הר בעל הבית

מדוע בן גביר ממשיך לעורר שערוריות ומהו לדעתו תאריך התפוגה של הממשלה * על איזה ביטוי גלנט מתחרט, ולמה גם הוא לא יוביל לפיטוריו * בכמה דרכים שונות מרוויח חמאס משליטתו בסיוע ההומניטרי * ואיך ההתפתחויות בזרם החינוך החרדי–ממלכתי נותנות סיבה לאופטימיות זהירה

הג׳ינג׳י עם המפתח

עוד לפני שאמר מה שאמר, זה הקהל שהיה חריג בהופעת שר הביטחון יואב גלנט בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, השבוע. במשך שעה ארוכה היו אלה נציגי הקואליציה שתקפו את גלנט גלים גלים, מאשימים אותו ברפיסות, דשדוש, חתרנות. ואילו לעזרתו נחלצו, בקריאות ביניים ובשאלות נוחות, נציגי האופוזיציה. 

הוא כבר שלושים שנה בערך עם שיער שיבה, אבל מתישהו קפץ לשר הביטחון הג’ינג’י. הוא ראה את עמית הלוי, את ניסים ואטורי, את אריאל קלנר, כל אנשי נתניהו. גלנט הסיק שהם נשלחו לתקוף מלחמה שעדיין כל פסיק בה נקבע על ידי ראש הממשלה. מכאן קצרה הייתה הדרך לאמירה על ניצחון מוחלט שהוא קשקוש.

גלנט מתחרט על המשפט הזה. ראשית, הביטוי “ניצחון מוחלט” נאמר על ידו ביחס ללבנון, אבל שויך מיד – ובצדק – למלחמה בעזה. מי זוכר שהוא עצמו השמיע את הביטוי הזה חודשיים לפני שראש הממשלה השתמש בו, וחודשיים וחצי לפני שהפך לכובע ממותג. 

עשרים חודשים חלפו מאז מונה גלנט לשר הביטחון, 18 מתוכם באיבה מוחלטת. זו הפעם השנייה שבה ראש הממשלה מתחרט על מינויו. בראשונה, לרמטכ”ל, הוא חזר בו עקב החלטת היועמ”ש. בשנייה, לשר ביטחון, הוא ניסה אבל התקפל. למה בעצם מינה מראש מישהו שאף פעם לא היה במעגל הפנימי שלו, ובעבר אף השתייך לקבוצה שנתניהו סולד ממנה עד היום, פורום החווה?

הסיבה למינויים ב-2010 וב-2022 הייתה אחת: איראן. במינוי לרמטכ”ל, חיפש נתניהו רמטכ”ל לעומתי פחות מגבי אשכנזי, מי שיתמוך בתקיפת מתקני הגרעין ולא יהפוך עולמות נגד. ב-2022 תכנן נתניהו כהונה בסימן עצירת הפצצה האירנית. צחי הנגבי, מי שימונה בהמשך לראש המל”ל, אמר אז שזו מטרת העל של הקדנציה. נתניהו התלבט אז קשות בין דיכטר ובין גלנט (ואפילו דרעי הפציע כאפשרות לזמן קצר). מה שהכריע את הכף, על אף החשדנות, היה ראיית העולם הזהה שלהם בנושא. נתניהו האמין שגלנט, אאוטסיידר תמידי בצבא, יוכל ליישר את צה”ל.

אלא שהכהונה לא עמדה בסימן איראן. קודם הגיעה הרפורמה, אחר כך הטבח. במקום להיות שגריר נתניהו בצבא לענייני איראן, הוא הפך לשגריר הצבא בממשלה במשבר הכשירות הענק. פיטורים או התפטרות לא יהיו פה בקרוב. בדיון הקבינט על התקיפה בנמל חודיידה התלונן שר המשפטים יריב לוין בפני גלנט למה לא עדכן את השרים על המתקפה. “לעדכן?” השיב שר הביטחון, “לא זכור לי שטרחת ליידע אפילו את ראש הממשלה לפני שהודעת על הרפורמה”.

שינויים בהרגלי ההצרחה

איתמר בן גביר צפה לאחרונה שהממשלה תתפרק בוודאות ב־2025. לא ברור היה אם זו הערכה, תקווה או תכנית פעולה. אבל ברור שכאשר השותף הפרוע ביותר בקואליציה מניח כך, זה גם מכתיב את פעולותיו.

לעליית בן גביר ההרה יש השלכות פוליטיות על חזיתות נוספות. כעת ברור שבניגוד לאיומי החרדים, אין להם כל כוונה לפרק את הממשלה בשל גזירות הגיוס והמעונות הניתכות על ראשם בקצב שבועי. הם השתכנעו שהיועמ”שית בהרב-מיארה והמשנה שלה גיל לימון רוצים בפירוק הממשלה, והחליטו שיעשו הכל כדי לשרוד. מבחינת נתניהו, זה ממש לעשות מהלימון לימונדה.

אבל אם לשיטתם בן-גביר ממילא עומד לפרק את הממשלה, יכולתם להחזיק פוחתת, ולראיה הכותרות הראשיות בעיתונות החרדיץ. כך גם באשר לסמוטריץ’: הוא לא יכול להיתפס באופסייד כששותפו לשעבר ושנוא נפשו מאז ומתמיד גורף רווחים. בן גביר עולה להר ואצל סמוטריץ’ דירוג האשראי יורד.

הכנסת גדעון סער לממשלה נועדה להרוג שתי ציפורים מרדניות במכה אחת: גם את ערעור הלגיטימיות מצד שר הביטחון וגם את ערעור הסמכות מצד השר לביטחון לאומי. שר הביטחון יוחלף, השר לביטחון לאומי יחדל להיות שחקן וטו בקואליציה, ובא לציון גואל. נתניהו הוא אדם בלתי עליב כמעט ולא מפטר גדול. שרון פיטר בחמש שנותיו את שרי ש”ס שהצביעו נגד התקציב, את אביגדור ליברמן ובני אלון כדי להשיג רוב להתנתקות ואת עוזי לנדאו כשהצביע נגדה. הרקורד של נתניהו צנוע בהרבה: איציק מרדכי במילניום שעבר ודני דנון במילניום הזה. המשותף לפעמים שבהם זה קרה הוא ערעור על סמכות רה”מ, בעיקר מבחינה ביטחונית. כשנתניהו שומע זאת הוא נכנס למוד פיטורים. לכאורה, בשלו התנאים בשני המקרים העדכניים.

זה כמובן לא כל כך פשוט. חילופים בצמרת הקריה ירדו מהפרק, ככל הידוע. ההצרחות המסובכות יותר (סער לחוץ וכץ לביטחון? סער למשפטים ולוין ליו”ר הכנסת?) נתקעות תמיד בשלב האחרון (עוד ליל גלנט? מה עושים עם אמיר אוחנה?). בהיעדר פתרון יצירתי, המהומות תימשכנה כרגיל, לפי בן גביר עד השנה הקלנדרית הבאה.

שניים רבים, חמאס לוקח

הנה עדכון שמשרד הבריאות של חמאס שכח לפרסם: בחודש האחרון התלקחו פעמיים קרבות בדיר אל בלאח, בין חמאס וחמולת דורמוש. זה נגמר בכעשרה הרוגים לכל צד, והודנא שברירית שבה חולקו גבולות הגזרה. וזה עוד באזור הכמעט יחיד ברצועה שצה”ל לא פעל בו באופן עצים.

אחיזת חמאס ברצועה נחלשת, זה ברור. מאז 2007 הוא שלט בעזה בכוח ההצבעה החופשית של הפלסטינים שבחרו בו מיוזמתם, ובכוח הנשק שישראל באיוולתה אפשרה לו לצבור. כעת מה שמחזיק אותו הוא איוולת ישראלית מסוג חדש, היעדר השליטה על הסיוע ההומניטרי. מרגע שהמשאית נכנסת, זה עניין של דקות עד שחמאס משתלט עליה. כך, הארגון נהנה שלוש פעמים: ראשית, הוא הזרוע המיטיבה שבלעדיה אף אחד לא יכול להביא אוכל למשפחתו שבאוהל. הוא קובע מה יחולק ולמי, כאשר תומכי הארגון נהנים מסיוע גדול יותר. שנית, הוא נהנה מההכנסות ממכירת הסיוע וכך יכול לשלם עדיין משכורות. שלישית, הוא ממלא את מחסניו. אם בנובמבר דיווחו חטופים ששוחררו על מחסור במזון, כעת חיילי צה”ל מאתרים במפקדות חמאס ערימות ענק של אוכל וציוד.

מצד אחד ניצבת מערכת הביטחון שדורשת חלופה שלטונית בדמות נוכחות של הרש”פ בשינוי אדרת. לזה נתניהו ושרי הימין מתנגדים בכל תוקף. מצד שני בממשלה רוצים שצה”ל הוא שיחלק את הסיוע ההומניטרי, תחילה בצפון הרצועה שכבר טוהרה למדי: לוקחים שכונה, מגיעים אליה עם שיירה ממוגנת, יוצרים מרחב שאליו ייכנסו רק מי שנבדק. על זה הרמטכ”ל לא מוכן לשמוע. מבחינתו אסור לגעת במקל עם כל מה שמתחרז, מזכיר או נראה כמו ממשל צבאי.

התוצאה היא ששניים רבים – וחמאס לוקח.

התסכול אדיר, כיוון שמדינת הטרור בעזה סופגת מהלומה אחר מהלומה. כל קילומטר מנהרות שמשותק בדרום הרצועה מקרב אותנו עוד צעד לחיסולו של סינוואר. מערך הפיקוד אינו קיים למעשה, גם לא יכולת ההתחמשות מחדש. בעזה לעולם לא יחסרו גברים בני 16-29 ולא חומרי נפץ (בין היתר באדיבות מאות טונות של נפלים מפצצות חיל האוויר), אבל זו צרה בהיקף מוגבל יחסית, שמזכיר יותר את שנות התשעים ברצועה. אדם רגיל רחוק תמיד תשע ארוחות מרעב. כשאת הארוחות האלה לא יספק חמאס, זה יכול להיות המרחק מפגיעה קשה בארגון, אם רק תפסיק ישראל לעמוד בצומת, מתלבטת.

לומדים מהניסיון

מה רע בקצת חדשות טובות? באחד בספטמבר, כ”ח באב הקרוב, יתייצבו במוסדות החינוך החרדיים ממלכתיים 31,000 ילדים. למחצית מהם זו תהיה הפעם הראשונה. הזרם החרדי-ממלכתי שהחל לפני עשור כסמל חסר משמעות מאגד כעת תחתיו שבעה אחוז מכלל הילדים החרדיים בגילאי גן עד כיתה ח’.

מה השתנה? הרי מספרים לנו שגזירות בג”צ והיועמ”שית רק מרחיקים את החרדים מהציבור, אז איך עוד ועוד הורים מעוניינים שילדיהם ילמדו מתמטיקה ואנגלית? מספרים שההנהגה החרדית מקצינה, אז איך חסידויות קרלין, צאנז, ביאלא, בעלזא ויז’ניץ ובויאן ניהלו מגעי הצטרפות לזרם?

השתנו כמה דברים. עידן הכסף הזול הסתיים. הריבית שעולה מקטינה את מאגר התרומות למוסדות ומקשה מאוד על משפחות חרדיות לממן דירות לבניהן ובנותיהן. זה כנראה הדור האחרון שקיבל דירה מההורים. השתנתה גם החברה החרדית: היא מפונקת יותר. משפחות רוצות בחופש הופעה עם מוטי שטיינמץ, בילויים בפארק מים, מסעדות כשרות. זה רחוק מהסטנדרט הכללי הישראלי, אבל גבוה בהרבה מהסטנדרט של הדור הקודם.

גם היציאה לעבודה, אמנם חלקית, עושה את שלה. בלי מתמטיקה ובלי אנגלית קשה להרוויח מספיק. צעירים חרדיים מגלים שבלתי אפשרי להצליח בהייטק במצב הנוכחי, כמו בפסוק שהם מכירים היטב – “תבן אין ניתן לעבדיך ולבנים אומרים לנו עשו”.

השיקול האחרון הוא ההידרדרות הדרמטית ברשתות החינוך החרדיות, שקועות בחובות ועושקות בחלקן את עובדיהם ועובדותיהן. התלמידים והמורים משועבדים להחזרת החוב.

החדשות האלה מעידות שכדאי להימנע מחיזוי העתיד על סמך אקסטרפולציה – הארכת הגרף אל האופק על פי זוויתו הנוכחית. כן, יהיו עוד הרבה חרדים, אבל השאלה היא איזו חרדיות תהיה. כשם שאיש לא חזה את עליית רע”מ של עבאס עם המצע המוצהר של השתלבות, איש אינו יודע מה ייצא מהתבשיל הזה (צ’ולנט? דימוי קל מדי) של החרדיות 2024.

בדור הקודם חלק ניכר ממצביעי ש”ס ומתלמידי רשת החינוך שלה הגיעו ממשפחות חילוניות או מסורתיות. הם גדלו – וש”ס גדלה איתם. כיום כמעט כל בוחרי המפלגה הם חרדים. כעת מתחיל, אולי, התהליך ההפוך.

כדאי, כמובן, לקחת את השמחה בעירבון מוגבל. אחרי הכל, במקרה הטוב הם יגיעו לרמה של החינוך הממלכתי, שגם הוא, כזכור, לא ניצב בצמרת ה-OECD.