באחת הלשכות החשובות במדינה כבר החלו ביום שני את מלאכת האריזה. ארגזים הוכנסו ללשכה, מזכרות הוכנסו לארגזים, מזכירים ומזכירות מלמלו דברי פרידה, לקראת ארבע המילים שאמור היה יאיר לפיד לומר לנשיא באותו ערב: עלה בידי להקים ממשלה.
ואז נשמעו האזעקות במליאת הכנסת.
עזה בנתה את נפתלי בנט: במבצע עמוד ענן ב־2012 הוא חרך את האולפנים, עקף את נתניהו מימין וזינק לתריסר מנדטים. ממבצע צוק איתן, שנתיים אחר כך, יצא ראש בראש עם הליכוד. השבוע, נראה שעזה הרחיקה ממנו מאוד את ראשות הממשלה. ההסלמה עיכבה את ההתקדמות במו"מ, העמיקה עוד יותר את התהום עם הערבים והשמאל שעליה ניסה לבנות גשר קואליציוני, וכלאה אותו בעמדה פוליטית איומה: הוא לא יכול להמשיך ולהצהיר על קואליציה כזו פן ישטוף אותו הזעם הימני הגואה, ולא יכול לסגת ממנה פן יגיע למשא ומתן עם נתניהו על ממשלה או שריון בבחירות ללא שום קלף מיקוח. בנט נמצא תחת התקפת טילים, בלי מרחב מוגן להימלט אליו. עזה נתנה, עזה לקחה.
המסקנה של סער ובנט מאירועי השבוע האחרון כפולה: יכול להיות שהלך על אופציית רע"מ, ובטוח שנתניהו חייב ללכת. הם נגמלו מהאשליה המתוקה של שיתוף פעולה אזרחי ארוך טווח עם הרשימה האיסלמית. שניהם מכירים היטב את ראש עיריית לוד, איש הליכוד יאיר רביבו, שהיה מראשי הדוחפים את נתניהו לממשלה עם עבאס. מיד אחרי הבחירות הוא סיפר לראש הממשלה על הקואליציה העירונית שלו, שבה משתפות פעולה התנועה האיסלמית והליכוד. אותו רביבו דיווח ביום שלישי בלילה שפעילי התנועה הם אלה שהדליקו את הרחובות ועודדו את הפוגרום. בימינה ובתקווה חדשה יש יותר מאדם אחד ששוקל ברצינות להתנגד לקואליציה המסתמנת עם לפיד ועבאס, אם זו תובא להצבעה. בנט ממשיך לעמוד בקשר עם עבאס, אבל זה לא תלוי רק בו: למשל, אנשים שעמדו ליד ח"כ שרן השכל מול שערי הר הבית הסגור, ביום שני, שמעו אותה מצהירה שתצביע נגד ממשלה עם רע"מ, אם רק תהיה אפשרות סבירה להקים ממשלה בצד השני. ח"כ אחד מימינה כבר הבטיח שלא יתמוך בממשלה כזו, וטרם החליט אם יתפטר או יישאר.
הולוגרמת נתניהו
חשק לממשלה עם רע"מ אין להם, אבל לסער ובנט אין גם כל כוונה לאפשר לנתניהו, באצבעותיהם, כהונה שישית. חוצפתו של החמאס וחוצפתם של המתפרעים הערבים מעידים שהאסטרטגיה של ראש הממשלה המכהן כאן בתריסר השנים האחרונות מיצתה את עצמה. המשטרה הוחלשה מסיבות משפטיות, החמאס חוזק מסיבות מדיניות, ואין סיבה לחשוב שמשהו ישתנה אם נתניהו יקבל עוד קדנציה ללא מצרים. ממשלה שבה הוא בעל הבית העיקרי תהיה בעיני שניהם מתכון להמשך האסונות הפוקדים אותנו לאחרונה, ממירון דרך לוד ועד עזה. גם גדולי תומכיו של נתניהו לא יכולים שלא לתהות, בטח אחרי לילות הדמים בלוד והמטחים על תל־אביב, אם לא הגיעה העת לטלטלה עזה מאוד במחשבה המדינית בישראל.
במקביל למו"מ להקמת ממשלה עם לפיד, זורמות כל העת הצעות הדדיות בערוץ הקשר של נתניהו עם שניהם. עד הטיל הראשון, ההצעות הלכו והשתפרו. מאז, הן הלכו ודלו. כל עוד חרב האופוזיציה הונחה על צווארו, ראש הממשלה התגלה כנדיב מופלג. מאז שמגעה התרופף קמעא, הוא כבר קמצן הרבה יותר. נראה שיעדיף בחירות מסוג כלשהו על פני מסירת ראשות הממשלה.
על מה דובר במו"מ בתחילת השבוע? על מעין סנדוויץ' של רוטציות: שנה וחצי ראשונות עם איש ימין אחר – סער, בנט או מועמד ליכוד מוסכם – שבהן נתניהו הוא ראש הממשלה החליפי. הוא דרש לעצמו בתקופה הזו את המשך הטיפול באיראן, האחריות על שב"כ והמוסד, והמגורים בבלפור, מה שישאיר את ראש הממשלה כאחראי על הצבא, על נושאים אזרחיים וזהו בערך. אחר־כך נתניהו שנתיים וחצי, ובסיום חצי שנה של בנט או של סער. זה, בתוספת חוק הגבלת כהונות שיחול על נתניהו מהכהונה הבאה, אמור לעשות את העבודה.
הבעיה העיקרית היא השכנוע העמוק של בנט שהסכם יהיה לחיצת יד עם הולוגרמה: ברגע שינטוש את לפיד ויבוא לחתום, נתניהו פשוט יהפוך לערמת פיקסלים ויתאדה. אירוע מעניין לא פחות קורה בחזית סער: השבוע, במשך עשר שעות רצופות, נוהלו מגעים בין בכירי תקווה חדשה ובין חבר בכיר בבלוק הימין. המטרה שלהם כפולה: למצוא הסדר – ולמצוא דרך לאבטח את קיומו.
ושניהם מלכסנים במקביל עיניים חשדניות אל בני גנץ: ראש הממשלה ושר הביטחון בילו השבוע עשרות שעות יחד, אמנם בנושאים בטחוניים. אבל כאשר במקביל כחול לבן מערימה קשיים במו"מ מול לפיד, גובר החשד שנתניהו יציע דווקא לגנץ את הרוטציה: עם עמיחי שיקלי יש לו לראשונה אפשרות כזו, לממשלת שישים ואחד. גנץ מבטיח שלא.
דין נצרים כדין תל אביב
שני כרכים עירוניים, כמה מיליוני בני-אדם בכל אחד מהם, שוכנים במרחק חמישים דקות זה מזה. באחד עולה דירת שלושה חדרים מיליון דולר וכוס יין שישים שקל, ובשני יש רקטות ארוכות טווח ומחסור בפיתות. בכימיה קוראים לתהליך שחייב להתרחש "דיפוזיה" – פעפוע, השוואת לחצים. אחרי הפיגועים של שנות התשעים נבנתה סביב עזה חומה, אחרי המנהרות של שנות האלפיים – מכשול תת קרקעי. אבל אין שום דרך לעצור מהטרור, העוני והשנאה של עזה לנסות ולחדור גם אלינו. באוויר, בים, ביבשה ומתחת לקרקע.
בשבוע שבו הופרו כל כך הרבה הבטחות בחירות, קיים השבוע דווקא אריאל שרון המנוח הבטחה בת עשרים שנה: אכן, דין נצרים כדין תל אביב. כמו ההתנחלות המנוחה, חטפה השבוע גם הבירה הכלכלית של ישראל מטחים כבדים, שהתה במקלטים, ושגרת חייה השתבשה. בעצם, דין תל אביב כדין נצרים.
הניסיון לברוח מעזה, שהוא בעצם הניסיון להדחיק אותה, נועד מראש לכישלון נורא. גם ללא העוול המוסרי החמור שנגרם לעשרת אלפים יהודים שגורשו מבתיהם תוך הפרה שיטתית של זכויות אזרח, די קל להתרשם שההבטחות השחצניות לשיפור המצב הבטחוני היו הבטחות שווא שנועדו להכשיר את המהלך הכוחני. השבוע, כשראיתי את האלוף במילואים דני רוטשילד מסביר בנחרצות מה צריך לעשות עכשיו, נזכרתי בעצומה הנחרצת לא פחות שבה קבע, לצד מאות קצינים במיל', שההתנתקות טובה לביטחון.
מדובר פה רבות לאחרונה על הצורך בוועדת חקירה ממלכתית. הנה אחת בוערת לא פחות מזו לבדיקת האסון במירון: איך נולד המחדל הנורא שבו, בתוך שלושים שנה, הופכת רצועת עזה ממקום שבו יש מלונות ישראליים וחיילים שמסתובבים כמעט בלי מיגון, למקום שגורמי מודיעין הגדירו אותו לאחרונה "העויין ביותר לפעול בו חוץ מטהרן". איך אל מול כל ההתרעות והאזהרות התחולל התהליך שבו, אט אט, אפשרה ישראל לאיראן להקים שלוחה קדמית קילומטר אחד מעזה, בעודה משכנעת את עצמה שמדובר ביתוש מציק. כמו יתושו של טיטוס, גם זה מנקר ללא הרף, מתנפח ומתנפח, ומנטרל את מי שרואה בעצמו כוח אדיר.
למי נצרבה התודעה
לפני שישה שבועות נפרד צבי האוזר מהכנסת ומוועדת החוץ והביטחון, שבראשה עמד במשך שנה. "אני מבקש להזהיר מהתפתחות נוספת צופה פני עתיד, שגם היא מקוטלגת בטעות כאירוע טקטי מתגלגל", אמר ופירט על הבחירות ברשות הפלסטינית, על ההשלכות בירושלים ועל הצפוי באזורים אחרים. כולם שמעו, הנהנו בנימוס, ועברו להשיק כוסות מיץ חד פעמיות. השבוע, כמו כל תושבי גוש דן, בילה האוזר במקלט.
האוזר משוכנע שמלחמת יום הכיפורים השנייה בפתח, וגם השלישית: קודם בעזה ואחר כך בלבנון. אתמול קרא כאן אצל יוסי יהושע גורם בטחוני שקבע ש"ההישג הצבאי הנדרש הוא יצירת תודעה ציבורית בישראל שהחמאס מורתע". לא הרתעת החמאס, צריבת תודעה של הישראלים.
"האסון כבר לפתחנו", מזהיר האוזר, "התמכרנו לטקטיקה במקום להכרעה האסטרטגית, שפירושה הוא פירוז רצועת עזה מטילים. לפני עשור אלה היו טילים קלים לטווח קצר, עכשיו טילים כבדים לטווח בינוני. איך ייראה העשור הבא? וזה עוד האויב החלש ביותר שלנו במזרח התיכון. ואנחנו מספרים לעצמנו שהחמאס מורתע כי חיסלנו לו את ראש מערך הסייבר. אתם מכירים את יגאל אונא, ראש הסייבר הלאומי? ככה הפלסטינים מכירים את האיש שחוסל, וזה הרושם שזה עושה עליהם".
"כן, צריך חומת מגן ברצועת עזה. כן, להיכנס ולנתק חשמל ומים. כן, גם במחיר אסון הומניטרי. ישראל צריכה לקבוע בפשטות שתם עידן ירי הטילים על אזרחיה. עד ששיירות של האו"ם ייצאו למצרים עם טילים, אי אפשר לעצור. יהיו אלפיים הרוגים? אם לא נעשה זאת, בעוד עשור יהיו עשרים אלף".
בפרספקטיבה רחבה יותר, מזהיר האוזר, הבעיה העיקרית היא הערכת יתר של כוחנו והערכת חסר של כוחם. בכל פעם מחדש אנחנו מופתעים. וכשאנו מופתעים – אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים מנחמים על הרתעה, וכשמגיע השקט שוכחים. ולאט לאט, כמו צפרדע שמתבשלת במים, הטמפרטורה עולה. סגירת נתב"ג היא כבר שגרה, וגם תל-אביב עוד תתרגל לחטוף, אם לא ישתנה. "בשנה האחרונה איש לא דיבר על זה, כי גם קבינט כבר אין. ההישגים הטקטיים הנפלאים שלנו השכיחו מאיתנו את היעדר האסטרטגיה". האוזר אמר לי דברים דומים אחרי צוק איתן, ואחרי כל סבב לחימה בשנתיים האחרונות. אולי הפעם יקשיבו,
כאן לא בלפסט
ובכל זאת, זו איננה ההתפתחות העגומה של השבוע. לאחר שנה של תקוות לשיתוף פעולה בין יהודים וערבים, שתחילתה בחיסונים וסיומה הגיע כמעט לקואליציה משותפת, התברר שאגפים נרחבים מאוד בחברה הערבית בישראל אינם חפצי דו קיום, אלא שוחרי הרס והרג. הציבור החרדי נקרא אשתקד לחשבון נפש נוקב בשל הפרות הסדר בקורונה, אך השבוע הופעלה רשת של מכבסות מילים: התפרעויות ענק של אלפי ערבים, בעשרות ערים בישראל, הוצגו כשוות למקרי אלימות של קומץ ימנים קיצונים. הלינץ' המתועב בבת-ים כמו אפשר להציג סימטריה. לא, אין סימטריה.
חברי הכנסת הערבים קיבלו פטור גורף מגינוי ביממות הראשונות, ולכולם הוסבר שרוב החברה הערבית איננה כזו. הכינוי "פשע שנאה" נשמר עדיין על ריסוס כתובות על מסגדים.
אכן, רוב אזרחי ישראל הערבים לא עשו השבוע שפטים בשכניהם, אבל גלגול העיניים של הנהגתם והשתיקה הכמעט־מוחלטת אל מול הפוגרומים מעוררים תהיות רטרואקטיביות בדבר הרומן שלבלב כאן בין טיבי, עבאס, עודה וחבריהם ובין רוב המפלגות הציוניות, לרבות כמובן הליכוד. מי שאיננו מסוגל לגנות טרור נגד אזרחים אינו רשאי לדרוש חלק בשלטון, ומי שעסוק כל היום בהאשמת ממשלת ישראל בגלל מעשי רצח פליליים במגזר, אך לא אומר מילה נגד החמאס כשזה רוצח ברקטה שני אזרחים ערבים מעיד למי הוא מרגיש קרבה רעיונית גדולה יותר. נשיא המדינה כינה זאת בצדק "שתיקה מחפירה" של ההנהגה הערבית. חלקה אפילו לא שתק, והעניק הצדקה רעיונית לאויבי ישראל מבית ומחוץ.
סערה זוטא התחוללה בשבוע שעבר כאשר הרב צבי טאו אישר לנציגו בכנסת להצביע בעד ממשלה עם רע"מ, בנימוק המאלף שהערבים הלא ציוניים עדיפים על השמאלנים. חברי "גוש השינוי" מעדיפים את הערבים הלא ציוניים על הליכודניקים. מישהו פה, בעצם כולם, התבלבלו קשות.
