איזה שינוי אמיתי חוללה ממשלת השינוי – בעומד בראשה * מי לא קיבל ממנה כלום ובכל זאת תומך בה בכל מאודו * למה מתעכבות ההצעות של הליכוד לאורבך ומה זה אומר על מועד הבחירות * ואיך לפיד וגנץ מנסים, הפעם בנפרד, להקים מחדש את כחול לבן הגדולה
פעם אחת בישר המלך למשנה שלו בשורה קשה: התבואה של השנה הבאה תגרום למי שיאכל ממנה להשתגע. כך נפתח סיפור של רבי נחמן מברסלב שכל בוגר חינוך דתי מכיר, גם ניר אורבך ובטח נפתלי בנט. מה עושים? התלבטו המלך ומשנהו: אם לא נאכל, נמות ברעב; אם נאכל, נשתגע; אם נאכל תבואה אחרת נישאר שני השפויים היחידים במדינה שהשתגעה, ואז כולם יחשבו שאנחנו המשוגעים. בסוף החליטו לאכול גם הם מהתבואה הנגועה ולאבד את שפיותם. אבל הם החליטו לצייר לעצמם על המצח סימן, שיזכיר להם את זה.
השבוע לפני שנה, בתום ארבע מערכות של התחרפנות כללית, החליט נפתלי בנט להפוך את סדר העניינים: לאכול את התבואה המשוגעת, ולהגיע למלוכה. "באמת לא העליתי על דעתי באלף שנה שאני אשב עם מנסור עבאס", אמר לי אשתקד בראיון ההכתרה שלו, "לא העליתי על דעתי. האילוץ הפוליטי הביא לזה". זו הייתה גרסתו לסימון על המצח: דעו לכם בוחרי ימינה יקרים, שאני יודע שזה משוגע, וגם אתם יודעים את זה. הקמנו את הממשלה הזו כי אחרי שנתיים של שיתוק לא הייתה ברירה אחרת, ולא נשכח שהיינו מעדיפים ממשלה אחרת.
שנה אחרי, הסימן על המצח של בנט דהה ונמחק. אשתקד הוא הקפיד בכבודו של נתניהו, היום נואם על "מכונת הרעל וההסתה"; אז הצהיר שיעדיף ממשלת ימין, היום הוא מדבר בזכות ממשלה עם מרצ ורע"מ כפתרון הטוב ביותר לישראל. אפשר היה להעריך שכך יקרה: צריך להיות קדוש כדי לגבור על הנטייה להסתחבק עם מסתחבקיך ולרתוח על מבקריך. אבל השינוי הזה, שעבר בימינה רק על בנט וכהנא, זרע את זרעי התפרקות המפלגה, ובעקבותיה הקואליציה כולה. הנה הניסוי שנכשל באמת: קשה מאוד להלהיב תומכים עם גישה של "לא הייתה ברירה, אז הלכנו על זה". אבל בלתי אפשרי, לתמוך לכתחילה במה שאנשיך רואים, במקרה הטוב, כפתרון בדיעבדי. שיקלי, סילמן ואורבך לא קיבלו את התזכיר שלפיו יאיר גולן עדיף על מאי גולן, עבאס על ש"ס, וביבי הוא כמו טיבי. בנט הציע להם תבואה משוגעת, והם, כך התברר, בכלל רגישים לגלוטן.
מחקר של תכלית, המכון למדיניות ישראלית, מאשר לכאורה את הטענות של בנט. החוקרים בל יוסף ואריאל ענבי מיינו את כל סעיפי ההסכמים הקואליציוניים על פי צבעי הרמזור: ירוק לסעיפים שאושרו, צהוב לסעיפים שמקודמים, אדום – יוזמות שלא בוצעו. הסיעות הירוקות ביותר הן ימינה ותקווה חדשה. רוב מכריע בהסכמים הקואליציוניים שלהן יצא לפועל. אמנם, סער נאלץ לוותר על פיצול תפקיד היועמ"ש ועל חוק יסוד החקיקה: במכון סבורים שקבורת היוזמה בוועדה קואליציונית היא בזבוז היסטורי של הזדמנות להסדרת כללי המשחק בין הרשויות.
ומי לא קיבל כמעט כלום? יש עתיד, העבודה ומרצ. רוב מכריע של הסעיפים בהסכמים הקואליציוניים מצויים רק בשלבי ביצוע או נעלמו ולא נודעו עקבותיהם. ובכל זאת, בוחרי המרכז-שמאל מרוצים מהממשלה עד השמיים. מוסי רז מצביע בעד תקנות יו"ש בלי לצייץ, ונעמה לזימי מחוקקת את חוק ההסדרים הכי קפיטליסטי בעשורים האחרונים. הנה ההבדל: מצביעי רינאווי-זועבי זועמים עליה בגלל שמרדה בקואליציה, מצביעי אורבך הפגינו שנה מתחת לביתו בגלל שסירב למרוד.
אבל לשווא ינסה ראש הממשלה לשכנע את בוחריו באותות ובמופתים שהממשלה הזו ימנית לא פחות, אולי יותר, מקודמתה. אם להתקדם מאתיים שנה מרבי נחמן, הוויכוח בין בנט ושקד לאורבך וסילמן משול למי שצופים בסצנה מסרט אימה של אלפרד היצ'קוק. התמונה פסטורלית: אישה יפה צועדת ברחוב שטוף שמש. מה שמייצר את הפחד הוא הסאונד, דממה מעיקה, מבשרת רעות. תראו כמה הכל יפה, אומרים בנט ושקד. תשמעו מה הולך לקרות, אומרים אורבך וסילמן. ראש הממשלה מציע להתעלם מההרכב הקואליציוני, בחלקו לא ציוני ובחלקו פוסט ציוני. ולהתמקד בהחלטות. מתנגדיו ופורשיו שומעים את גידופיו של יאיר גולן, את תיאבונם של זועבי וטהאא, את ראשות הממשלה המתקרבת של לפיד, ומשוכנעים שזה ייגמר רע מאוד.
זה מה שקרה בשנתה הראשונה של הקואליציה. והנה מה שיקרה בשנה הקרובה, הקצרה: בנט ושקד, הלא הם גם שר הפנים המיועד וזו הנוכחית, יתקשו מאוד להמשיך יחדיו כל עוד אינם מסכימים על סוף הסרט. הוא הרי טוען היום שאם רק יוכל, יקים שוב את הממשלה הנוכחית, ושחזרת נתניהו היא סכנה לישראל. היא, לעומתו, רוצה בהקמת ממשלת ימין. איש מתומכיו לא מאמין במסר שלה, איש מתומכיה לא מאמין במסר שלו. אם אחד מהם לא יתיישר, נגזרו דרכיהם להיפרד, ולאכול איש איש מתבואתו.
הקיץ האחרון שלי איתכם
לפחות בתחום אחד, בנט דומה מאוד לנתניהו: בפגישותיו המרובות עם ניר אורבך ומקורביו, ראש הממשלה בנט דיבר על איראן, איראן ואיראן. כמה ישמחו האייתולות אם הממשלה תתפרק, עד כמה מאיים המצב שם, איך אפשר לעזוב באמצע מלחמת צללים אכזרית שמשתרעת בין דרום אמריקה, איסטנבול, תל אביב וקום. אורבך ואנשיו נפלטו ברגליים פקות אל הלילה, חוששים שסוף הציונות יגיע אם רק יוכרז החרם על ההצבעות. כמו בלשכת ראש הממשלה הקודמת, גם בזו, תמיד תהיה לנו טהרן.
כשאורבך הודיע בכל זאת על החלטתו לפרוש מהקואליציה, הבין גם בנט שזה כנראה נגמר. אפשר לסחוב עוד שבועיים עד פקיעת תקנות יו"ש, אולי אפילו שבועיים נוספים כדי לקבל את ביידן, אבל זה הקיץ האחרון שלו איתכם כראש ממשלת ישראל.
מהמסקנות נגזרות הפעולות: בממשלה מזהים את בעייתם העיקרית באחוז החסימה, זה שמעליו ומתחתיו מפרפרות מחצית מסיעות הקואליציה: ימינה, תקווה חדשה, מרצ ורע"מ. מתכננים שם להעביר, עוד לפני הפיזור, את הורדת הרף לשני אחוזים. נתניהו שמע ונחרד: בסיבובים האחרונים שרף המחנה שלו מאות אלפי קולות תחת אחוז החסימה, בעוד שיריביו התנהלו בחכמה ולא בזבזו אף קול. למה שהם לא יסבלו הפעם? הבעיה שלו היא שהחסידים והמתנגדים ביהדות התורה דווקא שוקלים בחיוב, וכמותם חברים ברשימה המשותפת. דרישתו הראשונה טרם יושלם גיוס אורבך תהיה התחייבות של הנ"ל לחסום את היוזמה בוועדת הכנסת שבראשה הוא עומד, אם צריך – בגופו.
בליכוד נערכים לפריימריז בספטמבר, ובעצם כבר החלו במרוץ. חברי הכנסת טיילו השבוע מנהריה ועד אילת, פקדו כל שבעה וכל בר מצווה. אבל האם הבוס שלהם מעוניין בבחירות מהירות, או בחירות בכלל? אם מחברים את תלונות מקורבי אורבך על היעדר הצעה רצינית מהליכוד לרמזים בסיעות האופוזיציה, אפשר להתרשם שלנתניהו לא דחוף ללכת אל הקלפיות. אפשרות אחת היא החשש שגם הפעם התוצאות בקלפי יאכזבו, והוא לא יקבל 61 מנדטים. ומה עם האפשרות השנייה, שהחשש הוא דווקא מניצחון סוחף? אם הימין יחצה את הרף, ימצא עצמו נתניהו תלוי בחסדי 3־4 בן־גבירים, ועם מחנה ימין תאב נקם ושוחר שינויים חסרי תקדים במערכת המשפט. לפני שלוש שנים סירב יריב לוין להתמנות לשר המשפטים כשהבין שהרפורמות שהוא רוצה לא תצאנה לעולם לפועל. ניסיון העבר מלמד שמול ממשל דמוקרטי עוין ומערכת משפטית לעומתית, נתניהו מעדיף תמיד כנף שמאל. הוא יקדם את חוק פיזור הכנסת עוד צעד ועוד צעד, בתקווה שעל סף הקלפיות, סער ואנשיו ילהקו את עצמם לתפקיד השמאלנים בממשלתו השישית.
רבין–פרס, גרסת המגזר
בערב שבו התפרקה הברית ביניהם, הופיעו באותה שעה, במטות שונים, יאיר לפיד ובני גנץ. כל אחד מהגרושים ביקש לשמור על שם המשפחה, וכך, בפעם הראשונה והאחרונה עד היום, הופיעו יריבים פוליטיים כשמאחוריהם אותו סמליל, "כחול לבן".
שנתיים אחרי, מנסים גנץ ולפיד להקים בנפרד את כחול לבן ההיא: חיבור בין רשימות ומועמדים כדי לנצח במאבק על ראשות הגוש, ולהתייצב ראש בראש מול הליכוד. זו הסיבה שבעטיה מתנהל כעת מסע חיזור נמרץ אחר גדי איזנקוט. אם הרמטכ"ל לשעבר יצטרף לקודמו בקריה, בני גנץ, הוא יסייע לו להביא קולות מרכז־ימין. אם יחבור ללפיד, הוא ישמש תרופה למי שנרתעים מהיעדר הניסיון הבטחוני של ראש הממשלה החליפי.
איזנקוט הוא רק מוצר אחד, אמנם נחשק ויוקרתי, על המדף. גנץ היה שמח לצרף אליו את תקווה חדשה מצד אחד ואת ציפי לבני או דומה לה מהצד השני, כדי לייצר רשימה רחבה יותר. כרגע יש לו מול לפיד טיעון פוליטי: לי יש אפשרות להקים ממשלה עם החרדים, יטען, לך היה את משענת הקנה הרצוץ של ימינה ועכשיו את משענת הקנה הרצוץ של הרשימה המשותפת. הוא רוצה לצרף לכך גם טיעון אלקטורלי בדמות חיזוק משמעותי לרשימה.
זו הסיבה שבעטיה הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם המפלגות הערביות. כשם שנתניהו ושרון החילונים התמחו עם השנים בניואנסים הקטנים ביותר בחצרות רבנים ואדמו"רים, כך הוא, היהודי, מתמחה עכשיו במועצת השורא ובחוקת חד"ש. האופק הפוליטי שלו הוא גם האופק הפוליטי של עודה וטיבי. הדרך היחידה שלהם להגדיל את שיעורי ההצבעה היא להציע השפעה על המערכת הפוליטית. הודעה שלהם שימליצו על לפיד תשרת אותו ותשרת אותם. כמובן, לאחר השלום היהודי־ערבי תישאר עוד משימה מאתגרת יותר: לרתום לאותה עגלה גם את עבאס וגם את עודה־טיבי. התיעוב ביניהם מתברג בקלות לצמרת הסכסוכים הגדולים, איפשהו בין נתניהו־שרון ורבין־פרס.
