התקציב והתקצוב

ראש עיר חשובה בישראל קיבל ערב ראש השנה שיחת טלפון ממספר חסום: ראש הממשלה יתקשר אליך עוד מעט, עדכן הקול מהצד השני של הטלפון. מה רוצה ממני נפתלי בנט, חשב לעצמו ראש העיר, ומה אני יכול לבקש ממנו? שעתיים חשב וחשב. ואז צלצל שוב הטלפון, והמזכירה אמרה: בהמשך לשיחתנו, הנה בנימין נתניהו.

הטעות הפרוידיאנית הזו – לא הנחייה מלמעלה – משקפת את הלך הרוח בסביבת נתניהו. אם חופי הוואי עוררו בו געגועים לאזרחות, זה לא ניכר בשיחותיו עם חברי הליכוד מאז שובו. הוא עדיין סבור, או רוצה שנחשוב שהוא סבור, שתוחלת חייה של הממשלה הנוכחית נמדדת בחודשים, לא בשנים.

התקוות לעריקה ימנית מהממשלה נגוזו. את עיקר תקוותיהם תולים בכירי הליכוד בכרית הביטחון של הממשלה, הרשימה המשותפת. נתניהו עצמו שוחח לא פעם בשבועות האחרונים עם בכירי הסיעה, והאיץ בהם, כך לטענתם, לא לתמוך בתקציב ולהפעיל לחץ ציבורי על רע"מ שימרר את חייה בקואליציה. אם התקציב יעבור ורע"מ תשב בממשלה עוד שנתיים, הסביר להם, היא תמחק אתכם ברחוב הערבי. חברי המשותפת מסכימים לזה, כמובן, יש להם רק שתי בעיות: הראשונה, סיעתם המצומקת מתפרקת למרכיביה המקוריים ואינה מסוגלת להתמודד כעת. השנייה, היא שהאיש שמנסה לשכנע אותם להתניע בחירות הוא זה שבשלו הם רוצים בהמשך קיומה של הממשלה.

מה יקרה בנובמבר, תחת ההנחה הסבירה שתקציב המדינה יעבור? האם אז יתפתח מרד בליכוד? ההנחה המקובלת היא שעל אף התנגדותם של ניר ברקת וחיים כץ לקיום פריימריז בגלל ההערכה שנתניהו ייבחר ברוב מוחץ, אם יו"ר הליכוד וכמה מהטוענים לכתר, נאמר יולי אדלשטיין ואבי דיכטר, יקראו יחד לקביעת תאריך מוסכם, ייקבע מועד בראשית השנה האזרחית הקרובה. יש עוד סיבה אפשרית לדחייה: במהלך החורף אמור לעבור בשלוש קריאות החוק שימנע כהונת ראש ממשלה תחת כתב אישום. במירוץ אפשרי לאחר החוק, זו תהיה משקולת כבדה על רגלי נתניהו: להנהיג את התנועה בלי סיכוי להנהיג את המדינה.

בפגישות שמקיים אדלשטיין בסניפים כהכנה להתמודדות הזו שאלו אותו אם הייתה היתכנות להקמת ממשלה בראשותו, במקום הליכה לאופוזיציה. "כשפנו אליי עם פוטשים למיניהם בשנתיים האחרונות אמרתי לא, כי צריך ללכת בדרך המלך", אמר. וטוב שכך, השיבו לו כמה פעילים, צריך לכבד את בחירת המתפקדים והמצביעים שרצו בנתניהו. אני מסכים לגמרי, השיב אדלשטיין, וכשאני רואה את קשיי בנט אני גם שמח שלא הפכתי ראש ממשלה בדרך עקומה. אבל אם כבר רצון הבוחרים, עקץ אדלשטיין, מדוע הוא לא כובד כאשר ברקת, דיכטר ואחרים מהעשירייה הראשונה לא מונו לשרים, כשאחרים משיפולי הרשימה הועדפו על פניהם? החברים נשארו עם סימן השאלה.

שביל באמצע, שביל בצד

ראש הממשלה, שציין השבוע רבעון בתפקיד, קיווה שהלהבות מימין שליוו את חבירתו למפלגות השמאל והמרכז ידעכו מעט אחרי הקמת הממשלה. זו הייתה תקוות שווא: השריפה ברשתות ממשיכה לבעור בכל פעם שבה האגף השמאלי רושם הישג, מעשי או לרוב רטורי. הדבר משול לקניית רכב בתשלומים: נהנים בהתחלה, אבל הכסף יורד מהאשראי שנתיים קדימה.

זה קרה השבוע כמה פעמים: כאשר ועדת הכספים עיכבה הכרה בתרומות לארגון הימין עד כאן לצורכי מס ("רק התחלנו", התגאתה השרה מרב מיכאלי; ו"סיימתם", השיבה השרה איילת שקד). 

בועדת החוקה החל דיון סרק בחוק יסוד: השוויון, שתרומתו היחידה לעולם תהיה צורך של ימינה ותקווה חדשה לייצר צעד סרק נגדי. ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד שב והצהיר אמונים לרעיון שתי המדינות. במרצ הבטיחו שינויים במפת יישובי העדיפות הלאומית, שתכלול דילול של ההתנחלויות ועיבוי של היישובים הערביים.

באגף הימני בקואליציה תוהים האם אירועי השבוע הם אוסף מקרי לצורכי יח"צ, או מבשר על ביטחון גובר באגף השמאלי: אחרי שלושה חודשים של הסתגלות לשררה ולהשפעה, של חגיגות החלפת נתניהו, הם החליטו להסיט את נושאת המטוסים שמאלה ממיקומה הנוכחי. אם זה נכון, המגמה תתגבר אחרי שיאושר התקציב, ויובטח לכאורה קיום הממשלה לשנה וחצי נוספות. ואולי הסיפור הוא שעכשיו נדרשת הממשלה להתמודד עם החיים עצמם, אותם "עשרים אחוז" שאותם הוחלט להניח בצד, אך הם אוהבים דווקא לחזור למרכז.

המוקשים העיקריים מצויים בתחומי סמכויותיהם של השרים, שלא דורשים החלטות ממשלה והשיתוק המוסכם לא חל עליהם. כך, שר השיכון זאב אלקין מעביר יותר ויותר תקציבים להתנחלויות, אבל משרד התחבורה של מיכאלי בלם כביש אסטרטגי בגוש עציון. הנה מחזה ישראלי: אולי בעוד ארבע שנים יהיו עוד הרבה בתים בשומרון, אבל אף כביש לא יוביל אליהם?

אחרי סוכות צפוי מבחן מעניין: במועצה לתכנון ובניה ידונו במנה הבאה של בניה בהתנחלויות. ממשל ביידן מפוכח הרבה יותר מממשל אובמה בדרישותיו לויתורים ישראליים מפליגים לפלסטינים, אבל תיעובו להתנחלויות נותר ברמה זהה. הממשלה הנוכחית לא רוצה ולא יכולה להקפיא את הבנייה, ולכן לא נראה שישנו מנגנון לתיאום הבניה. הם היו מעדיפים שהוועדה תתכנס "אחרי החגים" במובן הישראלי יותר של המונח.

אקטיב-אגרסיב

המילה "מגוונת" קטנה על הפורום שהקים שר המשפטים גדעון סער שנועדה לסיים את מלחמת הרשויות המשתוללת כאן זה קרוב לרבע מאה: הוועדה לבחינת חוק יסוד החקיקה. המטרה השאפתנית היא למסד את מה שחולל כאן נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק ב-1995 – מהפכה חוקתית או הפיכה שלטונית, תלוי את מי שואלים – ולהסדיר את הדרך שבה יכול בית משפט לפסול חוקים ושבה יכולה הכנסת לחוקק אותם מחדש.

הסיכויים להגיע להסכמה נראים קלושים, אם מבינים את הפערים העצומים ביחס למספר הח"כים הדרוש להתגבר על פסיקת בג"צ: האופוזיציה דורשת רוב של 61, תקווה חדשה דורשת מספר שקרוב יותר לשבעים, ומרצ – 80.

אבל לא בטוח שזה הצד הנכון להתבונן בו בזכוכית מגדלת. התפיסה בשנים האחרונות הייתה שפסילת חוקים בידי בג"צ היא אירוע קבוע, כאן כדי להישאר ולהתעצם, עד כדי פסילת חוקי יסוד. גם עילות הפסילה התרחבו: לא רק סתירה של חוקי יסוד מסוימים, אלא גם הליכי החקיקה של הכנסת. אבל בית המשפט העליון משתנה: כבר היום שליש מחבריו הם שמרנים.

בוועדה לבחירת שופטים הושג בלוק חוסם שמרני, שמאפשר מלחמת חפירות על כל מינוי. ההנחה היא ששניים מארבעת המינויים שעליהם יוסכם לא ישתייכו לאגף הליברלי. אם הממשלה תשרוד עוד שנתיים יפרשו עוד שני שופטים ליברליים, ואז עשוי להתהוות לראשונה מאז המהפכה החוקתית רוב שמרני. וכהונת נעם סולברג כנשיא בית המשפט העליון כבר נראית באופק ביום בהיר, בעוד שבע שנים. פרישתו המוקדמת של מני מזוז, אולי השופט השמאלי-ליברלי ביותר בבית המשפט, עשויה להתברר כפרישה גורלית במיוחד.

בנסיבות שונות לחלוטין, נוצר לאחרונה בבית המשפט העליון של ארה"ב רוב שמרני. מאמר בניו-יורק טיימס גילה בתדהמה שאקטיביזם שיפוטי יכול להיות מופעל גם נגד השמאל, לא רק נגד הימין. שיטת בחירת השופטים בישראל מעניקה הרבה פחות כוח לפוליטיקאים, אבל כמו הרבה דברים מאמריקה, גם זה עשוי לקרות פה באיחור אופנתי של עשור.

פיצוי ותפוצות

בקואליציה של שישים ואחד חברים, כל אצבע קובעת. אחת האצבעות החשובות היא זו של אלי אבידר, שהתפטר במסגרת החוק הנורבגי על תנאי שיקבל את תיק המודיעין של אלעזר שטרן. ולכן בראש דאגותיה של הממשלה, חוץ מהסוכנות לאנרגיה אטומית, ניצבת הסוכנות היהודית והבחירות לראשותה. 

יושב-ראש הסוכנות נבחר ברוב של תשעה מעשרת חברי הוועדה. אבל הדרך של שטרן איננה קלה, ומי שלא מאמין מוזמן להיזכר בנוקאאוט המפתיע שהנחיל יצחק הרצוג לראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו, כשנבחר על אפו ועל חמתו לתפקיד. הפעם, לממשלה אין אף נציג בוועדה. בנט שיגר מכתב תמיכה בשטרן, אבל עם מכתבים לא הולכים למכולת. מול שטרן מתמודד איש הליכוד דני דנון,  ואירנה נבזלין, יו"ר מוזיאון "אנו" שזוכה לתמיכה מסוימת, אבל סובלת מבעיה אחרת: האיבה בין אביה, ליאוניד נבזלין ובין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שרדף אותו משפטית. ברוסיה מתגוררים מאות אלפי יהודים, ומטעמו דאגו להבהיר שתגובתו לבחירה תהיה חריפה.

הבעיה העיקרית של שטרן היא שבתוך הקואליציה יש מי שמריץ מועמדת אחרת:  כחול לבן מריצה לתפקיד דווקא את שרת התפוצות לשעבר עמר ינקלביץ', מבכירות המפלגה עד לאחרונה, שמציעה ליהודי התפוצות יחסים טובים גם עם ממשלת ימין, אם תקום כזו בקרוב. בניסיון להסיר את האיום, הציעו לה תפקידים מתפקידים שונים, כולל שגרירויות מפנקות ורחוקות. גנץ לא יצטער בכלל אם לפיד לא יהיה ראש ממשלה, הוא ישמח גם אם יש עתיד לא תכבוש את המשלט היהודי החשוב.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי