האחרונות נוספו 600 אלף מצביעים חדשים, שיא מאז קום המדינה. רובם המכריע חרדים, חרד"לים, תושבי פריפריה וערבים. באותה תקופה הלכו לעולמם או עזבו את הארץ 200 אלף איש, גם זה מספר שיא. מדובר בשניים-שלושה מנדטים נטו.
גוש השינוי נהנה מארגון מוקדם ויעיל שמונע שריפת קולות, בעוד במפלגות שאינן שוללות את נתניהו נשרפים תשעה מנדטים תחת אחוז החסימה (סמוטריץ׳, הנדל, גנץ). אבל ההנחה היא שהקולות לא יבוזבזו בסוף. סדר היום כמעט כולו ההשתמטות החרדית, אבל לאט־לאט גם עודה, עבאס וטיבי – שכמעט נעלמו שנים – חוזרים לתודעה ולשיקולי ההצבעה.
מה שאמר לפיד הוא שהניצחון אינו מונח בכיס, והוא צודק. לדעתו, יש עתיד צריכה להוביל את הגוש, ועל זה כמובן אפשר להתווכח. אבל ברור שאין שום דרך להכריע את המערכה בלי הקולות של ימניים מאוכזבי נתניהו, כאלה שרוצים התיישבות ביו״ש, רפורמה משפטית מינוס וחוק גיוס פלוס.
כידוע, הפגז שיהרוג אותך הוא זה שאת שריקתו אינך שומע. מה שמאיים על גוש השינוי אינו הקטטות הפנימיות וגם לא שברירי מפלגות בנוסח ״המילואימניקים״, אלא מפלגה חדשה כזו: ליכודניקים לשעבר, ימין שלא הוכתם ב־7 באוקטובר. משה כחלון הגיע השבוע להסדר טיעון שמאפשר לו לשוב; יולי אדלשטיין בוחן אפשרויות; גלעד ארדן, לשעבר שגריר באו״ם, מופיע יותר באולפנים.
מה שלא רואים
תא״ל עופר וינטר התגאה בפתרון שפיתח כמח"ט גבעתי במבצע צוק איתן למלחמה במנהרות – פתרון שעד היום אסור לחשוף את פרטיו ואת שמו המבצעי. זה היה פתרון נהדר ל־2014, אבל מאז המנהרות התקדמו וחמאס למד.
הגיעה המלחמה הנוכחית, ובתחילתה וינטר לחש על אוזנו של אחד ממפקדי האוגדה. שיטת ההשמדה שפותחה מאז היא כמו דמוקרטיה: זו השיטה הכי גרועה, חוץ מכל האחרות.
אבל חדשה מרעישה ומדאיגה התחבאה בנאום ראש הממשלה השבוע: במשך חודשים דובר על כך שצה"ל השמיד כמעט את כל המנהרות בעזה; אחר כך, בהפסקת האש, דובר פתאום על 60 אחוז. בא נתניהו והודיע: יש 500 קילומטרים של מנהרות ברצועה, חיסלנו 150 מהם. 70 אחוז מהמנהרות עדיין קיימות.
המנהרות הן הדימונה של חמאס. כשמדברים על נשק אסטרטגי, זה הנשק. אם רובו המכריע שרד, ועוד בלחימה מאומצת, האם בכלל אפשר להשמיד את היתר?
הוסיפו לכך דברים שאומרים חיילים בשטח. אחד מהם טוען שחמאס חוזר לחפור, הפעם עם אתי חפירה וילדים ב־20 שקל ליום. אין ברצועה מחסור באתים, בילדים או בכסף.
קצין אחר מדבר על מנהרות שנמצאות עוד ועוד בתוך תחומי הקו הצהוב. צה״ל ביצע קידוח סטטיסטי ענק – בכל 14 מטר קידוח. עשרות מנהרות התגלו, אבל אפילו אחר כך מתגלים פירים נוספים.
קצין אחר מדמה את המנהרות בתוך השטח החמאסי לעץ, ואת השלוחות שלהן בשטחנו לענפים. אנחנו גוזמים את הענפים, אבל חפירות חמאס מצמיחות אותם מחדש. מדאיג עד מאוד.
ובכל זאת, פיקוד הדרום מצייר תמונה שונה ואופטימית בהרבה: כשראש הממשלה דיבר על השמדה, הוא התייחס רק למנהרות שהושמדו לחלוטין באמצעות טונות של חומר נפץ בכל 100 מטר. נוסף עליהן, נוטרלו עוד 200 קילומטרים באמצעות הזרמת בטון, שתיאורטית אפשר לקדוח אך מעשית לא. נוסף על כך, השיטה היא לפוצץ את ראשית המנהרה ואת סופה, כך שבאמצע נשארים מקטעים שאמנם לא נספרים כמושמדים, אבל אין מה לעשות איתם. בצה״ל גם דוחים לחלוטין את הטענה שיש חפירות משמעותיות או שיקום מנהרות.
בשטח שבשליטת ישראל נשארו רק כ־40 קילומטרים שלא טופלו. בתוך חודשיים-שלושה אמורה להגיע ההכרזה שאין עוד מנהרות בסמוך לישראל. איך זה משתלב עם המחבלים שיצאו השבוע ממנהרה בבית חאנון, קילומטר לתוך הקו הצהוב? בצבא טוענים שהם התקיימו על תמרים חודשים ארוכים מעל פני הקרקע, וחוסלו כשיצאו ממקטע הרוס למחצה, בזמן שחיילינו הכניסו אליו חומרי נפץ.
אז איך מחליטים, אחרי 7 באוקטובר, אם להקשיב לפיקוד הבכיר או לחיילים בשטח? אולי מתמקדים במסר המשותף: הדרך להכרעת חמאס עוברת בחיסול המנהרות גם בשטח שאינו בשליטתנו. שם נשארו, עדיין, יותר מ־100 קילומטרים, והם יושמדו רק מהקרקע – לא מרחוק ולא מהאוויר.
מי הפיל?
נפילתה של הצעת החוק להגבלת כהונת ראשי ממשלה השבוע היתה עוד סיבה להתקוטטות בין ראשי גוש האופוזיציה. גנץ טען שבנט הביא לסיכולה בממשלה הקודמת, אחרים האשימו דווקא אותו. במקרה הזה, כל התשובות נכונות. ומעשה שהיה כך היה: החוק המדובר של שר המשפטים גדעון סער התכווץ לנוסח שכולם יכולים לחיות איתו – הגבלה רק מעת כניסת החוק לתוקף. בנט ולפיד האמינו, כנראה, שיוכלו לכהן כל אחד יותר משתי קדנציות.
בשבוע הראשון שבו עמד החוק לעבור, הודיע גנץ על חרם הצבעות בשל דרישתו לאישור תוספות הרמטכ״ל לקצינים בקבע. בשבוע השני, כשהמשבר הסתיים, התברר שקנצלר גרמניה עומד לבקר ביד ושם בדיוק בזמן ההצבעה, וראש הממשלה בנט ביקש ללוות אותו. הבעיה היתה הצורך ב־61 חברי כנסת כדי לאשר את חוק היסוד, ובלעדיו – אין חוק. ההצבעה התקרבה, יד ושם לא התקרב למשכן, ואחרי שסער משך זמן שוב ושוב, הוא נאלץ לבקש דחייה בת שבוע.
הגיע השבוע המכריע, יומו האחרון של כנס החורף. אך היו אלה ימי גל האומיקרון, וחבר האופוזיציה אבי מעוז נדבק. התכנסה ישיבת חירום, שבה נציגי יש עתיד והעבודה הציעו להתקזז איתו. "מה להתקזז?" התפלצו ב״תקווה חדשה״, "הוצאת חבר קואליציה פירושה נפילת החוק". זה לא עזר. "כללים צריך לכבד", השיבו, והחוק נדחה למושב הקיץ.
כעבור כמה ימים התעוררה המדינה לפרישתה של עידית סילמן, ובכך הקיץ הקץ על הרוב הקואליציוני. לו עבר אז החוק, נתניהו היה מתמודד עכשיו על כהונתו האחרונה. אבל הוא לא עבר אז, ולא עבר השבוע: 55 התנגדו, 44 תמכו. אבי מעוז הצביע נגד.
להתפלל עם החשודים
הלווייתו של אשר חיון, ראש הסגל של נתניהו במשך שנים, זימנה אליה את אוהביו ומכריו הרבים. אחד מהם היה יועצו המושעה של ראש הממשלה, יונתן אוריך. לידו הבחין בצחי ברוורמן, ראש הסגל החשוד. תנאי השחרור של שניהם, איש־איש בפרשתו, אוסרים עליהם ליצור קשר זה עם זה. התבונן אוריך שמאלה וראה שם עיתונאי – איתו הוא יכול ליצור קשר, אבל לא ממש רוצה. הרים את עיניו וראה מולו את אלי פלדשטיין שהעיד נגדו. איתו הוא גם לא יכול לדבר וגם לא רוצה.
ואז, באמצע השתיקה המביכה, ביקש אחד המארגנים להשלים מניין לאמירת תהילים. הנוכחים הרהרו לרגע בתנאי השחרור, הנהנו איש־איש בשתיקה, והשלימו מניין לדקלום הפרקים.
