בין הגביר לבן גביר

מה יעשה נתניהו כשמולו נשיא אמריקאי זועף ומימינו שותף שקשה להעיף * האם הדבר היחיד שייפתח במארס יהיו הקלפיות * איך אפשר להבעיר את השטח מתוך אולפן וירטואלי * וכיצד ישפיע משולש ברמודה של הסוקרים על התוצאות

בנימין נתניהו התעקש גם השבוע שהוא ינצח בבחירות "בוודאות". היפוך מוזר שכזה: האיש שהמציא את הגוועאלד כאסטרטגיה, שהרגיל אותנו – בפיתוח עולמי – שבחירות מנצחים דווקא תוך ייצור תחושת פאניקה, מבקש לטעון עכשיו שהוא ינצח בוודאות. זו נקודה שטעונה מחשבה שניה: הרי גם כך, המשימה העיקרית בבחירות בלתי צמודות ברמה המפלגתית היא להאיץ את בוחריך אל הקלפיות שמא השמאל יעלה לשלטון. האם הוא באמת בטוח בנצחונו? או שזה ניסיון לזרוע מורך לב וייאוש במחנה היריב, שני מצרכים שגם כך אין מחסור בהם במרכז-שמאל.

השאלה החשובה יותר היא האם הוא צודק. התחזיות לניצחון הימין נשענו על פתיחה נרחבת של המשק בחודש מארס: העולם יהיה בסגר, וישראל אמורה לחגוג. אבל לנתוני התחלואה היו תכניות אחרות: חידוש פעילות המשק נעשה בצעדים מדודים מאוד וכשמערכת הבריאות על סף התהום. כך שהדבר היחיד שבוודאות יהיה פתוח ב־23 במארס הוא הקלפיות. וזה עוד לפני האיום הגדול ביותר על המשך שלטונו, כרגע: מסיבות פורים. התקהלויות המוניות במגזר החרדי, שלושה שבועות לפני יום הבחירות, הן מתכון לאסון אלקטורלי עבור הליכוד. ומסיבות בכל רחבי הארץ יביאו להאצת התחלואה ואולי סגר נוסף בדיוק בשבוע הבחירות. 

לפני סגירת הרשימות חשש נתניהו מחיבור בין סער ובנט. אחריהן, מי שיצטרך לחשוש הוא דווקא לפיד. על פי כל הסקרים, תסיים יש עתיד כמפלגה השנייה בגודלה. זה יהיה לימבו מוזר שאמור להועיל לנתניהו: לפיד ידרוש את ראשות הממשלה אך בנט וסער יהיו אלה שבכוחם להעניק לו אותה. הקמת סיעה משותפת, או לפחות גוש למשא ומתן הקואליציוני, אמורה ליישר את הסיטואציה: סער ובנט יחד זה לפחות עשרים מנדטים, יותר מלפיד. הם יחלקו את ראשות הממשלה ביניהם, ואז, בשם המשימה הקדושה להזיז את נתניהו מבלפור אחרי תריסר שנים רצופות, ייאלצו לפיד, ליברמן והשאר להסתפק בשלל מיניסטריאלי מהמעלה השנייה והשלישית.

כמובן, ייתכן שאפילו זה לא יתאפשר: התחזקות קלה של נתניהו וסמוטריץ' על חשבון בנט תמנע אפשרות אפקטיבית להקמת ממשלה, עם כל הכבוד לתרחישים שבהם גר זאב (אלקין) עם בל"ד, או שקד עם איימן עודה. מה יקרה אם ייווצר בכנסת רוב נגד נתניהו, אבל שוב לא תתאפשר הקמת קואליציה בגלל חברים בתקווה חדשה שלא ירצו בשיתוף פעולה עם המשותפת? הפעם, אפשר להניח, ייעשה ברוב הזה שימוש שלא נעשה בו בשני הסיבובים הקודמים: מינוי יושב־ראש כנסת נגד עמדת הליכוד (זאב אלקין או מאיר כהן), וחקיקת בזק של חוק יסוד פרסונלי, שימנע מנאשם בפלילים להתמנות לתפקיד ראש הממשלה.

טיפול בשתיקה

רק הרעש המונוטוני של הקורונה והבחירות מצליח להחריש את הרעם המתגלגל מכיוון ארצות הברית. שלושה שבועות חלפו מאז הניח ג'ו ביידן את ידו על התנ"ך, ועדיין לא טרח לשוחח עם ראש ממשלת ישראל. "אני לא מסכים עם אף מילה שלך אבל אני אוהב אותך", אמר לו כסגן נשיא. אבל כנשיא, נראה שהוא מלמד אותו פרק בהלכות אהבה קשוחה.

בכירים ישראליים מבועתים מהקו של הממשל החדש, שכלל השבוע התנגדות להכרה האמריקנית ברמת הגולן ודהירה להסכם גרעין. הם מכנים את אובדן הסנאט, על חודם של 12,000 קולות בג'ורג'יה, אסון בממדים היסטוריים: ביידן עם רוב בשני בתי הקונגרס ממלא את הממשל, במיוחד בתפקידים הקשורים למזרח התיכון, באגף הרדיקלי של ממשל אובמה: לעומתם, רוב מאלי הממונה על המו"מ עם איראן נראה כחבר ותיק מפעם. הפייסנות הנשיאותית שהבטיח תהיה בעיקר בהקשרים פנים אמריקניים, פחות ביחס לישראל. האם זה היה הזמן המושלם לפתח את ההמצאה הישראלית הייחודית, שגריר בוושינגטון בחצי משרה?

ברמה הפוליטית זה עשוי דווקא לעזור לנתניהו: זה 61, יגיד לבוחרי הימין, או 67'. ביום שאחרי, עם קואליציה שנשענת על חודו של איתמר בן־גביר, זה עלול להיות סיוט נורא. בשטח כבר ניכרת הקפאה דה־פאקטו של הבנייה ביהודה ושומרון, אבל הטקסטים הימניים עדיין נראים כשייכים לעידן טראמפ. בממשל החדש, לא רק שלא תהיה הכשרה של ההתיישבות הצעירה, גם הוותיקה בספק. כדי לחמוק מהצרה הצרורה הממתינה בהאג, יזדקק נתניהו לסיוע אמריקני, וסיוע כזה יהיה קשה מאוד להשיג עם מדיניות ימנית מהסוג שישראל הלכה אליו בשנים האחרונות.

נתניהו של לפני כתבי האישום היה עושה טיארה מההבטחה החוזית שהעניק השבוע, להכניס את סמוטריץ' ובן גביר לממשלתו, ומצרף מפלגה מכנף שמאל כדי לשפר את המצב מול האמריקנים. אבל יש שתי בעיות: יש כתב אישום נגד נתניהו, ולא ממש נשאר בארץ שמאל.

צועדים מסך

בסתיו האחרון בארצות־הברית, עצרות ההמונים של דונלד טראמפ לקראת הבחירות לנשיאות 2020 היוו אמירה פוליטית מובהקת עוד לפני שנאמרה בהן ולו מילה אחת: הן ביטאו בוז עמוק לאיסורי ההתקהלות בקורונה, מעין קריאה ליברטריאנית בעד חירות ונגד הגבלות. אבל בישראל, נושא דגל הסגרים ואיסור ההתקהלויות הוא גם ראש מחנה הימין (ובמקרה גם היפוכונדר).

נתניהו תיעב שנים את מה שקרוי "פעילות שטח", שהייתה בעיניו ביטוי נרדף לבזבוז כספים על מקורבים ועסקנים, במקום הפעילות האפקטיבית באמת בעיניו: הופעות בטלויזיה. בבחירות מועד ב', בספטמבר 2019, נתניהו לא עשה כמעט פעילות שטח וגילה למחרת שהדבר עלה לו בהפסד במנדטים ובגוש. מאז שינה את טעמו: בסבב ג' הוא חרש את הארץ, קודם בפריימריז מול סער ואחר כך בבחירות הכלליות, ואש ניצתה בשדות הליכוד.

אבל די קשה להדליק אש בזום. איך עושים בחירות תחת הגבלות התקהלות חמורות? הליכוד הכשיר השבוע אולפן טלוויזיה מתוקתק בבנייני האומה, משם אמור ראש הממשלה לקיים שידורי לייב, כל ערב לעיר אחרת בארץ.

יאיר לפיד הקים אולפן בתל־אביב, וכבר מקיים ממנו עצרות זום. בסיומן, מי שמתנדב מחובר למאגר המידע הוותיק של המפלגה, שמזהה למי מאנשי הקשר שלו כדאי להתקשר כי יש סיכוי שיתמוך במפלגה. גם הפעם לפיד לא ישקיע שקל בשילוט חוצות. נתיבי איילון נראים כמו קבר אחים לפוליטיקאים: המודעות של יעלון וחולדאי עדיין מתנוססות שם, כמו אור מכוכב שמת מזמן.

בימינה, בנט ושקד מקיימים 2־3 זומים כל ערב: במכינות קדם צבאיות ובמקומות עבודה. את שאר העבודה אמורה לעשות תוכנת אלקטור, שהייתה בבחירות האחרונות בשימוש הליכוד וישראל ביתנו. גם סער נוקט באסטרטגיה וירטואלית דומה.

אלא אם בשבועיים האחרונים ראש הממשלה, שהוא גם מועמד הליכוד לראשות הממשלה, יאפשר את חידוש ההתקהלויות. ככל הידוע, הוא לא יוועץ לפני כן במתחריו. אולי באחד מהם, בני גנץ: הוא קיים שלשום שיחת זום בחיפה, בדיוק בשעה של הדרבי המקומי בכדורגל.

הלך הזרזיר

שני דברים חשובים קרו השבוע ביחסי הליכוד והמגזר הערבי: הראשון, ביקור של ראש הממשלה ושר הבריאות בזרזיר. השני, חידושו של מבצע פיקוח נרחב בקלפיות הערביות, נרחב יותר אפילו מאפריל 2019. נותנים כתף, ומצטלמים למזכרת.

מחמישה עשר המנדטים של המגזר הערבי נותרו, על פי ההערכות, כשני שליש. ייאבקו עליהם עודה, טיבי וחבריהם, מנסור עבאס, והמפלגות הציוניות. המעניינת שבהן, היא כמובן, הליכוד. מטרתה העיקרית היא להשמיד מאה וחמישים אלף קולות מתחת לאחוז החסימה, ובקיצור: להילחם דווקא ברע"מ, המפלגה הנחשדת כחלק מגוש נתניהו. כל קול של הליכוד שווה שלושה קולות: אחד שהולך לליכוד, אחד שיורד מהגוש נגד נתניהו, והשלישי – שמתבזבז תחת אחוז החסימה.

יו"ר רע"מ, כוכב השנה בתקשורת הישראלית, החליט שלא יתראיין בעברית עד להודעה חדשה: בראיון האחרון שלו הסתבך, אולי בשל קשיים בעברית, באמירה שאיננו "מחבק מחבלים", שימוש סנסציוני בביטוי שאף ח"כ ערבי לא השתמש בו עד היום. הודעות הגינוי מחמאס ומהג'יהאד האיסלמי לא איחרו לבוא. את מאמציו הוא ישקיע במגזר הערבי, ובשפת אימו. השבוע, תחת הלחץ, נאלץ לפרסם הודעת גינוי למתנחלים ולצבא על פגיעה במשפחה פלסטינית. לא זה סדר היום שתכנן לבחירות.

מנסור עבאס לכוד בצבת: הרשימה המשותפת מאגפת אותו בסוגיות "לאומיות", קרי פלסטיניות, והתנועה האיסלמית הצפונית, פלג של תנועתו – בנושאים דתיים. ברוב מכריע של הסקרים הוא אינו עובר את אחוז החסימה, אם כי כדאי לזכור שהמחלה הישראלית, סקרים נגועים מטעם, התפרצה בחריפות יתר במגזר הערבי. השבוע נצפתה כל תוצאה אפשרית: בין תשע עשיריות האחוז מהקולות ובין מעבר בטוח של אחוז החסימה. באופן דומה, נחלקים הסקרים גם ביחס לשאלה אם ההצבעה הערבית לליכוד היא תופעה זניחה של כמה אלפי קולות, או ששלושה מנדטים תמימים מהמגזר יעברו למחל.

החברה הערבית היא משולש ברמודה של הסקרים. איש לא חזה את נהירת הערבים לקלפיות ב־2015; את הקלפיות הנטושות באפריל 2019, ולא את הזינוק הדרמטי באחוזי ההצבעה בשני הסבבים האחרונים. משהו קורה שם, והוא יחרוץ גם את הבחירות הקרובות.0

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי