כיצד הלווייתן החרדי המתאבד אל החוף הופך את המנהיג שמתיימר להוביל למובל * מה הברירות שנותרו לגנץ אם הגוש הנגדי ישיג 59 * כיצד הפכו חד"ש ובל"ד את טיבי למקבילה של הימין הממלכתי * ואיזה תרגיל עשה לפיד למיכאלי שפעם עשו לו
אטימות ליבה
המאבטחים של ראש הממשלה הקיפו בשבוע שעבר בטבעת חרישית מסעדה לא זולה ודי טובה בשדרות רוטשילד. בזווית העין בטח הבחינו בטבעת אחרת של מאבטחים, קטנה והדוקה יותר, שעטפה את ראש האופוזיציה. בנימין נתניהו בדיוק עלה למשרד עורכי הדין נבו־קידר־בלום שבו התנהלו שיחות השלום בין הפלגים הסוררים של יהדות התורה. ישראל היא מדינה קטנה: בעוד לפיד סועד בקומת הכניסה למטה, כמה קומות למעלה עשה נתניהו הכל כדי לאפשר בעוד חודשיים הצרחה בתפקידים ובמאבטחים.
בשלישי שעבר, רגע לפני שהביבי־בא עמד להתחיל את נסיעותיו, הבין נתניהו שהמצב בחסידות בעלזא הוא שניה לפני האל־חזור. ראשי החסידות עמדו להעביר למשרד החינוך את החתימות על המסמך שיעביר את החסידות הגדולה למסלול הלימודי החדש שכולל לימודי ליבה. מעניין של עיפרון זה עמד להפוך לעניין של עיקרון: כבוד הרבנים, הסכם חתום שממנו אף צד כבר לא יוכל לסגת.
חמ"ל מיוחד נפתח במשרד עורכי הדין, ואליו הוזעקו ראשי ישיבות בכירים שמכירים כל תורם גדול בחו"ל. על הקו, בדיבורית, הועלתה צמרת העסקונה החרדית ואילי הון, שהופתעו לשמוע על הקו את נתניהו, מגייס אותם להשפיע על מה שקורה בארץ, כולל הצעה לשפות את בעלזא על ההפסד הכספי שייגרם לה עקב דחיית ההצעה של משרד החינוך. לרגע הרגשתי כמו אלברט בורלא, סיפר אחד המעורבים על תדירות שיחות הטלפון מנתניהו.
מלחמת החורמה שניהלה מועצת גדולי התורה בצעד הזעיר הזה בדרך להשתלבות בשוק העבודה המודרני מעוררת מחשבות נוגות. נתניהו מצטייר בקרב תומכיו, בוודאי מצייר את עצמו, כמי שמוביל את המדינה בידיים בוטחות אל הקידמה. ההסכם הזה מציג אותו – וגם, יש להודות, את כל מי שחפץ להיות ראש ממשלה בנובמבר – כמי שמובל. במקום שהפוליטיקה תעצב את המציאות, המציאות מעצבת את הפוליטיקה: אין היום במדינה איש עם הכוח לעשות את המובן מאליו, ולמנוע מהלווייתן החרדי להמשיך ולהתאבד אל החוף. נתניהו ניסה זאת לפני קרוב לעשרים שנה בתוכנית הכלכלית, והתוצאות הפוליטיות ההרסניות גרמו לו להפסיק לנסות. לפיד זרק אמירה לא מחייבת על הצורך בלימודי ליבה, והמשיך לצעוק "בן גביר בן גביר". גנץ התקין רק השבוע שלט דיגיטלי בדיזנגוף סנטר שמציג את החרדים כשותפיו. כבוגר ליבה, הוא יודע היטב לספור עד 61.
יפיק את המרב
את השיעור ביחסי ציבור שעשה למרב מיכאלי, למד יאיר לפיד מציפי לבני: לפני כמעט עשור, זימנה אותו יו"ר התנועה דאז, דרך הטלוויזיה, לפגישה דחופה שנועדה לעסוק באיחוד מפלגות הגוש, יחד עם יו"ר העבודה שלי יחימוביץ'. היא לרגע לא האמינה שרשימה כזו תקום, אבל תמיד טוב להפגין מול המצביעים אחריות ואחדות. השלושה נפגשו בבית של אמא של לפיד, אכלו תותים, וכעבור חמישים דקות יצאו למצלמות ובישרו בכובד ראש שהמגעים יימשכו. בדיוק כפי שקרה במוצאי שבת עם מיכאלי וגלאון, רק עם אספרסו במקום תותים.
הנה קונספירציה שבסיומה הכחשה: האם בעיני לפיד היעלמות של העבודה היא סכנה או הזדמנות? ולפרטים בהרחבה: ברור לגמרי ש־61 לגוש נתניהו הם סיוט עבור ראש הממשלה. אבל יש רק סיוט אחד גדול יותר, והוא שגוש נתניהו ישיג 59 מנדטים. בתרחיש כזה, איזו אפשרות יש לבני גנץ מלבד להקים ממשלה עם הימין שבה הוא ראשון ברוטציה? הרי אם לא יעשה זאת, תלך ישראל לעוד בחירות שאותן יתחיל בפיגור עצום מלפיד, ובלי היתרון היחיד שנותר לו: הטענה שנשמעת בימים אלה שוב ושוב, שרק הוא יכול להרכיב ממשלה. אם לא יצליח הפעם, עם מה ירוץ לבחירות? ועם מי? שוב אלקין? אין לו באמת ברירה, וזה בדיוק מה שאומרת לו כל הכוורת סביבו.
ממשלה שבה גנץ ראש ממשלה ולפיד נפגש איתו פעם בחודש כראש אופוזיציה שמשתרעת מבן גביר ועד בל"ד היא תרחיש בעייתי מאוד מצד לפיד. לעומת זאת, ממשלת ימין צרה בת 61 מנדטים עשויה בסבירות גבוהה לסיים את דרכה, כמו כל קודמותיה במידה האנורקטית הנ"ל, תוך זמן לא רב. לפיד יהיה ראש אופוזיציה הומוגנית וגדולה, הפגנות בלפור תחזורנה, המחנה כולו יתיישר תחת הנהגתו ובכנסת יתחדשו הלילות הלבנים. אם העבודה או מרצ תשרודנה, הגוש הרוויח. אם אחת מהן תיפול, לפיד הרוויח שותפה מרדנית אחת פחות. אחרת, למה להשקיע כל כך הרבה מאמצים עקרים בדמות העקשנית ביותר כיום בפוליטיקה. אפילו האדמו"ר מבעלזא התפשר בסוף, אבל מיכאלי על עומדה עומדת.
בלשכת רה"מ אומרים שהתזה יפה, אבל אינה נכונה. לפיד מבועת מהאפשרות שנתניהו יגבש רוב. ובכל זאת מותר לשער שאף אם התוצאה תהיה מרה, פרידה אפשרית ממיכאלי תמתיק, איכשהו, את הבשורה.
דיכאון הקיפאון
מגישי הטלוויזיה בישראל לא הצטיידו בעניבות שחורות עם היוודע דבר מותו של הימין הממלכתי, יועז הנדל וצבי האוזר בישרו שלא יתמודדו בכנסת הקרובה. הנדל הודיע על "פסק זמן", האוזר ציטט מאלתרמן "עוד נשוב ניפגש על המים". התוכניות שלהם כוללות את האפשרות הבלתי מופרכת של בחירות שישיות במורד השנה: הנדל עדיין יהיה שר, דרך ארץ עדיין מפלגה רשומה עם כסף. בנט אולי ישקול קאמבק (השבוע כיבד בציוץ מחמיא את שר התקשורת הפורש, רגע אחרי שנפרד מאיילת שקד). אשרי המאמין.
היו כבר זרמים בחברה הישראלית שהידלדלו והתייבשו: החרדים הציוניים של פועלי אגודת ישראל, הסרוגים השמאלנים של ממד. ההבדל הניכר הוא שהימין הממלכתי מעולם לא בחן את כוחו בקלפי. למשה יעלון, בני גנץ, גדעון סער הוצגו סקרים על שווי השוק, אך אלה מעולם לא נבחנו בפועל. נפתלי בנט ניסה לייסד זרם כזה מתוך משרד ראש הממשלה, וסיים בפרישה מוקדמת.
הפלא הוא, שגם לאחר שהתברר שאין דבר כזה בכלל ימין ממלכתי, עוסק עכשיו כמעט כל קמפיין הבחירות, 200 מיליון שקל, בציד אחר מצביעי רפאים. נתניהו מדבר יום ולילה בדיונים על "המנדט של גבעת שמואל", אותם סרוגים שוחרי נימוס ושקט שזוממים לכאורה להצביע גנץ. איילת שקד בונה על פיגומיהם הרעועים את הגשר שאמור להוביל אותה אל הכנסת. גנץ וסער משוויצים בשיעור בוגרי החינוך הממלכתי דתי ברשימה, בתקווה לזכות בהם. אפילו אצל יש עתיד הם מיוצגים, בדמותו של משה (קינלי) טור־פז מגוש עציון. הוא ברשימה יחד עם הייבוא החדש במקום ה־29, מוחמד אבו אילהיג'א המכונה "שוקו", כי אין כמו קינלי ושוקו יחד.
הייאוש אצל המפלגות לנוכח הקיפאון בסקרים ניכר גם ללא צורך במשקפת. הקמפיין החדש של המחנה הממלכתי, שמתגאה בחמש דמויות מפוקסלות של עריקי ליכוד כהוכחה שיש לו ממשלה הוא בהחלט שיא עונתי. פעם מפלגות התביישו בגיוס עריקים, עכשיו מפלגה אחת משריינת אותם והשנייה ממציאה כאלה ומציגה אותם לראווה בסנטר.
אבוד למגזר
״אינעל אבוהם, תגישו כבר״. הודעת הווטסאפ הזו, בקבוצה של חד״ש ב-22:21 אתמול, סיימה את אירוע האובדנות העצמי המרהיב ביותר מאז התאבדותו של הימין, אשתקד.
קחו למשל את אחמד טיבי, הימין הממלכתי בגרסה הערבית: נמצא במרכז בין חד"ש השמאלנית לבל"ד הימנית. במהלך השבוע האחרון הוא גילה שמנסים לעשות לו מה שעשו שני המחנות להנדל והאוזר: לדלל אותו ברשימה, עם אופציה להשלכה. ההסכם המפתיע בין חד"ש ובל"ד הציב בפניו ברירה אכזרית: להיכנס בגפו לכנסת, או להיפרד ממנה, ולראשונה מהמילניום הקודם למנוע מהליכוד את הסיסמא "ביבי או טיבי". איש לא הופתע כשטיבי נעתר לבסוף לחזור אל הרשימה המשותפת.
ההסכם שחתמו חד"ש ובל"ד מנע למעשה כל המלצה על לפיד או גנץ אחרי הבחירות הקרובות. אחמד טיבי פרץ אל הפוליטיקה הישראלית בשנות התשעים כמי שמוכן לשיתופי פעולה פרלמנטריים. איימן עודה עמד ב־2015 בראש הרשימה הערבית הראשונה מקום המדינה שמנתה מספר דו־ספרתי של מנדטים, וב־2019 הכריז ב"ידיעות אחרונות" על נכונותה להיכנס למשחק ההמלצות אצל הנשיא. רע"מ בסך הכל המשיכה את הקו הזה, כשהדהימה בנכונותה להיכנס לקואליציה, גם בראשות נתניהו. עבאס עדיין מעוניין בכך: הסכם העודפים בין הרשימות מתעכב לפי שעה בשל סירובו לפסול פומבית שיתוף פעולה עם נתניהו אחרי הבחירות.
עכשיו כל זה נעצר בחריקת בלמים, אחרי שבל״ד ביצעה מהלך כפול: הפכה את חד״ש ותע״ל לבדלניות, ואז פרשה. יו"ר המפלגה לשעבר, ח"כ ג'מאל זחאלקה, הסביר לי השבוע שבעיניו לא רק שאין הבדל בין שמאל וימין, למעשה השמאל גרוע יותר: "אצל נתניהו, התקציבים למגזר הערבי ניתנו ללא קשר להתנגדותנו לממשלתו. בקואליציית השינוי, הם הועברו רק לרע"מ, בתמורה להצטרפותה. המסר העמוק הוא שאנחנו נתינים על תנאי". הזכרתי לו שבאמריקה של המאה ה־19, מכבי האש הגיעו לטפל בשריפות רק בשכונות שהצביעו לראש העיר. הוא שמח להיזכר.
טיבי ועודה עודם מעוניינים להישאר במשחק. רשמית, תע"ל של טיבי לא מחויבת להסכם, וגם חברי הכנסת של חד"ש השמיעו פלפולים בנוסח תלמודי־יהודי שמאפשרים להמליץ על מועמד למרות ההתחייבות, שפקעה אתמול עם הפילוג.
היחלשות ההשפעה הערבית בפוליטיקה מורגשת גם הרחק מעבר לעסקונה המגזרית. ברשימות הציוניות שהוגשו אתמול לוועדת הבחירות המרכזית אין אפילו ערבי מוסלמי או נוצרי אחד במקום ריאלי. איבתיסאם מראענה נדחקה בעבודה הרחק מעבר לטווח הסקרים, ג'ידא רינאווי זועבי נשלחה לפנסיה. המועמד היחיד שמגדיר עצמו "ערבי" הוא הח"כ הדרוזי עלי סלאלחה ממרצ. אם לא תחול התעוררות בקנה מידה נרחב, הייצוג הערבי בכנסת ישוב עשרים שנה לאחור, וכמותו גם ההשפעה. רק בתשדירי הליכוד והציונות הדתית הם עוד חזקים ומאיימים מאי־פעם.
