נתניהו וחמאס מסכימים על דבר אחד : זה מה שיביא לניצחון במלחמה

מי משוגע

יש שני גורמים בעולם שסבורים שכיבוש העיר עזה יביא להכרעת חמאס ולסיום המלחמה: הראשון הוא בנימין נתניהו. השני, להבדיל – חמאס. בתדרוכים מצה"ל דובר על 2,000 מחבלים שממתינים בעיר עזה. המספר האמיתי הוא 10,000. הנה חידוש: עד היום, כשהצבא פעל בשיטת השלבים, המחבלים נמלטו מאזורי הלחימה לאזורים ההומניטריים, כדי לשמור על כוחם ועל חייהם. יש חיילים שפועלים ברצועה כבר חודשים ולא ראו מחבל בעיניים. כעת החמאסניקים נוהרים לעיר עזה, למה שהם רואים כמלחמת גוג ומגוג.

התפיסה שלהם היא שישראל השתגעה, שנתניהו השתגע. איפה היהודים שנהגו להיכנע כשמנגד היו חטופים? שנזהרו מפעולה בשטח אורבני שבו מאות אלפים? בחמאס־חוץ יש התרוממות רוח מכישלון החיסול בדוחא, אבל בחמאס־פנים – שתיקה מטעמי ביטחון מידע והיסטריה כללית לקראת כיבוש עזה.

ומה אחר כך? נתניהו סבור שנפילת עזה סיטי כמוה כנפילת ירושלים בפני הרומאים. עוד נותרו מצדה וקומץ מעוזים, אבל המלחמה כבר הוכרעה. לוח הזמנים המדיני המתקצר ובעיות התחמושת והלגיטימציה עשויים לא לאפשר עוד פעולה במחנות המרכז. בקבינט סבורים שלא יזדקקו לה: כש־95% משטחי הרצועה יהיו מטוהרים מחאס ומתשתיותיו, ייפתח הפתח לשלטון החלופי. על הפרק – תוכנית אמריקנית בשילוב מדינות ערב.

מאין יכול להגיע השיבוש? אם כיבוש עזה יסתבך, אם התוכנית האמריקנית תקרוס, אם האמירויות ומצרים, שגם כך נמצאות על הקצה, לא תצטרפנה למהלך. מאין הוא לא יגיע? מארה"ב. כל מי שמייחלים לאובדן הסבלנות של טראמפ ולקרע מול ישראל – או מודאגים ממנו – שיחשבו שוב. הנה ראיה לקשר ההדוק: רון דרמר, למשל, התבקש לאחרונה בידי הבית הלבן לייעץ גם בנושא בינלאומי אחר, שכלל לא קשור לישראל או למזרח התיכון.

בלי טראמפ ועם האריס מצבנו היה כלאחר ייאוש. רק מאמצי הבית הלבן (וגם הונגריה וצ'כיה) הם מה שחוצץ בין ישראל לסנקציות בינלאומיות. לו היתה היא נבחרת – לא היתה הפצצה בפורדו, לא היתה כניסה לעזה וחרם הנשק כבר היה מוחל בפועל. טראמפ והקשרים המופלאים שרקמו איתו פה בחוכמה הם כל מה שמבדיל בין "עם כלביא" ל"עם לבדד".

תוכנית החלוקה 1

אחרי שבחר שם למפלגתו החדשה, אם גדי איזנקוט יתאחד עם בנט, אפשר יהיה לקרוא לרשימה המאוחדת "ישר וימינה"?

ולתהיות רציניות יותר: מתי להתאחד? האם בכלל זה כדאי? הרי בסקרים אף איחוד לא מגדיל את הגוש, חלקם מקטינים אותו. האם לגבש קווי יסוד מחנאיים, כמו שמציע אביגדור ליברמן, או לרוץ איש־איש בגזרתו ואת הקואליציה להקים מתי שמקימים קואליציות? ובכלל – כמה שווה כל אחד? מי צריך לפרוש? ומי צריך להיות מועמד הגוש לראשות הממשלה?

איזנקוט אמר השבוע דבר מעניין: שהקשר בין המפלגות בגוש משמעותי ורחב בהרבה משנראה. מסקרן. ייתכן שהתכוון, בין היתר, לסקר עומק גדול שנערך בימים אלה, שהשאלות אליו נוסחו במשותף לרשימות השונות. מדובר במיזם מקיף מאוד, שנועד לבדוק את כל השאלות שפורטו לעיל. בעיקר, לבדוק אם הבטן הגושית, כפי שהיא מתבטאת ברשתות החברתיות, צודקת שאיחוד הוא צו השעה, או שמדובר בטעות שתשחק לידי נתניהו. וגם אם כן – כי הרי איחוד כלשהו יהיה – השאלה היא מתי.

הדמוקרטים, למשל, הציעו לבדוק ריצה במשולש שווה הצלעות יאיר־גדי־יאיר. הלקח שלהם מהזינוק של ממדאני בניו יורק, ושל מפלגות ימין רדיקלי באירופה, הוא שלניסיון למצוא מרכז מדומיין ולברוח מעמדות ברורות אין קונים. לפיד, מצידו, היה מעדיף להתאחד עם אגודת ישראל.

סקר כזה הוא הרבה יותר מסתם הוצאה משותפת (מה גם שאת הכסף מימנה תרומה חיצונית). הוא מעיד על רמת תיאום שלא נובעת מאהבה גדולה, כי אין כזו, אלא מלחץ ציבורי אדיר של המצביעים. ברור שלא יבוזבז אף קול בגוש, אבל השטח לא יראה בעין יפה שחקנים עצמאיים מדי, וזה יוביל בהכרח לתיאום הדוק מאוד. החשש העיקרי של בנט הוא שהתיאום יהיה הדוק מדי. לפגישה במוצ"ש בביתו של יאיר לפיד הוא לא יגיע בגלל אזכרה לאביו, אבל ישמח גם בהמשך להימנע מתמונה משותפת עם יאיר גולן, הסדין האדום של בוחרי הימין שאחריהם מחזרת מפלגת בנט 2026.

איזנקוט עצמו טרם הכריע. הוא משקיע 20% מזמנו בניסיונות לארגן את הגוש. מתי תיפול ההחלטה? לא לפני אחרי החגים.

תוכנית החלוקה 2

מה קרה לסמוטריץ'? כך שואלים רבים כבר תקופה ארוכה, למראה הסקרים שבהם הוא מתנדנד על גבול אחוז החסימה. יש המייחסים זאת לניתוק מקהל הבוחרים בנושא חוק הגיוס, יש הסבורים שזה קשור לכהונה הלא פופולרית במשרד האוצר. ובכן, התשובה היא שלא קרה שום דבר ושעולם כמנהגו נוהג.

ערב הבחירות האחרונות, כשהמגעים לאיחוד טכני עם עוצמה יהודית של בן גביר התנהלו בעצלתיים, הסקרים הראו אותה התמונה בדיוק. הציונות הדתית על גבול אחוז החסימה, עוצמה יהודית עוברת בקלות. למעשה, מאז הוקמה המפלגה ב־1999 תחת השם "תקומה", ובמשך 11(!) מערכות בחירות רצופות, התנועה החרד"לית מעולם לא העזה להתמודד לבד. היא רצה תחת בני בגין, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, המפד"ל, עוצמה יהודית, הבית היהודי של נפתלי בנט ולאחרונה עם איתמר בן גביר. האוכלוסייה החרד"לית בישראל מעולם לא היתה גדולה דייה כדי לעבור את אחוז החסימה הנוכחי. למעשה, דווקא כעת מצב המפלגה טוב מאי־פעם. אחרי רבע מאה הריבוי הטבעי עושה את שלו, ולסמוטריץ' יש סיכוי לעבור לבד.

ספק אם ייקח את הסיכון. ההצעה שהביא השבוע לביטול הפריימריז במפלגה היא משמעותית יותר מכפי שנראה במבט ראשון. סמוטריץ' גם ביקש להבטיח לעצמו את כהונת יושב־הראש ולקבל עוד שריון לבחירתו. יש מפלגות שבהן מבטיחים ייצוג לאתיופים או לדרוזים, בציונות הדתית יבטיחו ייצוג למה שאורי אורבך קרא לו "הדתיים הנורמליים": לא חרד"לים, לא לייטים.

התפיסה היא שעם שם אטרקטיבי – נניח עופר וינטר, או מילואימניק מוכר – המפלגה תוסיף את הגרוש ללירה החרד"לית ותעבור את אחוז החסימה. וינטר מתכוון להתמודד, ואף נערך להקמת מפלגה עצמאית, אך ייתכן שבסוף יתפשר על מקום בכיר ועל תפקיד שר במפלגה.

לנתניהו יש תוכניות אחרות לחלוטין, שכוללות את הטחת ראשי סמוטריץ' ובן גביר זה בזה. הוא מודאג מאוד מאובדן אפשרי של קולות תחת אחוז החסימה, סכנה שאורבת בבחירות האלה רק לגוש שלו, ולא ליריב. לכאורה זה חסר סיכוי, המשטמה בין שר האוצר לשר הבט"ל אמורה לסכל כל אפשרות כזו. אבל תסמכו על נתניהו שלא ייתן לעניינים פעוטים כאלה לעמוד בדרכו. הרעיון הוא שגם הפעם יהיה מדובר בבלוק טכני בלבד, שיתפרק עוד בליל הבחירות. כזכור, גם בן גביר מעולם לא עבר לבד את אחוז החסימה. הבונוס לו: הוא יעמוד הפעם בראש. התמורה לסמוטריץ': יותר מקומות משיקבל בכל ריצ'רץ' אחר.

גם הפעם, כמו בפעם הקודמת, זה ייגמר בפסגה על שפת הבריכה בקיסריה.

ועוד יותר טוב

לפני כמה חודשים הגיעה ההודעה שממנה חושש כל ישראלי: הדרכון עומד להיות פג תוקף. עוד זה מדבר וזה בא, וגם את תעודת הזהות הגיע הזמן להחליף. הדיווחים על הקטסטרופה בלשכות מינהל האוכלוסין עדיין היו זכורים היטב, כולל הרושם שכדי למצוא תור פנוי יש לקבוע פגישה בטייבה בעוד שנתיים, וגם זה רק בלילות ירח מלא.

בקיצור, פיניתי אחר צהריים שלם ביום שבו כל הילדים בקייטנות, וקבעתי תור לסוף אוגוסט במבשרת ציון. התור נקבע ל־15:06, בדיחה ישראלית עצובה על דיוק במקום שבו עיכוב של שעה הוא אפילו לא סיבה להתעצבן. למרבה התדהמה, בשעה 15:06 בדיוק כבר ישבתי מול פקידה מנומסת ויעילה. לא חלפו ארבע דקות וכבר הייתי בחוץ, עם הבטחה שבתוך שישה שבועות הדרכון ותעודת הזהות יגיעו בדואר רשום.

גם לשכת האוכלוסין וגם הדואר – מה כבר יכול להשתבש? מה גם שבעוד שישה שבועות הייתי אמור לטוס. סופו של עניין: כעבור שבוע וחצי בלבד הגיעו הדרכון ותעודת הזהות החדשים עם שליח עד הבית. איני יודע מי אחראי לשינוי במינהל האוכלוסין – אבל כל הכבוד לו.

פחות כבוד מגיע לנו, בעיתונות. מהו התהליך הנפשי שגורם לדווח רק על חדשות רעות, וכשהן מסתדרות – לשכוח מהכל? ולא, הפעם זה לא קשור לרצון להציג את ממשלת נתניהו באור שלילי. אחרי הקורונה התפתחו תורי ענק בנתב"ג, שסוקרו בהרחבה. חצי שנה חלפה, רשות שדות התעופה ומשרד התחבורה גייסו כוח אדם ופתרו את הבעיה, והופ – אפס סיקור.

ידועה האמרה ש"נו ניוז איז גוד ניוז", אבל האמת היא שגם "גוד ניוז איז נו ניוז". זו הסיבה לכך ששני הישגי הענק של תשפ"ה כמו נעלמו מהרדאר, גם הניצחון המזהיר על חיזבאללה בחורף וגם ההישג המבריק מול איראן בקיץ. זה טבעה של העיתונות וזה טבע האדם להתרגל לטוב ולהתלונן על הצרות שנותרו, אבל לפעמים מדובר בהגזמה.

כבר מזמן שמתי לב שהתגובות האלימות ביותר ברשת יבואו לא אחרי הבעת תמיכה בעמדה או בצעד של נתניהו, אלא אחרי ציוץ אופטימי. לא לחינם קיתונות הלעג הרבים ביותר נשמרו לשיר "עוד יותר טוב". איך הוא מעז לחגוג ולשמוח כשמסביב כל הצער? יש שדרנים שנשמע שהיו מעדיפים כבר לנגן במקומו בלופ את ג'ינגל עוצמה יהודית. ובכל זאת, על פי התחזיות, השיר של ששון שאולוב יגרוף את המקום הראשון במצעדים השנתיים. מבחינת הקהל, למרות הכל – לא הכל רע ועוד יותר רע.