שתיל בליסטי

ממתי מקפיד עבאס המוסלמי על מצוות השמיטה היהודית * למה עקף נתניהו משמאל את מרצ והעבודה * איך הפך משרד האוצר לבעיה האסטרטגית של הממשלה * ומהו המבחן הגדול הבא שניצב בפני הקואליציה

טיפסו על עץ גבוה

באחד מניסיונותיו לעצור את הנטיעות בנגב, שאל מנסור עבאס את אנשי קק"ל אם יש להם בכלל היתר הלכתי לנטוע בשנת שמיטה. מעולם לא שמרו מוסלמים באדיקות רבה כל כך על מצווה יהודית כל כך.

ובכל זאת, ט"ו בשבט הגיע מוקדם השנה. ראשיתו של האירוע עם הקמתה של ממשלת נתניהו-גנץ. לקול מחאות הימין קיבל עמיר פרץ את האחריות על הרשות לפיתוח הבדואים בנגב. פרץ, שעסקנותו אומנותו והבדואים מתפקדיו, עשה ככל יכולתו לעצור את הנטיעות. הוא הצליח לשכנע את שר השיכון ליצמן: "לאחר ששקלתי את הטיעונים השונים, אבקש להבהיר כי בנסיבות הנוכחיות יש לדחות את הנטיעות בשלושה שבועות". איש לא התעניין, שכן באותו שבוע נפלה הממשלה. ליתר דיוק, מישהו כן התעניין: ח"כ בצלאל סמוטריץ' כתב לראש הממשלה "לצערי, ואף טענתי זאת לא פעם במהלך שיחותיך להקמת הממשלה, הפקרת הנושא בידי השר עמיר פרץ תביא איתה הפקרה וכניעה לכל לחץ מהמשפחות הבדואיות, ואשר יגורנו בא לנו". ככל הידוע, נתניהו לא השיב למכתב. לא רק הליכוד אמור להביט במבוכה אל הארכיון, גם ראש הממשלה הנוכחי. "בושה, הליכוד איבד את הנגב", נזעק בפוסט אשתקד. "זה ימין?! זו חולשה וביזיון! זה אנטי ציוני! למה נתניהו שותק? בושה, בושה וחרפה. בקרוב נביא את השינוי. נחזיר את הנגב לישראל".

מאז קמה ממשלה חדשה, והנטיעות התחדשו. כמו בקורונה, גם בנגב הניצים החליפו תפקידים: הליכוד ירד בשלישי דרומה לאזור הנטיעות. לבעלי הזיכרון ההיסטורי הדהד הביקור שני אירועי עבר בני עשרים שנה: הראשון, משבר המשחן ב-1999, שבו הסעת טורבינה בשבת החלה את התפרקות ממשלת ברק. השני, הביקור של סיעת הליכוד בהר הבית שהייתה התירוץ הפלסטיני הקלוש לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה. גם הפעם, בערב שאחרי הביקור נדלק הנגב. תמונות כלי הרכב השרופים ויידוי האבנים הזכירו לרבים את הפרעות במאי האחרון.

ראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, סבר שזה עלול להיות המשחן של 2022: זו הסיבה שבאישון לילה פרסם קריאה לעצור את הנטיעות. הווליום של קריאות המצוקה מרע"מ שכנע אותו שהמשך האירוע עלול לסכן את הקואליציה ואת קיום הרוטציה. זה היה אירוע חריג בשני מובנים: ראשית, החליפי מעדיף לפעול מאחורי הקלעים והפעם פרסם הודעה בהולה לציבור. שנית, לא ברור אם עמדתו התקבלה. בשתיים לפנות בוקר הוחלט להמשיך את הנטיעות ליום נוסף. המבחן יגיע ביום הנטיעה הבא, וישנם עוד למעלה ממאה כאלה מתוכננים ל-2022. הקמפיין של הליכוד לא מאפשר לבנט לעצור. הקמפיין של המשותפת לא מאפשר לעבאס להתגמש. מישהו פה עלה על עץ גבוה.

מכת האוצר

אביגדור ליברמן הלם על השולחן. התאריך היה מרץ 2020, ויו"ר ישראל ביתנו דרש להקצות 140 מיליארד שקל לפיצוי עסקים שנפגעו מהקורונה. "יש להגדיל את הגירעון בתקציב בצורה דרמטית כדי שהמשק יפעל. ההצעה שלנו היא להזרים כסף חי לעסקים כדי שהם ימשיכו לפעול. אם העסקים לא יקבלו את הכסף מיד אז הם ימותו". בגל השני השיק תכנית כלכלית שכללה "סיוע לבעלי עסקים על פי מתכונת קבועה ידועה מראש באמצעות הזרמה ישירה". גם מצע הבחירות שלו אשתקד כלל התגייסות לטובת העצמאים: מענק חמש ספרתי, הקלות בארנונה ותמיכה בעצמאים גם בירידה של 25 אחוז בלבד מהמחזור.

את הנזק העיקרי לממשלה לא מחוללת כרגע מהומת האנטיגן וגם לא בלבול בתי הספר. ההנחה היא שבעוד חודש, אם מערכת הבריאות לא תקרוס חלילה, הגל יחלוף בלי להותיר חותם בסקרים. זו הסיבה שכל מי שיכול מהשרים נמלט מהעיסוק בקורונה, מותיר אותו לראש הממשלה, שייהנה לבד. לפיד תכנן אחרי שבועות של שתיקה להסביר שלא הממשלה אשמה, אלא המגפה. ואז נדבק בנגיף.

הבעיה האסטרטגית של הממשלה היא המדיניות הקמצנית של משרד האוצר, שמלווה ברטוריקה נגד "שוחד אלקטורלי" וקביעות שהאומיקרון הוא בעצם שפעת. מאחוריה עומד אגף התקציבים: הוא התאושש מעימותי אשתקד עם ישראל כץ, אולי התאושש מדי: כרגע נערי האוצר מצויים בעמדה החזקה ביותר שהיה בה זה שנים. על פיהם יישק דבר, הם מתווים את הקו למשרד ומשם לממשלה כולה.

על ליברמן עצמו עבר שבוע לא קל: בראשית השבוע נפגעה קשה הרפורמה המוצדקת להורדת המכסים על פירות וירקות, כאשר התגלה כי זו תצטרך לזכות לאישור הכנסת. "כופפנו את ליברמן ופורר", התגאה יאיר גולן. שלשום נוסף בג"ץ, עם סיכולה המעשי של הפגיעה בקצבאות האברכים. אם בכך לא היה די, יו"ר הקואליציה עידית סילמן וחברים במרצ פרסמו הודעות ברכה על הפסיקה. לו קראו את פסק הדין החריף, אולי היו מבינים שהם אמרו תודה על סטירת לחי מצלצלת שקיבלו.

מתפשרים במרצ

"יש לי חילוקי דעות עמוקים עם תפיסת העולם של משרד האוצר, לא רק בקורונה", אמר שלשום שר הבריאות ניצן הורביץ "למה שרק הביטחון יקבל תוספת אדירה? למה חסכתם את הרזרבות? אם לא בשביל גל כזה, אז מתי כן?"

הורביץ הוא גם יו"ר מרצ. מדברים הרבה על הפשרות האידיאולוגיות שמפלגתו נאלצה להסכים להן בנושאים המדיניים, לא מדברים מספיק על הפשרות האידיאולוגיות הכלכליות. לפני כמה שבועות אושר אחד מחוקי ההסדרים הקפיטליסטיים ביותר. האופוזיציה לא התנגדה כי זו השקפת עולמה, והקואליציה נאלצה לבלוע הכל כדי שהכנסת לא תפוזר. ואז הגיע האומיקרון. מחזה משונה התרחש השבוע: בנימין נתניהו עוקף משמאל ממשלה עם מרצ והעבודה: הוא קרא לפצות במיליארדים גם במחיר העלאת הגירעון. השמאל הכלכלי בממשלה התגרד באי נוחות. נוצר מצב מוזר: שר האוצר מדבר על נושאי בריאות, ושר הבריאות – על מדיניות האוצר.

האם ליברמן הוא בעצם שר הבריאות, שאלתי את הורוביץ, קובע הגבלות על פי השיקולים התקציביים? "אני לא מסכים. גם אני נגד הגבלות. למה לא מבטלים אירועים של מאות אנשים או משחקים של שלושים אלף בבלומפילד? כי המומחים לא חושבים שזה אפקטיבי".

ליברמן מאמין שגם הגל הזה יעבור. הוא לא רוצה לסכן אחוזי צמיחה יקרים תמורת הרגעה זמנית של השטח. כמו בנט, גם לו אין יותר מדי תמיכה לאבד: הוא סובל מאחוזי שביעות רצון נמוכים עוד לפני הקורונה. ליברמן העדיף להצטייר כנושא דגל האחריות התקציבית. הורביץ, לפיד ובנט ניסו כל השבוע לדבר על ליבו, שיפתח את הלב ואת הארנק. הם לא רוצים לסיים כמו נתניהו ב-2006, שמילא את קופת המדינה אבל רוקן את התמיכה הציבורית לשנים קדימה. שנה קשה, שנת התייקרויות בדרך. הדבר האחרון שחסר להם זו מחאה חברתית חדשה.

שיעור באזרחות

כשקמה הממשלה, העיקרון שנועד ליישב בין מרכיביה השונים היה להמשיך ככל האפשר את הקיים ולהימנע ככל האפשר מהחדש. חוק האזרחות נופל בשטח ההפקר המסוכן שבין שני אלה: הוא החל כהליך השנתי הרגיל של הארכת האיסור על איחוד משפחות. אבל משנפל בכנסת בקיץ האחרון, אין דרך לחוקק אותו מחדש בלי לשנות את המצב הקיים. אומרים מרצ, רע"מ וחלקים מהעבודה: אנחנו כבר הגענו לקצה גבול הוויתורים שלנו, אם רוצים שנצביע שוב – בואו לקראתנו.

ההצעה המתגבשת היא שהחוק יאושר בתיקונים מסוימים אבל דווקא כאלה שקורצים לימין. בקואליציה יונהג חופש הצבעה, כך שלרגע קט יתאחד הרוב הימני בכנסת, השמאל יצביע נגד והחוק יעבור. לאגף השמאלי בממשלה יש פיתוי להניח את הנושא המציק מאחוריהם, אבל ספק אם הפיתוי גדול דיו: חופש הצבעה הוא תקדים מסוכן בממשלה שמרכיביה כמעט לא מסכימים על דבר. וחוק האזרחות הפך נושא גדול מכדי להעביר אותו באגביות. זה אירוע גדול, גדול מאוד, מסכם שר בכיר.

האופוזיציה קרועה בין רצונה להעמיק את הקרע בתוך הממשלה, ובין הצורך במניעת כניסה סיטונית של אלפי פלסטינים ארצה, עם תעודות זהות כחולות. את הדילמה חידדה השבוע פסיקת בית המשפט, שקבעה כי ללא חוק חדש, שרת הפנים לא תוכל עוד למנוע איחודי משפחות המוניים. נראה שהפתרון הנכון, הציוני, הוא חקיקת חוק מחמיר מעט מהקודם, שיהיה רשום על שמם של הליכוד והציונות הדתית וייחקק החודש בכנסת. נפילת חוק האזרחות בקיץ הייתה מפגן מדכדך של חוסר אחריות כפול: אלה שהתעקשו להקים ממשלה עם גורמים לא ציוניים, ואלה שהתעקשו להפיל חוק שתמכו בו 17 פעמים.

בהמשך יעלה על הבמה המחזה עתיק היומין, השחוק של חוק הגיוס: זו כבר הכנסת החמישית שאיננה מצליחה להסדיר את היחסים בין צה"ל והחרדים, מאז שבג"ץ התעקש לפסול את החוק הקודם. והנה הבעיה: רע"מ תתקשה להצביע בעד חוק גיוס לצבא הציוני, החרדים בעד החוק אבל נגד הממשלה, ורוב איננו. מה יעשה בג"ץ אם גם הכנסת הזו לא תצליח לקיים את פסק דינו? לא בטוח שיותר מדי.