איך אמורה להתפתח עסקת החטופים (אם לא יהיו הפתעות) // מה מתסכל את נתניהו בהצהרות טראמפ (גם אלה שאינן קשורות לישראל) // למה פרקליט המדינה צריך שנתיים וחצי כדי לאשר עמוד אחד (כשתמיד הוא דורש לזרז תהליכים) // ומיהו הזמר שנאבק להחזרת גופות חיילים ונתקל בהתעלמות מדרישתו (המוצדקת)
אידו של מארס
דונלד טראמפ הזדעזע למראה התמונות של שלושת משוחררי חמאס בשבת שעברה. כבר ביום ראשון עדכנו אנשיו את אנשי ראש הממשלה בכוונתו להסלים את איומיו על ארגון הטרור. בירושלים ביקשו ממנו לוותר, וזה הועיל – ליממה בדיוק. מי שעקב אחר השידור החי של טיסת טראמפ לסופרבול גילה שעזה היא אחד משני הנושאים שמעסיקים את מנהיג העולם החופשי יותר מכל, לצד הקיצוץ האכזרי בשומני הממשל.
כידוע, האויב של הטוב הוא לפעמים הטוב מאוד, אז מה נגיד על המצוין? הנפלא? 16 חודשים שיוועו בישראל לממשל אמריקני שנותן לצה"ל לנצח, והנה זה קורה, אבל בעיתוי הרגיש ביותר. ישראל כבר שילמה כמעט את כל המחיר אבל קיבלה רק חצי ממי שהובטח לה. אם נתניהו רוצה בחידוש המלחמה, המכשול שלו אינו ממשל עוין אלא דעת קהל שתומכת ברוב גדול בשלב שחרור נוסף.
כדרכם של אירועים בעידן הנוכחי, גם ההתרחשויות הדרמטיות ביותר משכנעות כל אחד בדיוק בעמדה שבה החזיק. תומכי ההסכם בממשלה, והם עדיין הרוב הגדול, השתכנעו סופית שטראמפ יעניק לישראל אישור למחוק את עזה. אז הנה, סוף סוף, נפתרה הדילמה המייסרת שקורעת כל אחד מתחילת המלחמה: חיסול חמאס או השבת חטופים? נשיב את כל החטופים כעת, אם אפשר תוך זמן קצר, ואחר כך נסתער על עזה לקול שאגות התמיכה של הבית הלבן. מתנגדי ההסכם חושבים הפוך: לא תהיה עוד הזדמנות להפסיק את הסיוע ההומניטרי כליל, לכתר את הרצועה, להכין את המעברים להגירה המונית. אם קרה לך נס פח השמן, אל תטגן איתו חביתה.
ולכן התבטאות טראמפ שנחתה בהפתעה – או ליתר דיוק נחתה בהפתעה על רוב חברי הקבינט – מייצרת בעיות. המסקנה היא זו: ישראל לא תפוצץ את השלב הראשון אם החטופים לא ישובו. אבל ישראל לא תתקדם לשלב שני שכולל את השארת חמאס.
מרס מסתבר לפיכך כחודש שיחרוץ את גורל הממשלה. בתחילתו יסתיים שלב א' בעסקת החטופים במקביל לרמטכ"ל חדש. אחר כך חוק הגיוס ואז התקציב שחייב לעבור עד הסוף החודש. באמריקה קוראים לזה מרץ המשוגע, ברומא העתיקה – אידו של מארס.
ריביירת ג׳בלייה
יש עוד היבט להצהרות טראמפ שמייצר אי נוחות לנתניהו. שם בוושינגטון הנשיא עושה מה שהוא רוצה: משנה סדרי עולם במחי צו נשיאותי, משנה את השם של מפרץ מקסיקו, חותך מיליארדים מהתקציב. פה ראש הממשלה מנחה ומורה ודורש ומפציר. שם הוא מעביר את עזה בהבל פה לעתיד אמריקני, ופה כדי לשנות את הוראות הפתיחה באש בפרימטר צריך שתי ישיבות קבינט וחוות דעת וגם אז דבר לא משתנה. התסכול הימני מחוסר המעש מתמקד כעת בהאשמת הבירוקרטיה הממשלתית, אבל החמצה של צ'ק פתוח מהממשל האמריקני יכולה להביא לצמיחת תנועות שיבטיחו מעשים ולא הנחיות והוראות. נתניהו תמיד שנא שמאתגרים אותו מימין, ועכשיו לא מדובר בבנט או בן גביר אלא בטראמפ.
בסוגיית עזה התסכול הזה בימין מאיים להתפרץ. האשמה העיקרית באי הכרעת חמאס, למרות ההישגים המרשימים, היא הסיוע ההומניטרי שנכפה על ישראל בידי הממשל הקודם. התוצאה היא שכאשר חמאס שלף איום מחוצף בהפסקת שחרור החטופים, בעוטף בוטלו השבוע נטיעות אף שהשנה היא כבר 2025.
על פי ההערכות, 600 המשאיות שנכנסות ביום ימלאו את מחסני חמאס לעוד חודשים ארוכים, 4 או 6, תלוי את מי שואלים. זה אומר שגם כאשר הסיוע ההומניטרי ייפסק – והוא ייפסק, זה כנראה הגיהנום שאליו מכוון הנשיא– לחמאס עוד יהיה אורך נשימה.
לכן, יש חשיבות מכרעת מבחינת ישראל – גם עקרונית וגם כמובן פוליטית – שמשהו מההגירה מרצון ייראה בשטח במהרה, כדי לצרוב את התודעה. לא כולם יעזבו, כמובן, אבל אפילו הגירה של מאתיים אלף איש, מספר בעלי הדרכונים הזרים בעזה ובני משפחותיהם, יחולל תמורות גדולות במזרח התיכון. ב־1948 עזבו את שטח ארץ ישראל כמה מאות אלפי ערבים, כאשר חלק ניכר מהאוכלוסייה נותר במקומו. ובכל זאת, הטראומה רודפת את העולם הערבי אל תוך המאה העשרים ואחת תחת הכותרת "נכבה".
עד היום ניטש ויכוח היסטורי אם היא הייתה מכוונת או תוצאתית. בן גוריון שתק. אדריכל הנכבה השנייה הוא יהודי גם כן: ג'ארד קושנר. חתנו של הנשיא כבר לא מחזיק בתואר רשמי אבל מעמדו בבית הלבן חזק ועוצמתי לא פחות. סטיב ויטקוף, השליח, הוא חייל שלו. המדיניות של פינוי עזה היא שלו. הוא הציע, טראמפ קנה, וריביירת ג'בלייה נולדה.
הפרקליט מכריז מלחמה
לא תמיד יוצא לראות אורח מעליב את המארח בעודו מניח נעליים בוציות על הספה. זה מה שקרה לפרקליט המדינה, שנאם ביום עיון של אגף החקירות במשטרה, במכללה לשוטרים בבית שמש.
עמית איסמן קבע שם, אל מול פני המפכ"ל, ראש אגף החקירות ופקודיהם: "משטרת ישראל חייבת לתעדף את הטיפול בעבירות השחיתות השלטונית, הן מהבחינה המודיעינית והן מהבחינה החקירתית. חשיפת עבירות חייבת להיעשות על ידי משטרת ישראל ולא על ידי תחקירים עיתונאיים, טובים ככל שיהיו. זו אינה דרך המלך לחשיפת עבירות שחיתות". אאוץ'.
זו לא פחות מהכרזת מלחמה אחרי חודשים של חילופי מהלומות מתחת לסף המלחמה, חלקם תוארו פה בשבוע שעבר. במשטרה סבורים שהפרקליטות נוקטת בגישה שמרנית ופטרנליסטית, שבמסגרתה פרקליטים מנהלים מיקרו טקטיקה של חקירות. יש רק חריג אחד, והוא תיקי האלפים של נתניהו. שם הותר הרסן לחלוטין, הן בנכונות לבנות קונסטרוקציות משפטיות חסרות תקדים והן בצעדים מרחיקי לכת בחקירות, לרבות סחיטת העד ניר חפץ וטיפול פיזי משפיל בעד שלמה פילבר. כידוע, ולפי הערות השופטים במשפט עד כה, לא בתוצאות משביעות רצון.
רצה הגורל, ויממה לאחר שפרקליט המדינה האיץ במשטרה לחקור ללא מורא וללא משוא פנים, משל היה מדובר בשילוב של בנימין זיגל ואהרן ברק, הוגש באישורו כתב האישום נגד יועצי נתניהו על הטרדת העד פילבר. חמש שנים וחצי חלפו מהאירוע. שנתיים וחצי לקח לאיסמן לאשר עמוד אחד, שמכיל 7 סעיפים בלבד. וזה אותו איש שיממה קודם קבע בפאתוס: "כל עיכוב בטיפול בפרשיות מסוג זה פוגע במרקם החברתי ומעצים את תחושת הניכור של האזרח מהמוסדות הממלכתיים וממערכת אכיפת החוק".
היועמ"שית סבורה שהמשטרה נפלה בידי בן גביר ולא תקום בעתיד הקרוב. זה אולי התירוץ היחיד שיכול להחליק טקסטים חריפים ביותר שנשמעים כלפיה מצמרת הארגון. למשל, שהיא נוקטת יחס מפלה כלפי בכירי הממשלה הזו לעומת בכירי האופוזיציה. למשל, שהיא פותחת בחקירות סרק כמו בפרשת זיוף הפרוטוקולים שלא היה, בגלל התנגדותה האידיאולוגית והאישית לממשלה הנוכחית שפועלת להדיחה. על הפשיעה במגזר הערבי, נושא דרמטי לא פחות אך פחות נוגע לעתידה האישי של צמרת הפרקליטות, איסמן לא התעכב. הוא טרם אישר את החזרת השימוש ברוגלות. אם רק צחי ברוורמן היה חבר במשפחת פשע בג'לג'וליה כבר היו מקבלים אישור לתיק.
בכל מחיר, לא בכל מטבע
במשך שנים הסתובב עידן עמדי אצל קובעי דעת קהל, עיתונאים ופוליטיקאים, וניסה יחד עם המשפחות להאיץ בהם לנקוט צעדים דרסטיים כדי להשיב את גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין. איש לא הקשיב לו, לא משמאל ולא מימין. משמאל (וגם נתניהו) לא רצו לשמוע על הדרישות להפסיק את הזרמת הסחורות לעזה. מימין לא רצו לשמוע על עוד אירוע נקודתי כאוב ככל שיהיה של חטופים שהופך למחולל אסטרטגי.
רק אחרי שבעה באוקטובר הבנתי, באיחור, מה הייתה הטענה של עמדי. הוא ומשפחת גולדין סברו שאם ישראל עוברת לסדר היום על חטיפת חייליה – ואין זה משנה כלל מהו סדר היום – היא מאותתת לחמאס ולשאר אויבינו שאפשר לחטוף את אנשינו ולהמשיך עסקים כרגיל. האיתות נקלט היטב בעזה והתוצאות ידועות.
כולם טעו בפרשת גולדין ושאול. אבל הפרשה העגומה ההיא מלמדת עוד משהו. היא מקעקעת את טענת הכזב המגונה שלפיה יש מי שאכפת לו ויש מי שלא. שיש מי שליבו יוצא אל החטופים ויש מי שגס בהם.
אין טעם להיכנס עכשיו שוב לשאלה מי פה דאג לחטופים יותר, מי שקרא לא לשחרר את סינוואר ושאר 1026 חבריו בעסקת שליט או מי שהאיץ (גם אז עם סרט צהוב, צעדות וקעקוע המתנגדים) לשלם כל מחיר כי גלעד הולך ונעלם.
אבל יש טעם, ועוד איך, להתעכב על סיפור גולדין ושאול כיוון שמשפחתו של הדר לא דרשה בשום שלב שחרור רוצחים תמורת גופתו. להפך. היא התעקשה על צעדים לוחמניים, לא על כניעה. התשובה לא הייתה התנגדות אלא התעלמות מוחלטת. איש מבין אלה שקוראים היום "עכשיו!" ו"בכל מחיר!" לא רצה לשלם בחשש להסלמה מול עזה, כאשר המוסכמה בכל מקום, הייתה ששגשוג כלכלי יוביל לשקט.
במשך חודשים הוטלו סנקציות מבישות של הממשל האמריקני על ארגון צו 9 שאמר דבר הגיוני מאין כמותו: אם הם לא משחררים את המקרים ההומניטריים שלנו, אין סיבה שלא נחסום את הסיוע ההומניטרי אליהם. איש ממובילי המאבק הנוכחי לא נרתם לעזרתם. הם תויגו כמובן כ"משיחיים", האמצעי הנוכחי לבטל את דעותיהם של מי שצדקו לאורך כל הדרך. כי גם אלה שדורשים לשלם כל מחיר, לא מוכנים לשלם בכל מטבע.
