עשרים וארבע פעמים בתוך רבע שעה השמיע ראש הממשלה בכנסת את צירוף המילים "חבר הכנסת ביבי נתניהו". כל 45 שניות. הכנסת ידעה אינספור מקרים של ראש אופוזיציה שמתאבסס על ראש הממשלה, בציפייה לגרור אותו לעימות. ספק אם ראתה התאבססות הפוכה, של ראש הממשלה על ראש האופוזיציה.
הסיבה לכך השתקפה היטב בסקר שפורסם השבוע: בנט הוא ראש הממשלה בפועל, אבל רחוק מלהיות ראש ממשלת הסקרים. בהתאמה לתפקיד, נתניהו נהנה מרוב מוחץ בימין, לפיד מרוב מוחץ במרכז-שמאל, ובנט מסתפק בשאריות בשולי שני המחנות. האהדה היחסית לממשלתו איננה מיתרגמת לאהדה אישית אליו, מהטעם הפשוט שרוב התמיכה מגיעה מאנשים שמעולם לא הצביעו ולא יצביעו לו. מטעמים דומים לא כדאי לו להתרשם מהאגפים בתקשורת שמורחים אותו כעת בדבש וסילאן, כאילו לא נאמו עד לפני דקה וחצי על חשיבותה של הביקורת העיתונאית על השלטון.
בנט משוכנע שהתמיכה הציבורית בממשלה תגדל, אבל מודע עד כאב לעובדה שספק גדול אם זו תתורגם למנדטים. ימינה הייתה הטיל שהביא אותו אל מחוץ לאטמוספירה, אבל היא נפגעה קשות בשיגור. האתגר העיקרי עוד ממתין לו אם הממשלה תזכה להגיע למועד החילופים, כשיאיר לפיד יהיה ראש הממשלה, ובנט – שר הפנים שלו. בלי תואר ראש הממשלה ובלי מחנה טבעי קשה מאוד לשרוד. בסקרים, בנט רואה שהקהל הפוטנציאלי שלו הוא חלק מתומכיו בבחירות האחרונות, רוב תקווה חדשה, כל כחול לבן ומעט מצביעי ליכוד. אני צריך כלי קיבול משופר כדי לאסוף קולות, הוא מסביר לאחרונה.
המסקנה המתחייבת היא שלקראת הבחירות הבאות, לא משנה מתי תיערכנה, ייעשה ניסיון להקים מערך חדש, מרכז-ימין. ערב סגירת הרשימות, בחורף האחרון, ניסה גדעון סער לשכנע את בנט בכל הכוח לאחד את מפלגותיהם כדי לייצר אלטרנטיבה שתהיה ימנית דיה כדי למשוך את מצביעי הליכוד וגדולה דיה כדי לשאוב את תומכי לפיד. בנט סירב. מאז הבחירות הוא מהרהר באפשרות לאחד את הסיעות, אם כי לא נעשה עדיין צעד מעשי בכיוון. לא יהיה מופרך להעריך שאם תוקדמנה הבחירות יתבצע חיבור עם סער, או עם גנץ, או שניהם. בנט איננו היחיד שבונה מפלגות בראשו. גם בליכוד מבינים בהדרגה שלא יוכלו לחזור לשלטון בקולות החרד"לים והחרדים בלבד. נתניהו מתכנן עכשיו מפלגת מרכז-ימין חדשה, משהו בסגנון כחלון, כזו שתמשוך קולות ימין רך לפני הבחירות ותחבור לממשלתו לאחריהן. בכל זאת, חלפו כבר ארבעה חודשים מאז הקמפיין הקודם, זה בדיוק הזמן של כולם להיערך לעוד סיבוב.
שר החוץ הנורווגי
אומרים שהצופה יאיר לפיד פחות התחבר לנאומו של ראש הממשלה השבוע בכנסת. נתניהו לא רלבנטי, משוכנע ראש הממשלה החליפי, למה להפוך אותו בכוח לכזה? לא שזה העיב על יחסיו עם בנט. כשנכנס בשני בערב ללשכת ראש הממשלה, עם נחיתתו מבריסל, בקעו מהחדר שאגות צחוק של בנט. על הסיפור שסיפר לפיד מוטל עדיין איפול צנזוריאלי כבד.
עד שנכנס לבידוד קצר בגלל יועצת שנחשדה לשווא בהידבקות בקורונה, שייט לפיד בין פגישה לפגישה עם מקביליו בעולם. "לא סתם ישבו איתי באיחוד האירופי 25 שרי חוץ", אמר לי השבוע. "כשיודעים ששר החוץ מייצג כוח פוליטי יש לזה משמעות. לא רק השר יושב בחדר עכשיו, גם המשרד עצמו, שהודר במשך שנים". נתניהו החזיק את הכל אצלו: מאיר בן שבת שימש בפועל כשר הביטחון והחוץ גם יחד. עכשיו, מתוקף הנסיבות הפוליטיות, הכל מבוזר הרבה יותר. על שולחנו של לפיד מונח בדיוק אותו החומר – הסגול והשחור ועוד צבעים מצבעים שונים – שמונח גם על שולחן ראש הממשלה. שר החוץ גילה שם דברים שלא ידע, וגם כאלה שלא ידע שהוא לא יודע.
מתי יגיע הרגע הזה שבו האמריקנים ואיתם הקהילייה הבינלאומית ידפקו על השולחן וידרשו תמורה בגזרה הפלסטינית? לפי לפיד, לא בקרוב. ומתי יגיע הרגע שבו לפיד ידפוק על השולחן ותסתיים האידיליה עם בנט? זו עדיין ממשלה בהקמה, מטיף לפיד לשותפיו. אל תקלקלו, עוד יהיה זמן לריב. "יש ראש ממשלה אחד במדינת ישראל וקוראים לו נפתלי בנט", אמר לי שלשום: "אנחנו לא מאיימים זה על זה, וזה דור שיודע לעבוד באופן ספייס". כבן הדור הישן, כנראה, הבעתי באוזניו ספקנות מסוימת לגבי אריכות ימיה של האידיליה. שר החוץ מודה שנפש הפוליטיקאי לא השתנתה לבלי הכר בשלושה עשר ביוני. האגו לא נגוז. אבל הוא סבור עדיין שהממשלה תחזיק זמן רב.
לפיד מודה שקשה מאוד להגן על החלטת הקואליציה להרבות חברי כנסת נורבגיים. "אבל ההבדל", טוען בכל זאת להגנתו, "הוא שלנתניהו וגנץ הייתה ממשלה רחבה ולנו יש ממשלת 61 שלא תתפקד בלי מחליפים. זה לא בשביל הפינוק, זה בשביל לתפקד". ומה לגבי אפליית האופוזיציה בוועדות ובנשיאות הכנסת? "מעולם לא הייתה אופוזיציה מופקרת כזו", הוא משיב, "אז אנחנו נאלצים להתגונן".
צו בריאות העם מול החסינות המהותית
הסכנה הגדולה ביותר לממשלה אורבת עכשיו מכיוונו של מנכ"ל משרד הבריאות. נחמן אש דרש שלשום לאסור על חבר כנסת מאומת לקורונה, ולדימיר בליאק מיש עתיד, לבוא לכנסת להצביע. צו בריאות העם גובר אפילו על החסינות המהותית של חברי הכנסת. בלי המאומת אין שישים ואחד, ובלי השישים ואחד – שורת תיקונים לחוקי יסוד בסכנת נפילה. מי שעבר שלשום ליד לשכת היו"ר מיקי לוי שמע שאגות רמות משיחה שהתקיימה בינו לבין בכירים מאוד בממשלה. לא יכול להיות שחולה מאומת ייכנס למשכן, הסביר להם. בקואליציה נלחמו כי הם מבינים היטב את פוטנציאל הסכנה: שיא התחלואה צפוי בדיוק כאשר יגיעו דיוני התקציב. ומה יקרה אם יהיו אז שלושה מאומתים משורות הקואליציה? נלך כולנו לבחירות?
בריאות לכולם, השאלה המעניינת היא למה בעצם חבר כנסת חייב להיות נוכח במליאה כדי להצביע? או אם להיות אביר קארה לרגע, למה אי אפשר להצביע במקום חבר? אם איילת שקד לא יכולה להישאר להצבעה בממשלה, מתן כהנא יכול להצביע בשבילה. אבל אם ילחץ על הכפתור שלה במליאת הכנסת, חוקרי המשטרה יוזעקו לבניין.
הסיבה ההיסטורית היא שבאבי הפרלמנטים, זה שבווסטמינסטר בלונדון, החברות הייתה פריבילגיה של אצילים ובעלי ממון, בנוסף לעיסוקיהם הקבועים. לכן עד היום בספסלי העור הירוקים אין מספיק מקום לכל 650 החברים, פשוט כי איש לא העלה על דעתו שכולם יגיעו כל הזמן. גם בכנסת הראשונה לא שולמו משכורות מסודרות לחברי הכנסת, ועד לשנות התשעים עוד מותר היה לעסוק במקצועות אחרים במקביל לכהונה במשכן. ההגעה לבניין שימשה, לפיכך, הוכחת רצינות, ומהאבירים של בריטניה ועד האביר של ימינה, איש לא חשב לשנות זאת.
כמו דברים רבים שהקורונה שינתה, היא עשויה לשנות אפילו את תקנון הכנסת. לפני המגיפה איש לא העלה על דעתו לקיים דיוני ועדות בווידאו. אבל כשזו תסתיים, הגיע הזמן לרפורמה שתאפשר הצבעות מרחוק בנסיבות חריגות, תהא זו שבעה או פריצת דיסק. רעיונות כאלה כבר נדונים כעת בכנסת. בימים עברו, היו מתקזזים, אבל במלחמת האזרחים שמתנהלת עכשיו במשכן, אין הפסקות אש הומניטריות.
המאה והעשרים
בשבוע הבא יתפטר מהכנסת השר עיסאווי פריג', ובמקומו יהפוך לח"כ עלי סלאלחה. הנציג הדרוזי יהיה הנורבגי העשרים בכנסת הנוכחית.
בניגוד לכל היגיון דמוקרטי, מתהווים עכשיו במשכן שני מעמדות: מעמד האצולה, המונה מאה חברי כנסת, שואב את כוחו מהציבור. איש לא יכול לפטר אותם, או לכפות עליהם מה להצביע. הם הריבון. לצידם משרתים, תרתי משמע, עשרים פלבאים, חוטבי עצים ושואבי מים, כוח מילואים שהוזעק לקו מול יחידת ההטרדות הליליות של האופוזיציה. שלומם קשור בחוט אל שר או סגן שר, שיכול לגדוע את כהונתם בכנסת במחי הודעה אחת על שיבה למשכן. יש בנורבגים פרופסורים, קצינים, עורכות דין, אנשים רציניים מאוד. גבי לסקי ממרצ, למשל היא פעילת שמאל ותיקה, מייצגת פלסטינים מול הממסד הבטחוני הישראלי. דעתה על בנט כדעתה על סמוטריץ'. אבל הסיכוי שתעז למרוד, ולו בהצעת חוק זניחה, אפסי: היא וחבריה למעמד, כולם בובות בתיאטרון נורבגי. אין בזה היגיון: חבר כנסת אמור לפעול למען בוחריו, לא להבטיח שינה ערבה לממשלה.
כל ממשלה שקמה בישראל דרסה את האופוזיציה קצת יותר מקודמותיה. הנוכחית עושה זאת, ומהדרת במצווה. השבוע אפילו היועצת המשפטית של הכנסת נאלצה לשים גבולות. היא התריעה שאין דרך להגן על כוונת הממשלה להקצות ל-52 חברי האופוזיציה הימנית רק שני סגני יושבי ראש כנסת מתוך תשעה. במקביל, זוכה הליכוד על שלושים נציגיו לייצוג דומה בוועדות כמו ימינה הזעירה.
התופעות המגונות האלה נולדו בממשלת נתניהו ב-2015, אך התרחבו לממדי ענק בכהונה הנוכחית. הנהנים העיקריים הם בכירי הקואליציה הנוכחית, שנלחמו בחוק הנורבגי אך אשתקד.. פוליטיקאים משנים את דעתם, זה לא חידוש מרעיש. החידוש הוא שביקורתם בעבר לא הייתה רק לגופם של השינויים הבעייתיים בחוקי יסוד, אלא לוותה בקריאות שבר על קץ הדמוקרטיה. אם החלשת הכנסת ומינוי שני ראשי ממשלה במקביל הם צעד מסוכן ליציבות המשטרית שלנו, הרי שהוא נותר סכנה גם כעת. כשנחזור לשלטון אנחנו נדרוס אתכם כמו שדרסתם אותנו, אמר השבוע דודי אמסלם במליאה. להבטחה הזו של פוליטיקאי כדאי להאמין.
