המום מהמו"מ

כיצד נגרר נתניהו לתקופת סחיטה והמתנה מייסרת, ולמה הוא לא חותך כבר * מה לפיד וגנץ שכחו להזכיר לבוחריהם ונזכרים רק עכשיו * האם יתקיים גם דיון ענייני בחוק בן גביר או בניפוח המפלצתי של הממשלה * ואיך קורה שממשלת ימין מלא–מלא אדישה כל כך לבקשתן של משפחות קורבנות טרור שעלו למשכן

שורפים גשרים

חבל שאבי מעוז לא מעז לדבר על הטרלול הפרוגרסיבי האמיתי: כבר חודשיים יש כאן קואליציה שמבחינה מגדרית רואה את עצמה כאופוזיציה, ואופוזיציה שמתנהגת, מתלבשת ומתבטאת כאילו היא קואליציה. ראש ממשלה שמגיח משיירת אאודי משוריינות כדי להפגין על גשרים, ראש אופוזיציה שמהסקודה המיושנת שלו מנהל למעשה את המדינה, קואליציה שמפסידה כל הצבעה ואופוזיציה שמנצחת. והעולם שותק.

הדיספוריה הפוליטית הזו, שמסרבלת כל ידיעה בחדשות (איזו קואליציה? הנכנסת או היוצאת? לפיד עדיין ראש ממשלה או כבר לא?) שמאיימת להגיע כמעט אל קצה 2022, היא תוצר של ההתמשכות הבלתי נסבלת של המו"מ הקואליציוני. וההתמשכות נובעת מעובדה אחת: שותפיו של נתניהו מוכנים לעבוד איתו על בסיס מזומן, לא על בסיס אשראי. לכן הם דורשים את החקיקה עוד בטרם הקמת הממשלה. סדר פעולות החשבון כאן משנה מאוד: להצטלם ואז להסתפר זה כידוע לא כמו להסתפר ואז להצטלם, ובן־גביר, דרעי וסמוטריץ' יודעים שהדרך היחידה לוודא שרצונם יתממש הוא לחוקק זאת עוד לפני שמצטלמים בבית הנשיא.

חוסר האמון מוביל לסרבול: בגלל שהקואליציה הנוכחית עוד באופוזיציה, נדרשה עוד קריאה טרומית בכנסת לכל הצעות החוק השבוע, בניגוד לחוקים ממשלתיות. בגלל שהאופוזיציה הבאה עוד בקואליציה, היא יכולה למשוך כל דיון, שכן לשרים אין הגבלה על משך הדיבור.

חברי הליכוד, שמתבשלים כבר חודש וחצי בישול איטי ומייסר, מתחילים לעלות על גדותיהם. גלית דיסטל-אטבריאן היא דוגמה אחת. נתניהו לא אמור היה לעדכן אותה שלא תקבל תיק, זה פשוט נפלט לו, והתוצאה הייתה רצף פגישות בן שבוע שטרם הסתיים. ראש הממשלה המיועד מתכנן לה חבילת פיצוי, שלא כוללת תיק שר אבל משהו באמצע. יושב־ראש ועדת חוץ וביטחון? סגנית שר חוץ? וזה עוד ממישהי שלא סומנה כלל כבעיה.

למזלו, מצבה של האופוזיציה (המסתמנת, המסתמנת) גרוע עוד יותר: יש עתיד והעבודה קבעו הפגנות נפרדות על הגשרים, בלי לבדוק ביומן שזה נופל על רבע גמר המונדיאל. ליל הגשרים התמוסס לתוך חגיגות הניצחון של מרוקו. למפגינים לא דחוף לחזור לבלפור, ונראה שגם לנתניהו לא אצה הדרך.

לא זוכר את נובמבר

למה הוא לא דופק על השולחן, שואלים את עצמם כולם כשהטפטוף המענה מחדרי המו"מ נמשך. למה נתניהו לא מודיע: עד כאן. ביום זה וזה, בשעה זו וזו, הממשלה תושבע. מי שרוצה להצביע נגד, מוזמן. המשא ומתן תם.

התשובה, לכאורה, היא שאין לו ברירה. אבל גם לחרדים ולרסיסי הציונות הדתית אין. התשובה האמיתית היא שאמנם היום אין להם ברירה, אבל הייתה להם, ארבע פעמים. החרדים היו מתקבלים בזרועות פתוחות ובמזוודות מלאות אצל בני "אשאיר להם דף חלק" גנץ ואצל יאיר "ניפגש באמצע" לפיד. ראש הממשלה היוצא תהה השבוע במליאה באוזני מצביעת ליכוד גנרית אם כשהצביעה מחל היא חשבה על מכירת החיסול הזו לחרדים. התשובה היא שלא, מהטעם הפשוט שיש עתיד והמחנה הממלכתי מעולם לא סיפרו לה על כך. הם הקפידו להפחיד את המדינה מבן־גביר ונתניהו, אבל אף פעם לא מהחרדים, שאיתם קיוו להקים ממשלה. "סיוט נובמבר" של גנץ כלל אזהרות מחוק צרפתי ומהשתוללות של סמוטריץ', אף פעם לא מקצבאות לאברכים. דרעי וגפני הופיעו על שלטי המחנה הממלכתי כשותפים לקואליציה. האם אז גנץ וחבריו לא זכרו שיו"ר ש"ס הורשע בפלילים ויש ספק על יכולתו להתמנות?

הליכתם אחרי נתניהו, עד כדי התכת הליכוד והמפלגות הדתיות לגוש אחד בלתי נפרד, היא שמונעת עכשיו מהליכוד לשים קץ למשא ומתן שמכרסם בו קשות בדעת הקהל. הם גובים ב-2022 את דמי השמירה עליו מ-2019 ואילך.

מאז הבחירות, בשל התמשכות המו"מ, הליכוד נעלם: רוב חבריו בדום שתיקה, מחכים לתיקים. את מי מראיינים? במי עוסקים? באלה שכבר ברור איזה משרדים יקבלו, אלה שמנסחים סעיפים קואליציוניים. כשגלנט, ברקת, דיכטר, אוחנה ולוין יחזרו לתודעה הציבורית, מצוידים בתיקים משמעותיים, אולי משהו ישתנה. השאלה אם לא נגרם לליכוד נזק כבד יותר: קורה עכשיו לנתניהו עם החרדים מה שקרה לבנט עם הערבים: בפועל, משתנה מעט מאוד. אבל ההבטחות והסכומים בהסכם הקואליציוני יוצרים רושם בציבור שהמדינה פורקה וחלקיה נמכרים בשוק החלפים.

שר הטקסים

האדם היחיד במדינת ישראל שאסור לו לכהן כשר לביטחון לאומי לא ירצה לחזור אליו גם אם יציעו לו מיליון דולר. זהו פרופסור שלמה בן עמי, לשעבר כוכב זוהר בשמי השמאל הישראלי ולימים – כוכב נופל. אהוד ברק, שמחלטר בשנים האחרונות כבקר איכות של ממשלות, הקפיד למנות כל אדם לתפקיד הכי פחות מתאים, וכך מצא עצמו הפרופסור להיסטוריה כשר הממונה על המשטרה. ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 קבעה שאל לו לחזור לתפקיד.

אבל בן עמי השמיע שם דברים מטרידים על ההבדל בין סמכות השר ובין אחריותו. "לא ידעתי בזמן אמת על החסרים והעדר המוכנות בכוחות המשטרה", אמר ביחס להתמודדות עם מתפרעים אזרחי ישראל, והוסיף: "המצב לאמיתו לא דווח לי". פעמים רבות מדי, קבעה הוועדה, הוצגה לה גרסה מטעם מר בן עמי שלפיה עניינים מסוימים לא הוצפו אליו. בן עמי העלה בעדותו טענה מדהימה: "אם המפכ"ל היה מוסר לי על החסרים והצורך למלאם, הייתי מבקש לשנות את חלוקת המשאבים הפנימיים של המשטרה, ומורה לקחת מתקציב המיועד לצרכים אחרים, ומכך, לדעתי, חששו במשטרה". המקום היחיד שבו ניתן להסתיר מידע מהשר הוא המשטרה.

הועדה הציבורית לחוק משטרה חדש שהגישה את הדו"ח שלה קבעה כבר ב־1999 ש"אם תפעל המשטרה בדרך שהכנסת, התקשורת או הציבור יראו אותה באור שלילי, השר הוא שיספוג לפחות חלק מהביקורת. ניתן אפוא לטעון כי מי שנושא באחריות צריך להיות גם בעל הסמכות… שיקול נוסף, לטובת מתן סמכויות בידי השר הינו החשש מפני מצבים שבהם המשטרה עלולה לפעול מתוך להט מופרז להשיג הישגים מקצועיים".

בניגוד לחוק דרעי, התיקון לפקודת המשטרה איננו חוק בן גביר. הוויכוח עליו הוא "לא אישי וגם לא פרסונלי", בלשון הזהב של השר לשעבר איוב קרא. שרי משטרה לשעבר מימין ומשמאל יודעים היטב שסמכותם היא כשל הנשיא במדינת ישראל: הרבה טקסים, מעט כוח.

ענייניות מועטה תאפיין גם את סערת השבוע הבא, כשיתברר שמספר השרים פר ח"כ שובר שיא היסטורי. אלה שזעקו אשתקד על ממשלת בנט־לפיד המנופחת יצטופפו עכשיו זה לצד זה בשולחן הממשלה, כדי להימנע מהוצאת שולחן הממשלה הנוסף ממחסן הכנסת; ואלה שאשתקד שימנו את עצמם בתפקידים מיותרים יזעקו בזעזוע כאילו הבחינו בתנין יוצא מהכיור.

ב־1999, כשאהוד ברק שבר ועיקם את חוק היסוד שמגביל את מספר השרים לשמונה־עשר, הוא קבע את המדרון החלקלק. הליכוד הגיש אז הסתייגות שהפכה למציאות: במקום "מספר השרים לא יעלה על 24", הוא הציע לכתוב: "מספר השרים לא יעלה על הדעת". באיחור של דור, ההסתייגות התקבלה.

אחרי עשרים שנה

אוטובוס אגד עמוס, קו 37, יצא בחמישה במרץ 2003 מהתחנה המרכזית בחיפה בדרך אל האוניברסיטה. ארבעים דקות אחר כך, בשדרות מוריה, הוא התפוצץ בקול רעש אדיר. 17 ישראלים, ביניהם אב ובנו ועוד שמונה תלמידי בית ספר נרצחו בידי מחבל מתאבד מהחמאס.

מוניר רג'בי, ערבי ישראלי תושב חיפה, סייע בתכנון הפיגוע. הוא נדון למאסר עולם. בחודש מרץ הקרוב, בדיוק עשרים שנה לאחר הפיגוע, צפוי רג'בי להשתחרר ולחזור לחיפה, מקום מגוריהם של 14 קורבנותיו. הוא יוכל לעלות על קו 37 כאוות נפשו.

אולי יפגוש ברחוב במקרה את יוסי צור. בנו, אסף צור, היה נער בן 17 שנרצח בפיגוע. השבוע, בעוד הכנסת עסוקה בחוקים אישיים ובחילופי עלבונות, הגיע יוסי למשכן יחד עם פורום "בוחרים בחיים" שמורכב מהמשפחות השכולות כדי לבקש להעביר שני חוקים שימתנו מעט את חגיגות השחרור המתוכננות בקרוב לרג'בי. הראשון, חוק שלילת אזרחות למחבלים שמקבלים משכורת מהרשות הפלסטינית; השני, חוק המגביל חזרתו של מורשע במעשה טרור לסביבת נפגעי העבירה, בדומה לסעיף קיים המגן על קורבנות עבירות מין ושבעטיו הורחק האסיר המשוחרר אלון קסטיאל מתל־אביב.

רג'בי לא לבד. בעוד שלושה שבועות  אמורים להשתחרר בני הדודים כרים ומאהר יונס. ב־1980 הם רצחו את  החייל אברהם ברומברג שעלה על רכבם כטרמפיסט. לאחר שנאבק בחוטפיו, הם ירו בו בנשקו והשליכו אותו לגסוס בצד הדרך. הם נשפטו לעונש מוות, שהומתק למאסר עולם. כעת, הם אמורים להשתחרר לחופשי ולחזור לגור בערערה, סמוך לבית משפחתו של אברהם ברומברג בזיכרון יעקב.

מירב חג'אג', אמה של שיר חג'אג' ז"ל ומהפעילות הבולטות בפורום עוקבת בדאגה אחר ההכנות לחגיגות השחרור. היא גילתה השבוע שבביטאון הרשות הפלסטינית, במקום היוקרתי שמעל הכותרת הראשית, יש ספירה לאחור לשחרורם. "הכינו עבורם דירות מלאות בכל טוב, ומתארגנות שיירות ענק ללוות אותם", סיפרה.

למרבה התדהמה, ממשלת המשילות והימין מלא־מלא־מלא המסתמנת לא פותחת את דלתותיה, עסוקה בדברים אחרים. קמפיין לחוד ומציאות לחוד. "אנחנו מכתתים רגליים כעניים בפתח בין חברי הכנסת והשרים לקידום החוק, אך נתקלים בסירוב של מפלגות הקואליציה לקדם את החוק לשלילת האזרחות ולפטור אותו מחובת הנחה, שתזרז את הליכי החקיקה. בקואליציה טוענים שיש צורך בחוק טוב ויסודי יותר. הם מוזמנים לארח לחברה לרוצחים שישוחררו שוב, בדיוק אל זירת הפשע.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי