כמה זמן תשרוד הממשלה לדעת בנט, ועד כמה נתניהו חולק עליו * איזה ערוץ בכל זאת נוצר ביניהם * איך הבדלנות של עודה והתקוות הנכזבות של עבאס עלולות להביא לשפל בייצוג הערבים * ואיך ציוצים מיותרים עוד יזיקו לסמוטריץ' בקלפי
59 מי יודע
זה הפסח הראשון אחרי יותר מעשור שנפתלי בנט לא יגיע למצדה: בשנים עברו, כולל אשתקד, בימי המו"מ רב התהפוכות להקמת ממשלה, בנט טייל עם המשפחה במדבר יהודה. השנה, בצוק העיתים ואילוצי האבטחה, יישאר בבית ברעננה. אבל מי שלא בא למצדה, יכול להיות שמצדה באה אליו. בנימין נתניהו – קודמו, אולי מחליפו ובוודאות הנמסיס שלו – אמר שלשום שסוף הממשלה יגיע, במוקדם או במאוחר, "ויותר מוקדם מאשר מאוחר". העניין הוא לא רק תוחלת החיים, אלא בעיקר איכות החיים: באופוזיציה משוכנעים שהסיוט הפרלמנטרי הצפוי בכנס הקיץ יוציא לחברי הקואליציה את החשק לשהות זה במחיצתו של זה.
אבל לא איבדנו את הרוב, דייק בנט שלשום: יש לנו עדיין רוב של ח"כ אחד, 60 מול 59. הוא משוכנע שהדיון שיתקיים בוועדת הכנסת מיד אחרי המימונה על הפרשת שיקלי ירתיע את הפורשת הטרייה מהצבעה נגד הממשלה. את כנס הקיץ נעבור בוודאות, הוא משנן לשותפיו. אחר כך אפשר להחזיק אפילו שנתיים, אם נתנהל נכון. גם הוא מבין שהכל תלוי בסילמן, איתה טרם שוחח. נתניהו אומר ש"להגיד שהיא בטון יצוק איתנו זה מחמאה לבטון", אבל בנט סבור שבניגוד לשיקלי, לה אין אשליות לגבי סיכוייה בריצה עצמאית, ולכן לא תרצה להיות מוכרזת כפורשת, מה שימנע את שריונה בליכוד.
במקרה שתעשה בעיות בכל זאת, בימינה אכן נערכים להסתמכות על הרשימה המשותפת. בנט שלל בראיונות השבוע את השותפות של עודה בממשלה או בקואליציה, אבל השאיר פתוחות אפשרויות אחרות. שלשום הגדיר את גבולות הגזרה: רשת ביטחון קבועה לא, אבל כן "תמרונים פרלמנטריים". קשה להאמין שתמרון כזה יוכל לכלול גם תמיכה בתקציב על אלפי ההצבעות, אבל זה כבר כאב ראש ל־2023, הרחק מעבר לטווח התחזית.
בכל קואליציה יש רגע כזה, שלפעמים מתגלה רק בדיעבד: הרגע שבו שעון החול מתהפך. עד אליו, כולם מוכנים לבלוע את הרוק והצפרדעים כדי שהממשלה תרוויח, וממנו – מוכנים לסכן את הקואליציה כדי להגיע לבחירות עם משהו לרוץ איתו. לפחות בשיחות עם בנט, ראשי מפלגות הקואליציה מביעים רצון להישאר. אבל שתי שאלות עדיין פתוחות: אחת, האם מה שהם אומרים עכשיו ישרוד עוד שבועות של שחיקה. שנייה, אם כמו במקרה סילמן הבניין יקרוס דווקא מקומת המרתף, מהח"כים הזוטרים. מאזן גנאיים, למשל, מוזכר כאיום. אחרי שנרדמו בשמירה עם סילמן, כעת כל ידיעה מודיעינית עמומה על כוונות של ח"כ, נניח כאבי הבטן של גנאיים, זוכה ליחס של התרעה חמה.
עודה, עבדה תקוותנו
הדיון שמתנהל בקואליציה מאז פרישת סילמן על היעזרות ברשימה המשותפת מזכיר את הדיון בשנות התשעים על שלום עם הפלסטינים: סימפוזיון פנים־יהודי ער, בלי שמישהו שם טרח לברר אם הצד השני בכלל מעוניין בדו־קיום. ובכן, הוא לא. מפתה לראות את הצהרותיו האחרונות של איימן עודה כפחדנות או כפוליטיקה פנים־מגזרית. אבל יהיה מדויק יותר לראות בהן את האמת שלו.
רצח רבין סימן את תום עידן השותפות הכנועה בין סיעות לוויין ערביות ובין מפלגת העבודה. דור ההנהגה החדש שקם מאז בחברה הערבית קיבל עידוד מהאישור הסדרתי שהעניק בית המשפט העליון למועמדים קיצוניים להתמודד לכנסת, גם בניגוד ללשון החוק, תוך הלבנה של עידוד פעיל לטרור. ברק, ביניש וחבריהם האקטיביסטים סברו שהם מעגלים פינות לטובת המשך הדו־קיום, אבל בפועל עוללו את ההפך: בהתבטאויותיהם ובמעשיהם, בשארה וזועבי חיסלו לשנים את הסיכוי לשיתוף פעולה יהודי־ערבי בכנסת.
כשהתברר עד כמה עקרה האופוזיציה הלאומנית הזו, לפני עשור בערך, החלה תנועה מגושמת ואיטית לעבר הקואליציה. אחמד טיבי הציע לישראלים עברית נהדרת, קשרים מצויינים עם עיתונאים ושיתופי פעולה פרלמנטריים מעת לעת. הוא היה לישראלים מה שסגן אלוף אביחי אדרעי לעולם הערבי: יריב מר אך רהוט. איימן עודה הלך צעד קדימה: נכונותו להמליץ על בני גנץ כדי להדיח את נתניהו ב־2019 נועדה להכניס את הערבים למשחק הפוליטי. הוא רצה להיות למפלגות הציוניות מה שהייתה ישראל במזרח התיכון: ידועה בציבור, לא רעיה חוקית.
עבאס החליט אשתקד להיות איחוד האמירויות: להשיג שלום חם, מעל השולחן. עבאס היה הפתרון שהקים את הקואליציה הנוכחית, אבל אחת הבעיות במאבקי הישרדותה. כניסת רע"מ נועדה לחסל את הרשימה המשותפת, ועל כן מצחיק העלבון האותנטי שמובע בימים אלה מצד אנשי יש עתיד, העבודה ומרצ, כאילו חברי המשותפת חייבים להם משהו. הם פשוט לא מצליחים להבין שעבור עודה וחבריו, הממשלה הזו היא אסון ובגידה כמו עבור הליכוד. בנט ולפיד הקימו ממשלה בלי חרות, עבאס – בלי מק"י.
פירוק מוקדם של הקואליציה עשוי לרסק עוד את הייצוג הערבי בכנסת, ולהסיג את השת"פ הפוליטי דור לאחור: בבחירות מועד ג' כמעט השתווה שיעור ההצבעה הערבי לזה היהודי. בערי המשותפת, כמו אום אל פאחם ונצרת, הוא עבר בהרבה את שיעורי ההצבעה בערי הליכוד, כמו טבריה ונצרת עילית. דבר לא נותר מזה סיבוב בחירות אחד מאוחר יותר, כשהתברר ש־15 מנדטים לא הניבו הישג ממשי. אם גם כהונת רע"מ תיצרב כ"השתמש וזרוק" הממושך בהיסטוריה, גם בוחרי המפלגה לא יראו טעם בהגעה לקלפיות. לבוחרי החברה הערבית תוצע שוב הבחירה העגומה בין בדלנות חסרת תקווה ונאיביות חסרת בסיס.
מסלול עוקף תדרוך
רגע לפני שהושלמה בהצלחה חפירת המנהרה הליכודית אל הסלון של ימינה, מתחת לאף של נפתלי בנט, חלה בפעם הראשונה מאז הבחירות התקרבות סמלית בין ראש הממשלה ובין האופוזיציה. בחודשים האחרונים, לא פעם ולא פעמיים, נכנס ללשכת בנט חבר הכנסת יובל שטייניץ. במשך שעות, במצטבר, דנו ראש הממשלה הנוכחי והשר לשעבר מהליכוד בנושא האיראני. שטייניץ הוא חבר הקבינט הוותיק ביותר מעידן נתניהו, אדם עם היכרות בת למעלה מדור עם הסודות הכמוסים ביותר של המאבק בגרעין. במקביל, הוא גם אחד מחברי הליכוד הבודדים שנהנים מיחסים טובים עם הממשלה הנוכחית: ערב הבחירות הציעו לו בנט ושקד את המקום השלישי ברשימתם, הוא סירב בנימוס. בנט ביקש לאחרונה להתייעץ איתו על ההתנהלות הישראלית מול משטר האייתולות ומול הסכם הגרעין.
נתניהו עצמו לא יצר מאז הקמת הממשלה קשר עם לשכת בנט כדי לקבוע את פגישת העדכון החודשית. החוק מחייב את קיומן של עשר פגישות מרגע הקמת הממשלה, בפועל התקיימו אפס. חברי הליכוד זכאים לעדכונים במסגרת וועדת המשנה לשירותים החשאיים, אבל הליכוד לא מאייש את הוועדה במחאה על התנהלות הקואליציה. זרזיף העדכונים היחיד בין הלשכות מתנהל באמצעות המזכיר הצבאי של ראש הממשלה. אולמרט ונתניהו תיעבו זה את זה אבל כשעמדו לתקוף את הכור הסורי, הם קיימו ישיבות ארוכות. שריד קילל את שרון וישב איתו יותר משחייב החוק. נתניהו ובנט יושבים יחד רק באזכרות ממלכתיות. חלפו גם הימים שבהם שטייניץ היה גדול מקורביו של יו"ר הליכוד. הקשר ביניהם מכבד וצונן.
נתניהו יודע על פגישות שטייניץ־בנט, ובנט יודע שהוא יודע. עם כל הכבוד לגידופים והעלבונות ההדדיים, מאז המהפך, מה שכאב במיוחד לראש הממשלה הנוכחי והקודם הוא ההאשמות שהם מטיחים זה בזה בנושאים האירניים. בנט מאשים את נתניהו בהזנחה פושעת של האופציה הצבאית, נתניהו את בנט בשתיקה מבישה מול הדהירה האמריקנית להסכם. והנה, פתאום, שיתוף פעולה, גם אם עקיף וראשוני.
דין ודברים
בית המשפט: במסלול עוקף קואליציה, בלי צורך ברוב בכנסת, התחוללה השבוע מהפכה חשובה: שופטי העליון, שבמשך שנים קראו להגביר את השקיפות ברשות המבצעת, נאלצו להסכים סוף סוף ליוזמת שר המשפטים, גדעון סער, ולשדר את השימועים למועמדים לבית המשפט העליון. בפעם הראשונה אפשר יהיה להתרשם, מפי הגבורה ובלי צורך בהדלפות או ספקולציות, מה עמדתם של העליונים על סבירות ומידתיות, אקטיביזם מול שמרנות, יהודית מול דמוקרטית. לזכותה של נשיאת העליון אסתר חיות ייאמר שאחרי היסוסים, היא הראשונה שאימצה את ההמלצה לפתוח חלק מדיוני בג"צ למצלמות, וכעת הצטרפה למהלך של שר המשפטים. לו זה היה תלוי בשותפיו של סער בקואליציה, ספק אם זה היה קורה: חברת הכנסת אפרת רייטן מהעבודה התנגדה לפתיחת הדיונים למצלמות. מי שמחזיק במונופול על ייצור הנקניקיות לא מעוניין לשדר מהמפעל 24/7. די שקוף למה דווקא היא, מכולם, מתנגד לשקיפות.
בית הכנסת: בשבת חורפית של סוף 1994 עלו לתורה בבית הכנסת המרכזי של אוסלו שר החוץ וחתן פרס נובל הטרי, שמעון פרס, ומיד אחריו פעילי ימין שהגיעו לבירה הנורבגית הקפואה כדי להפגין מחוץ לטקס. למעט, אולי, הסכם השילומים, לא היה ויכוח שקרע את החברה הישראלית כמו זה שהתנהל על הסכמי אוסלו, אבל בבית הכנסת בקומת הוועדות במשכן, איש לא סירב להתפלל עם אלי דיין מהעבודה, הח"כ הדתי שהיה האצבע שעליה אושר אוסלו ב'. לא סתם נזעקו המראיינים של ח"כ בצלאל סמוטריץ' כאשר הסביר שלאנשים כבנט, אורבך או כהנא אין מה להיכנס לבית כנסת. אי אפשר להתקומם על חרם על נתניהו בכנסת, ואז לקרוא לחרם על מתנגדיו בבית הכנסת.
אמירות מהסוג הזה, או פרובוקציות כמו הציוץ עם תמונות הנרצחים והכיתוב "הם כבר לא יזכו להצביע" הם בדיוק הדרך להרחיק את מפלגת "הציונות הדתית" מלהיות הבית של הציונות הדתית. אם סמוטריץ' ימשיך להרחיק אנשים מבית הכנסת, הוא לא יגשים את חלומו להכניס לכנסת מניין חברים.
