לימין שוב

למה המפסיד הגדול ממהלך הפרידה של סער אינו גנץ, אלא בן גביר * מתי החרדים מעריכים שיהיו בחירות, ואיזה דיל יקבלו בממשלה הבאה * כיצד בצה"ל כבר נערכים לכך שאיבדנו את אמריקה * ומדוע ההנהגה שכשלה לא יכולה למנות את דור ההמשך שלה, בכל הדרגים

הנץ וגנץ

לא היה צורך בעיני נץ כדי לראות, במסיבת הגירושים של סער מגנץ, את הלוגו החדש של תקווה חדשה: נץ טורף.

מיום שיצא לדרך עצמאית הגדיר עצמו גדעון סער "ימין ממלכתי", אותו פלח אוכלוסייה די מצומצם אך מכריע מבחינה אלקטורלית. החיבור עם גנץ ואיזנקוט ב־2022 הדגיש את ה"ממלכתי": באותם ימים, ובוודאי עם פרוץ הרפורמה המשפטית, ההגנה על ההגמוניה של מערכת המשפט וההתנגדות לנתניהו הייתה דבק חזק מספיק. מי דיבר אז בכלל על פלסטינים? כעת תורו של ה"ימין" לחזור למרכז הבמה. יש לכך השלכות ציבוריות מרחיקות לכת: המאבק נגד החקיקה המשפטית הקים למרכז־שמאל את הקואליציה האפקטיבית ביותר שהייתה לו שנים רבות: מסער ואלקין ועד רע"מ וחד"ש, דרך כל מה שבאמצע. רוב הציבור ליברלי ומתנגד להעצמת החרדים, וזה היה הנושא האמיתי של המחאות ברחובות. הסמל היה אותו אירוע שבו "אחים לנשק" מורידים בכוח שלט "די לכיבוש" באחת ההפגנות.

אבל מאז פרוץ מלחמת עזה המחנה הזה נסדק: הנושא הבטחוני־מדיני חוזר למרכז הבמה. מחאת קפלן הייתה בלפור על סטרואידים, אבל מי שמצפה אחרי המלחמה לקפלן על אסיד מול הכנסת צפוי להתבדות. הרמז המטרים לכך הוא שורת הכישלונות של הקפלניסטים בשלטון המקומי – מהקיבוץ הארצי ועד העיריות (כל שמונת המומלצים של המחאה לראשות עיר הפסידו). משה רדמן נעצר באיילון והמאבק שלו נבלם ברחובות. חמישה חודשים מהמלחמה ובניגוד לתחזיות האופוזיציה מתקוטטת לא פחות מהקואליציה: לפיד רב עם ליברמן, המחנה הממלכתי מתפרק, מיכאלי פורשת, רוב גדול בציבור נגד פירוק הממשלה עד לסיום המלחמה. מקורבי גנץ לעגו לסער: "הוא בסך הכל החליף את בלון החמצן שלנו בבלון החמצן של ביבי", אמרו. הם לא נשמעו הלומי צער והפתעה.

בהצהרתו בחודש שעבר, גלנט נתן לגנץ את מפתחות שרידות הממשלה. בהודעה השבוע, סער העניק אותם בחזרה לנתניהו. קואליציה ימנית בת 68 חברי כנסת משנה כמעט באחת את הדינמיקה בממשלה: למשל, עד תום המלחמה היא שוללת מבן־גביר את זכות הווטו על קיום הממשלה. ששת חברי הכנסת שלו, או בעצם חמישה שכן אלמוג כהן לא מקבל ממנו פקודות, יכולים לפרוש אך הקואליציה תמשיך לתפקד. לא סתם היה זה בן־גביר שדרש מיד גם הוא מקום בקבינט המלחמה, מבין את האיום החדש שהתהווה נגדו.

בבחירות, שתבואנה מתישהו, כדאי אולי לדבר על שלושה גושים: מחנה נתניהו, מחנה אנטי־נתניהו ומחנה הימין הבטחוני: סער, ליברמן, בנט, כהן. עם הסרת החרם על נתניהו, הם יהיו ממליכי המלכים, אם יתאחדו איכשהו אולי יהיו המלכים עצמם.

רב ומדון

בתוך כל הטוב הזה שנפל על נתניהו (הרושם הוא שלא הוכה בהלם מפרישת סער), עדיין יש לו את הצל הכבד שמרחף מעל ממשלתו, נושא הגיוס.

למרבה התדהמה, המחדל הגדול בתולדות המדינה לא היה קרוב לדגדג את הממשלה, רק סיבת המוות הקבועה פה של ממשלות, גיוס החרדים. ובכל זאת יש קשר בין השניים. הדרישה לשוויון בנטל נובעת ישירות מהמלחמה ומהצורך הדחוף בחיילים ובתחושה שכולם תורמים למדינה. הממשלה שרדה את המחלה, אבל הסיבוכים מאיימים להכריע אותה. 

הבעיה היא, קונן השבוע יו"ר ש"ס אריה דרעי, שהמינימום הציבורי עלה. הוא לא קרוב עכשיו לפגוש את המקסימום החרדי. דרעי יודע היטב על מה הוא מדבר: בראשית המלחמה בנו ינקי התגייס, והוא עצמו צעק על משפיענים חרדים בני 30-40 שיילכו גם הם, להראות דוגמה.

זה לא המצב כעת. מועצת חכמי התורה, שנחשבה חותמת גומי, מתגלה כגוף עוצמתי בש"ס, לא פחות מאריה דרעי. רבני המפלגה הכתיבו חלק ניכר מההצבעה בבחירות המקומיות, והראשל"צ יצחק יוסף סימן את הכיוון הלוחמני, אם אפשר להשתמש בביטוי הזה דווקא בהקשר של השתמטות ממלחמה. בשבוע שעבר דיברו כולם על התגובה השערורייתית של נתניהו לדו"ח מירון. מי פה שם לב שהשבוע, בתגובה על ההתבטאות השערורייתית של הרב יוסף, נתניהו היה הפוליטיקאי היחיד שלא גינה? 

במפלגות החרדיות גוברת ההערכה שבחורף הקרוב, אם לא תתחולל תפנית, יהיו בחירות. התרחיש הוא כזה: בג"צ ידחה את ההכרעה עד לחקיקת חוק גיוס ביוני. החוק כמובן לא יעבור, ואז יעצור בג"צ את הכסף סמוך לפגרת הקיץ. כשיתחדשו דיוני הכנסת, בלחץ ההנהגה הרבנית, יפרשו מהקואליציה, בתקווה שבממשלה הבאה, אולי עם גנץ, יהיה להם קל יותר.

המחנה הממלכתי נאחז בהצעת הגיוס של איזנקוט וגנץ, מאמין שהיא תביא לסיום האירוע. לא יהיה קל לשווק זאת בבחירות, כשלפיד שנלחם על חייו יהפוך אותו משת"פ של ש"ס ואגודה. "החרדים כבר הפנימו את הצורך בשינוי", אמר לפיד השבוע לבכיר בליכוד, "ואז בא גנץ עם הצעה שלא תגייס חרדי אחד. הם מבינים שהוא מעדיף אותם בקואליציה הבאה על פניי והמחיר בהתאם". בכיר במחנה הממלכתי השיב בתגובה באימוג'י של ליצן.

איפה הקונסולים

"האם הישראלים מבינים כבר שלא תמיד יוכלו להישען על אמריקה"? שאל אותי הבכיר מארצות הברית בקפה החדש בספריה הלאומית בירושלים. הקפה היה מר מאוד אחרי השאלה הזו.

התמיכה בישראל עודנה גבוהה ביחס לכל נושא אחר באמריקה המפולגת, אבל הקצוות מתכרסמים ונפרמים. זה נכון, בוודאי, למפלגה הדמוקרטית: גם אם האגף הרדיקלי לא ישתלט על המפלגה, הוא כבר כוח קבוע שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו. אף נשיא דמוקרטי לא יוכל להרשות לעצמו מה שהרשו נשיאים דמוקרטיים בעבר, מול כוח קולני וחזק של חברי קונגרס. השדולה הפרו־ישראלית אייפא"ק משקיעה מאמצי על בסילוקם של כמה מראשי הקבוצה הפרוגרסיבית, אבל למחוק אותם לא תוכל.

אבל זה נכון גם למפלגה הרפובליקנית. הרומן הישראלי עם הימין האמריקני חדש יחסית במונחים היסטוריים, ומתעלם מהסנטימנט הבדלני שבו. טאקר קרלסון, המגיש המגה פופולרי שדונלד טראמפ לא זז בלי לשמוע מה הוא אומר, גלש לאחרונה לאנטי ישראליות בואכה אנטישמיות. זה עדיין חלק קטן, אבל משמעותי.

באפריל פורסם כאן שבצה"ל כבר לוקחים בחשבון, בהחלטה על המטוסים הבאים, את השינויים הדרמטיים באמריקה: מטוס שנכנס עכשיו לשירות ייצא משירות בשנות החמישים או השישים של המאה, ועד אז, מעריכים בצה"ל, יהיו קדנציה אחת או יותר שבה נשיא יטיל עיצומים על חימושים וחלקי חילוף. 

סקר גאלופ האחרון, שמלמד על ירידה בתמיכה בישראל, משקף את השינויים הדמוגרפיים הדרמטיים שמתרחשים בעשרות השנים האחרונות. ישראל משקיפה בפסיביות ופטליזם על ההשלכות השליליות של השינויים הדמוגרפיים, ולא משנה את היערכותה. איפה הקונסול המיוחד להידוק הקשר עם המגזר ההיספני והאסייתי? לא כל העולם סלמון מעושן בקבלות פנים עם קהילות יהודיות מודרן־אורתודוקסיות.

יש צורך גם בגישה תועלתנית. במקום להתרפק שוב על הקשר המיוחד בין ישראל וארצות־הברית, משל היינו ילד קטן ונצרך שזקוק כל הזמן להגנה מהחזק, ישראל צריכה להתמקד בהסברת האינטרס האמריקאי להילחם באיראן ולמנוע הקמת מדינת טרור פלסטינית, כמו גם בתועלת הביטחונית מתעשיית הנשק הישראלי. ואם לא, תמיד נוכל לנסות את מזלנו אצל רומניה או פולין.  

ברק ורעמים

מי גורם עכשיו יותר נזק לתת אלוף ברק חירם, אלה שמטנפים על פעולותיו ביום הדמים של שבעה באוקטובר בבארי , או אלה שמחבקים אותו מימין, עד שישמעו את הקנאק?

קצינים בצבא, כידוע, מתחלקים כבר שנים לשניים: המקצועיים, ואלה שמזוהים עם הימין. איתרע מזלו של ברק חירם ועל אף שלמד בבית הספר הריאלי ואינו חובש כיפה, הוא מתגורר כעת ביישוב תקוע. חטאו הראשון היה ראיון לוחמני ל"עובדה", אולי הכי לוחמני שנתן קצין מאז רפול וקהלני ב־1973, שבו האיץ בממשלה ובמטכ"ל לתמרן מהר ככל האפשר ועמוק ככל האפשר לשטח הרצועה. אחר כך הגיעה פרשת ירי הטנק לבית פסי כהן בבארי. אף שהאירוע טרם תוחקר על ידי צה"ל, ולא ברור שהם נהרגו מירי הטנק, היה די בכך כדי שמכוערי הרשת יאשימו את המתנחל בירי חסר מצפון על קיבוצניקים.

הצבא, לפיכך, צריך להמעיט בהערות על פעילות מבצעית ולהרבות יותר בעיצומים על התבטאויות שמשחקות בפוליטיקה. כאשר מפקד אוגדה 98 דן גולדפוס החציף פנים לפוליטיקאים ואומר "אתם חייבים להיות ראויים לנו" הוא חייב להיענש בחומרה. הרי האוגדונר לא היה מעז לומר זאת על המטכ"ל, אבל הפוליטיקאים הם מטרה קלה. את הטוקבקים שישאיר לטוקבקיסטים או לחופשת השחרור. 

שילמד מחברו רומן גופמן: עוד מהדהד באוזניים הצחוק הלועג, המתגלגל, של צמרת המטכ"ל ב-2018 כאשר התא"ל נזף בהם על כך שהם לא מפעילים את כוחות היבשה ובכך מנוונים אותם.

גל הסרבנות ערב המלחמה נשען על המבצעים המיוחדים, הסייבר ההתקפי וכמובן חיל האוויר, כל אותן יחידות שנחשבו חוד החנית בעידן הצבאות הקטנים והחכמים.

אבל בעידן של צבא גדול וקטלני, עולה דווקא קרנן של גולני, הצנחנים, השריון, גבעתי וכל אותן יחידות לואו־טק שכה בזו להם בעבר. בגולני, כידוע, לא היו סרבנים וזה בגלל ההרכב האנושי של היחידות שלוחמות עם נעליים גבוהות על הקרקע. גופמן נפצע קשה בקרב עם מחבלים בשבעה באוקטובר, חירם איבד עין בלחימה בלבנון האלופים הבאים והרמטכ"ל הבא־הבא יבואו מקרב מי שנלחמו ברימאל ובחאן יונס, לא מהחברים של חליווה.

אם הוחלט לתת להנהגה המדינית והצבאית להישאר עד סוף המלחמה, אי אפשר להותיר אותה משותקת ונטולת כלים פיקודיים. אבל, וזה האבל הגדול – להנהגה הזו אסור למנות את הדור הבא, למעט מינויים הכרחיים למלחמה. זה נכון לממשלה הנוכחית ולהחלטה שבוא תבוא למנות רמטכ"ל חדש, וזה נכון גם למטכ"ל הנוכחי שעלול לשעתק את עצמו אל הדור הבא. כידוע, הגווארדיה השלטת בצבא בדור האחרון מאוד לא אוהבת סוסי פרא, היא הרבה יותר אוהבת סוסים עצלים ושוחרי מילים גבוהות.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי