אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים יכול להרים אותו. אבל אם שני בני אדם נופלים בסקרים, למה שלא יושיעו את עצמם? העולם החדש, שבו לבנט ולסער יש בסקרים יותר מצביעים מאשר לנתניהו וגנץ, אמור היה, בזמנים אחרים, להפוך את ראש הממשלה וחליפו לבני ברית. מטרת הברית: להרוויח זמן, לייבש את סער באזרחות ואת בנט באופוזיציה. בעוד כמה חודשים, בלי קורונה ובלי ההתלהבות הראשונית, שניהם יתכווצו בייבוש.
ובכל זאת, קשה מאוד להאמין שיוכלו להסכים. ובניגוד למה שנהוג לחשוב, זה לא נצחון הבטן על הראש. נתחיל בגנץ: הגיון כניסתו לממשלת החילופים, בניגוד לכל הבטחת בחירות, היה הצבת תאריך פג תוקף על כהונת נתניהו. שירות בממשלתו של נאשם למשך ארבע שנים רחוק מלהיות משאת נפש של גנץ, ויביא אותו בוודאות להתפרקות מפלגתו. אבל ברור לו גם שכהונה בממשלה עם עומר ינקלביץ' ועוד קומץ ח"כים לא תאריך ימים: ברגע שנתניהו יזהה היחלשות של סער ובנט הוא יפרוץ מיידית לבחירות. לכן הברירה היא לא בין הישרדות בביזיון להתרסקות בכבוד, אלא בין מחיקה בבחירות במרץ או מחיקה כעבור כמה חודשים, בתוספת הביזיון הנ"ל.
התסריט של החליפי הוא כזה: כרגע כחול לבן עם שישה מנדטים, אבל כשוך ההתלהבות הראשונית מסער היא תתאושש מעט. איחוד עם העבודה יוסיף עוד שניים־שלושה מנדטים. עשרה מושבים בכנסת הבאה הם שר חינוך בממשלה שתשלח את נתניהו הביתה, וזה עדיף משר ביטחון קצר ימים בממשלה שתשאיר את נתניהו בבלפור.
ואילו החישוב של נתניהו הפוך: הוא מאמין ביכולתו לכווץ את סער ובנט, לגבות מהם אמירה חד משמעית – כן תשבו עם נתניהו או לא – באופן שיביא לו את תואר המפלגה הגדולה ובפער משמעותי. הרי משלושה – סער, בנט, לפיד – ייצא רק מוביל אחד. הדינמיקה עשויה להביא אותם עד מהרה לקניבליזם בתוך מחנה האנטי־ביבי. הם ינגסו זה בזה והוא ייהנה מהשאריות.
התקווה והמהמורה
בנקודת זמן בלתי ידועה השנה, קיבל גדעון סער עם עצמו החלטה מכריעה: אם יגיע למסקנה שדרכו לראשות הממשלה נחסמה – יפרוש מהפוליטיקה, והפעם לתמיד. ייתכן שההחלטה נפלה אצלו במאי האחרון, בשלוש לפנות בוקר. הוא התיישב בבלפור מול ראש הממשלה, רק כדי לשמוע בארבע עיניים את מה שידעו כולם: שום תפקיד מיניסטריאלי איננו ממתין לו בממשלת נתניהו החמישית. ייתכן שזה קרה עוד קודם לכן, בערב המפלה בפריימריז על ראשות הליכוד. סער מכיר את התנועה הזו מלפנים ומאחור, אבל ההפרש האדיר, 45 אחוז, לימד אותו את הלקח: הליכוד לא גדול מנתניהו; הליכוד הוא נתניהו. מאז שוטט כנווד בתנועתו הזרה לו.
את הרעיון להקים מפלגה חדשה בחן ברצינות עוד ערב הבחירות האחרונות. אבל האוויר היה אז דליל מאוד: הליכוד ניקז מיליון ורבע קולות "רק ביבי"; כחול לבן שתתה מיליון ורבע מצביעי "רק לא ביבי". מיליון קולות אחרים הלכו כמו תמיד לחרדים ולערבים. נותרו מעט מדי מנדטים למסר מורכב מדי, ופרישה מיד אחרי הפסד הייתה נראית, ובצדק, מעשה של לוזרים.
המהלך הבא היה להישאר בליכוד, יחד עם מיני־סיעה של מיכל שיר ושרן השכל, בתקווה שהימין ישיג עד 63 מנדטים. במקרה כזה, כשהוא לשון המאזניים, יכול היה סער לגרד תיק סביר בממשלה. אבל מאז הימין גדל והתנפח לכמעט 70 מנדטים, ובהדרגה הפכה העסקה העתידית בלתי נסבלת, פוליטית ועקרונית: להעניק לנתניהו חסינות תמורת, אולי, משרד הנגב והגליל, ולאבד את שאריות האשראי הציבורי שהלך ונשחק בשנה האחרונה. זה עלול היה להיות הסוף.
מכל פורשי הליכוד – והרשימה, כידוע, ארוכה מאוד – סער אמור להיות המודע מכולם לתוחלת הסיכון האדירה. רשימה עצמאית היא מתכון לאיכות חיים אבל לא לאריכות ימים. זה המקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר: לא תומכי שרון, לא כחלון, לא יעלון. הראיון הטוב ביותר שהעניק סער אי־פעם היה בבוקר פירוק הליכוד בידי שרון, לפני 15 שנה. "אני קורא לחבריי", ניכרה התרגשותו ברדיו, "אל תתנו יד לעזיבת מפלגה שמטרתה היחידה היא נסיגה עמוקה ואחריתה – התרסקות בטוחה".
ניתוח קר, מנותק מהסקרים הראשונים שנערכים בטרם שקעו האבק והקונפטי, ילמד שסיכוייו של המיזם להגיע אל היעד בבלפור אינם גבוהים. בנט מתיימר להציע טיפול יעיל בקורונה; לפיד עמדות שונות מנתניהו; המוצר של סער לכאורה מצומצם וטקטי יותר: הפלת נתניהו. מה שבכל זאת משפר את מצבו הוא העובדה שהעזיבה לא הגיעה על רקע תפנית אידיאולוגית: בניגוד לשרון, סער לא מציע נסיגות, ובניגוד לכחלון – לא מבקש להיות תנועת מרכז עמומה. מצעה של המפלגה החדשה יכלול מסר מדיני חד משמעי בעד התיישבות ונגד נסיגות, וגם מסר משפטי: כן לרפורמות עמוקות במערכת אכיפת החוק, לא לחוקים פרסונליים. בנאום ההשקה לא הזכיר סער את המילה "ימין", אבל המצע שלו והרכב הרשימה יבהירו כנראה לאן הוא משתייך.
התנועה החדשה – מן הסתם "התקווה" – מייצרת בסקרים מחזה שלא נראה כמותו מעולם בישראל: עוד בטרם התרגלנו לכך ששתי הרשימות המובילות משתייכות לימין, התניע המפץ מירוץ משולש בצמרת, כולו בתוך המחנה הלאומי. פעם ניטשה בארץ המערכה בין ימין ושמאל; בשנים האחרונות בין הימין והמרכז־שמאל. התמונה העולה מהסקרים מדהימה: שמונים מנדטים ניתנים לרשימות ימין ומרכז-ימין (כולל סער וליברמן). אם בכלל יש אלטרנטיבה רעיונית לליכוד באגף הזה הרי שהיא ניצית יותר. גם כך מסתמנות בחירות 2021 כפריימריז על הנהגת הימין בקרב כלל אזרחי ישראל לא רק מתפקדי הליכוד.
אני שואף, אני משלם
צרות אחרונות משכיחות את הראשונות, הצעתי ליאיר לפיד ניחומים. רק בשבוע שעבר הבעיה שלך הייתה הפלירטוט של יעלון עם מפלגות אחרות, ועכשיו גדעון סער מאיים לכרסם עוד במספר המנדטים.
לפיד סירב לדמוע. "היום הכי טוב בפוליטיקה הוא תמיד היום הראשון. היו כבר פעמים שהייתי מודאג, זו ודאי לא אחת מהן. סער הוא ימינה מביבי, לא איש מרכז. איש הגון? כן. בחור לעבוד איתו? בוודאי. קנדידט לראשות הממשלה? לא ממש".
יממה לפני שהוטלה פצצת סער, פנה לפיד פומבית למחנה המרכז בדרישה, כמעט תחינה, להפסיק לחפש כוכבים בחוץ. "המחנה שלנו צריך להפסיק לבלבל לעצמו את המוח, להתאחד מאחורי יש עתיד, וללכת לנצח".
מדוע בעצם אתה צריך להתחנן, שאלתי את לפיד. עוד מעט תחל הקדנציה השביעית שלך. הבטחת לא לשבת עם ביבי – וקיימת, הזהרת שנתניהו ירמה – וצדקת. אתה יושב ראש אופוזיציה לא חלבי. איפה טעית שהבוחרים מחפשים אטרקציות אחרות?
אולי, הרהר לפיד בקול, שכנעתי יותר מדי. יש מאין יצרתי פלח שוק חדש במרכז, הקמתי מפלגה עם מערך ארגון מפואר שמשיגה בקביעות מספר דו ספרתי של מנדטים; תראה מי נכנס איתי לחיים הפוליטיים: שלי יחימוביץ', אבי גבאי, משה כחלון. כולם כבר מזמן בפנסיה. אבל אני טענתי שאם לא ניצחנו בבחירות – נכשלנו. זה מיזם שאפתני מאוד, ואולי מכאן האכזבה. את הבחירות של 2019 התחלתי בנקודה נמוכה הרבה יותר וסיימתי עם 35 מנדטים לפתק עם שמי עליו. קמפיינים אני יודע לעשות.
למרות שהגבת למהלך במשיכת כתפיים, לא תשכנע אותי שלא נפגעת מיעלון והאלטרנטיבות שהוא חיפש בשידור חי.
"היה לי עם בוגי אירוע דומה גם בבחירות הראשונות, כשדיבר נגד הרוטציה איתי. אמרתי אז ואומר היום שבוגי יתרונו וחסרונו שהוא אומר כל מה שהוא חושב. אף אחד לא חושב שזה היה אירוע מוצלח".
כולל בוגי?
"כולל בוגי. בכל מקרה האירוע הזה מאחורינו. אם זה לא מת קודם, אז זה מת כשסער הצטרף. הבחירות הבאות יהיו על מודל המנהיגות העתידי: הדור החדש של לפיד, בנט וסער מול נתניהו, ומעל זה השאלה: האם אפשר להקים פה ממשלה שלא תגור לך בסלון, ממשלה שאפשר להעביר חודש בלי שהיא תעסיק את מחשבותיך".
לקח טעות
גורם שהיה מעורב במשא ומתן הקואליציוני קרא כאן בשבוע שעבר את הטענה שכחול לבן נרדמה בשמירה ואפשרה לנתניהו לתכנן חלון יציאה ענק בדמות אי אישור תקציב במבנה הקרוי "ממשלת החילופים". הוא התקשר, מצויד בטיוטות, לספר את הסיפור המלא, מעניין לא פחות.
הכנת הסכם הרוטציה התמשכה, בהפסקות, קרוב לחצי שנה, עוד מהמו"מ העקר שבסיום סבב הבחירות השני. הצוות הפוליטי והמשפטי שהכין את ההסכם הציע שהחוק יתוקן כך: לא אושר תקציב, תועבר ראשות הממשלה אוטומטית לחליפי; לרשותו יעמדו עוד 6 חודשים להעביר תקציב. נתניהו לא היה מוכן לשמוע. חקיקה כזו, השמיע טענה הגיונית אך אירונית במבחן הזמן, תעניק לכחול לבן תמריץ לא להעביר תקציב.
צוות המו"מ חזר אל שולחן השרטוט, הכין פתרון חוקי גם לכך, והתקציב הפך לאחד מכעשרה נושאים במחלוקת בין נתניהו וגנץ. בינתיים הגיע האביב; כחול לבן נשברה לשניים; הליכוד זינק לכ־40 מנדטים, ותיאבונו של ראש הממשלה לבחירות גדל. לא נקודת מוצא מזהירה לשיפור עמדות עבור כחול לבן.
האפשרות לפרוץ לבחירות בלי תקציב לא הייתה תוצאה של כישלון משפטי, אלא של טעות פוליטית טראגית. אבי ניסנקורן וחבריו לצוות ביצעו ניהול סיכונים שגוי: הם העריכו שנתניהו לא יעז לפזר את הכנסת שלושה חודשים מיום כינון הממשלה, באמצע קורונה ומול ציבור שנשחק בשלוש מערכות בחירות. ייתכן מאוד שצדקו: נתניהו חשש מאוד לצאת לבחירות בקיץ. שנה קודם שילם מחיר יקר בקלפיות על פיזור כנסת טרם זמנה.
הטעות הקשה, הרהרו השבוע במפלגה, הייתה בכלל באוגוסט: כחול לבן לא הייתה צריכה להסכים לפשרה שדחתה את התקציב ואפשרה לנתניהו לדרדר את המערכת באיטיות עד שבחירות נראות כמעט כמשאת נפש ציבורית. האולטימטום צריך היה להישאר חד וברור: או תקציב – או לקלפיות.
ההסכם נקרא אז על שמו של מציעו, ח"כ צבי האוזר. בסוף נשארה כחול לבן רק עם הפשרה ובלי האוזר. הח"כ כבר עקר השבוע לבית פוליטי חדש, שלישי בתוך שנה.
