מהן הדאגות העיקריות של שר המשפטים מעיכוב החקיקה * מדוע הרצון של נתניהו וחיות בפשרה לא מתממש * איך סומן גלנט כשמאלן של הממשלה והאם מתנגדי הרפורמה יכולים לבנות על זה * וכיצד עשויה להיראות הקדנציה הבאה של ממשלת השינוי
מנהרת השיח
לפני כשנתיים, בשיאו של המשבר הפוליטי שנראה בלתי פתיר, חשש המועמד לנשיאות יצחק הרצוג שבנימין נתניהו יתמודד מולו ויביס אותו, בקולות תומכיו ושונאיו גם יחד. חלפו שנתיים, ומי שעוקב אחר ההודעות לעיתונות יכול להתרשם שהנשיא הוא נתניהו, והרצוג ראש הממשלה. בעוד הרצוג מוביל מהלך פוליטי חסר תקדים, נפגש עם ראשי מפלגות, משייף ניסוחים ומציע פתרונות, החלטת היועמ"שית על ניגוד העניינים שלחה את נתניהו לשלל אירועים: לשכת ראש הממשלה פרסמה תמונות שלו משבח את המשלחת ששבה מרעידת האדמה מטורקיה; מנחם אבלים אצל משפחת פלאי; מקיים שיחת טלפון נימוסית עם ראש ממשלת יפן לרגל שבעים שנה ליחסים בין שתי המדינות.
יום אחד, זה לא ייקח עוד זמן רב, יצלצל נשיא המדינה ליועצת המשפטית לממשלה, ויבקש ממנה לחזור בה מהחלטתה לאסור על ראש הממשלה לעסוק במתווה שפורט השבוע. בלעדיו הוא יתקשה למצוא מישהו להגיע איתו לפשרה.
בהיעדרו, שודרג למדרגת המבוגר האחראי שמחה רוטמן. יו"ר ועדת החוקה היה חבר הציונות הדתית היחיד שתמך בפומבי בהרצוג, בעת שזה התמודד מול מרים פרץ על הנשיאות. הטקסטים שלו שונים בטון, גם אם לא בתוכן, מאלה של לוין.
סביבת המחיה הטבעית של חיות פוליטיות מסוגו של הרצוג היא חדרים סגורים, לא כיכרות. שם הוא שומע דברים אחרים לחלוטין מאלה שבחוץ. הבעיה היא, שבניגוד לתפיסה המקובלת בימינו, זו שמכורה להקלטות סתר של פוליטיקאים ולהדלפות מישיבות חשאיות, מה שחשוב הוא דווקא מה שנאמר בחוץ. אין זה חשוב אם נתניהו רוצה בפשרה, אם חיות גמישה משמעותית מאהרן ברק ואם גנץ משווע למתווה – וכל זה נכון ונאמר. בחוץ הצדדים ממשיכים לדהור זה אל זה.
חוץ מהמגעים בין הפוליטיקאים, יש עוד שני ערוצים מקבילים. הראשון, במתכונת הסכמי אוסלו, הוא מפגשי אקדמאים משני הצדדים. מומחי משפט שמרניים מפורום קהלת ומומחי משפט ליברליים מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מנהלים מגעים זה עם זה, שעות על גבי שעות, אף כי הפערים עודם גדולים. ההנחה היא שכמו בשנת 93', שיחות לכאורה לא מחייבות בין מומחים יכולות להפוך עד מהרה להסכמות בין הפוליטיקאים ששלחו אותם.
המסלול השני הוא ברוח הבנות ביילין איתן: בסוף שנות התשעים, הח"כ מהעבודה והח"כ מהליכוד גיבשו מסמך הסכמות לגבי הסדר הקבע עם הפלסטינים. המסמך, כשהושג, הרעיש את המדינה, הוכיח שבניגוד לרושם ששני המחנות מסתייפים, אפשר להגיע למתווה שמקובל על רוב העם. בקואליציה יש מי שמודאג מאוד מהדהירה לעימות. באופוזיציה יש מי שמורט שערות בגלל הסירוב להתפשר. הם יושבים אלה עם אלה, מנסים לחפור מנהרות של הידברות מתחת לחומות הגבוהות.
במעמד צד מגוון אחד
ההסברה שלכם גרועה, אמר השבוע מישהו לשר המשפטים יריב לוין. אני רוצה לתקן אותך, השיב לוין. "ההסברה לא גרועה. פשוט אין הסברה בכלל". המשחק הציבורי מתנהל במעמד צד אחד בלבד, והתוצאות בהתאם: בעצרת ההמונים מול הכנסת הפגינו השבוע בעיקר חילונים, אבל לא רק. בעיקר יהודים, אבל לא רק. בעיקר תומכי מרכז-שמאל, אבל לא רק. לא הרחק זה מזה נצפו גם המורשע אהוד אולמרט וגם האיש שהגיש נגדו את כתב האישום, משה לדור. שבת אחים גם יחד.
בזמן ממשלת אוסלו, אמר ראש הממשלה יצחק רבין על הפגנה דומה "הם לא מזיזים לי ולא יזיזו לי". קודמו, יצחק שמיר, הגיב אז שאין דבר כזה הפגנת המונים שלא מזיזה לראש ממשלה. מי כמוהו יודע מה עשו הפגנות דומות למנחם בגין. מה עושות ההפגנות? כרגע, באופן אבסורדי, הן גורמות ללוין להאיץ את הרפורמה, לא לבלום אותה. בשיחות מול נשיא המדינה שקדמו למתווה, דרש לוין שלא יופיע תנאי מפורש של עצירת החקיקה, אך הרצוג סבר שבלי הגזר הזה, לא יוכל לנופף על ראשי האופוזיציה במקל המתווה.
לוין מונה שלוש סיבות לסירוב לעכב את החקיקה: הראשונה היא שזו תשדר חולשה אל מול האופוזיציה, ובמקום להרגיע את ההתנגדות, היא רק תחזק אותה. לשיטתו, כל עיכוב במתווה או דחייה שלו משולים להחלטה של שרון לצמצם את ההתנתקות מ־25 ישובים לשלושה: מה היו עושים אז הכתומים? מביאים עוד מאה אלף איש לדרום, ושולחים אותם לאותם יישובים כדי לסכל גם את הפינוי הזה.
שנית, שר המשפטים מתוכנן ברמת שעות. הוא חושש מאירוע בלתי צפוי שידחה את הדיון: למשל, התעצמות גל הטרור ברמה שתחייב מבצע צבאי נרחב. למשל, לא עלינו, רעידת אדמה.
הסיבה השלישית לא נשמעת מפי לוין, אבל היא הגיונית לא פחות: החשש הוא שדחייה תחשוף את החוליות החלשות בקואליציה, בהן אולי נתניהו עצמו. מה שעוכב כבר לא ישוב במהרה, ויאפשר להגביר את הלחץ המשולב, בינלאומי-כלכלי-פוליטי על ראש הממשלה להתפשר, למתן ולסרס. לכן התכנית שנועדה ללחוץ על הבלמים מול בג"צ מפעילה עכשיו את דוושת הגז.
לא ביבי, המחנה
אף אחד לא יערוך טקס בעוד שבועיים במשרד המשפטים: שבע שנים תמלאנה אז לרגע שבו הונחה על שולחן העץ הממשלתי של אביחי מנדלבליט ההקלטה של שיחות נתניהו-מוזס. שבע שנים ימלאו להליך המשפטי ששינה את הפוליטיקה, שינה את המשפט ואולי גם שינה את המדינה. ללא קשר לעמדה לגבי האיש ולגבי חוזקת התיקים, אפשר לומר שאלה היו שבע השנים הרעות, ואף שבע שנים טובות לא עומדות בפתח.
עוד לפני שהחלו החקירות, הדרך לאגור מנדטים במרכז-שמאל הייתה להחרים את נתניהו, אבל רק לאחריהן ישיבה איתו הפכה בלתי לגיטימית. עוד לפני שהחלו החקירות נתניהו היה מלך הימין הבלתי מעורער, אבל רק לאחריו התמיכה בו הפכה לעיקר אמונה. מחנה אחד התחזק באמונתו שנתניהו מנהיג לא לגיטימי. מחנה אחר – שהוא מועמד לדין בתיקים גבוליים בגלל עמדותיו.
רק שוטה לא יהיה מודאג ממה שממתין בפתח: מהמשבר החוקתי, מהקרע. אם יש בשורה טובה אחת, היא שבניגוד לרושם שנוצר כאן בשנים האחרונות, זה מעולם לא היה רק "ביבי כן או לא". מאז 2016 נראה היה שכל נושא מהותי נשאב אל חור שחור: הימין היה מוכן לאמץ את רע"מ בשביל ביבי, השמאל את בנט ובל"ד בשביל לא ביבי. והנה, לא חלפו כמה שבועות מרגע ההכרעה בבחירות, וכולנו עוסקים בפרטי הפרטים של נושא משפטי שהיה עד לא מזמן נחלת פרופסורים באקדמיה. מהריק הגדול של קרקס הבחירות התפתחו הפגנות ענק על עילת הסבירות ופסקת ההגבלה, דיונים בכנסת על פני המדינה. אתר ועדת החוקה – לא פנאי פלוס, כן? – קורס שוב ושוב בכל ישיבה של שמחה רוטמן. זו שעת הערנות הגדולה של דעת הקהל.
כי שוב מסתבר, שזה לא היה אף פעם על נתניהו אלא על העקרונות של המחנה סביבו. מי שתמך בנתניהו עשה זאת בשל הקואליציה שהקים, של הכיפות הסרוגות, השחורות והשקופות. של התיישבות ביו"ש וברית חרדית-מסורתית התגברות בבג"צ. ומי שהתנגד לו, התנגד בגלל עסקת החבילה הזו בדיוק וההשלכות המסוכנות שלה, בעיניו, על המפעל הציוני. אביגדור ליברמן, מכולם, ביטא זאת השבוע בכנות. בהצהרה המשותפת של ראשי האופוזיציה הוא בישר, אל מול פניהם המאדימות ממבוכה וכעס, שכאשר יחזרו לשלטון לא יהיה אף תלמיד בתורתו אומנותו ואף שקל בלי לימודי ליבה. הם יודעים שהוא אמר את האמת. זה בדיוק יהיה המצע של ממשלת השינוי הבאה, לא מרק פרווה של אמירות זן על אחדות מזויפת.
וזה גם מה שקורה בקואליציה, עם כל הכבוד לכרם המפונה שלשום: השבוע אושרה בנייה בהיקף המשמעותי ביותר בהיסטוריה של ועדות התכנון והבניה ביו"ש. 9,000 יחידות דיור, הכשרה של תשעה יישובים, ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון. האמריקנים דווקא נמנעו מגינוי חריף בזמן אמת. בתדרוך היומי מהבית הלבן דיברו רק על בלונים סיניים. הם מבינים היטב מהי הממשלה, לאן פניה, ומה הטעם בגינויים. "נתניהו יהיה עם היד על ההגה", הם משננים בתדרוכים. אבל גם הם יודעים שזו ממשלת ביבי ושות', בדגש על השות'.
איי קן בוגי
בחלומות הביעותים שלו, יואב גלנט עומד על במה גדולה של התנועה לאיכות השלטון. השנה היא 2028 וממשלת נתניהו השביעית או השמינית יוזמת רפורמה הלכתית. גלנט, ראש מפלגת "יחדיו" או "אחריות לאומית", נואם נגד נתניהו, כשלצידו שרי הביטחון הקודמים של ראש הממשלה, יעלון וברק.
כשיתעורר מהסיוט, גלנט צריך להבין שלשם בדיוק הוא מלוהק בימים אלה. באין שמאלנים, כל פינוי מאחז וכל עקירת כרם ייפלו עליו. כל עיכוב בהריסת מבנה ערבי במזרח ירושלים, כל תגובה איטית מדי לפיגוע. בין נתניהו וגלנט אי אפשר להכניס סיכה מבחינת השקפתם לניהול סכסוכים מזרח תיכוניים, אבל בהחלט אפשר להכניס סיכה הסברתית.
גלנט הוא כליא ברק נוח: החיים, בסיבוב מופרע לגמרי, ליהקו את אויב האליטות מפרשת הרפז לתפקיד איש הקשר לישראל האופוזיציונית בממשלת ימין מלא-מלא. זה לא שמי שלא רצה אותו כרמטכ"ל מקבל אותו כשר ביטחון; מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל מתחנן עכשיו שימשיך לשבת בלשכה בקריה.
מי ששלח את יעלון לזרועות השמאל, ומשם לפלירט עם סרבנות, הוא נפתלי בנט, בממשלת נתניהו 2015. יו"ר הבית היהודי דאז לחץ ולחץ לנטרל כל מחבל בכל מחיר, עלה על הגג בבתי דריינוף בבית אל, הקניט והקניט את שר הביטחון עד שהלחץ הציבורי והמצב הקואליציוני הרעוע הוביל להחלפתו. עכשיו סמוטריץ' ובן גביר בתפקיד בנט, אבל בהבדל אחד: לנתניהו אין שום עתודות בחוץ שאותן יוכל לגייס אם יפרשו; והוא צריך להתמודד עם הסכם קואליציוני חתום, לא רק עם מתקפת ציוצים. בסוף יתיישר עם הציונות הדתית.
סמוטריץ' משוכנע, לפיכך, שקרב מאוד הרגע שבו ההסכם ייושם, וגלנט יצטרך לבלוע את גאוותו ולהמשיך קדימה. שר הביטחון עצמו שירטט השבוע קו בחול: מה שערבי בסמכותי, מה שיהודי בסמכותו, אמר. מי שבונה עליו כסמן שמאלי שיבלום את הרפורמה המשפטית מוזמן לחפש מתונים במקום אחר. איי קן בוגי, באט איי דונט וואנט טו.
