חרדת נטישה

כניעת פרסה

אולי יום אחד ייכתב על הפער המדהים, הבלתי נתפס, בין מה שעסקה בו מדינת ישראל בלילות האחרונים ובין מה שעסקה ההנהגה החרדית. כמו במשל מושלם על הניתוק החרדי מהמציאות הבטחונית, הרצים יצאו דחופים מהכנסת אל בתי הרבנים ולהפך עם דקדוקי ניסוחים על עיכוב בהוצאת רשיונות נהיגה לאברכים. באותו הזמן בוועדת החוץ והביטחון, שבה התמקדו הדיונים, ובמשרד ראש הממשלה, שאליו התנקזו ההסכמות, עסקו בעוד כמה עניינים.

אל הבחירות הישירו גפני וחבריו עיניים, ובסוף הם אלה שהשפילו את עיניהם. לרגע לא עלה על דעתם לפזר את הכנסת ולהתאבד. לכאורה, זה היה מפגן עוצמה חרדי: שוב המדינה כולה רקדה לצליליהם. בפועל, זו חולשה שלא נראתה שנים. תחת השעון הגדול שסופר לאחור הם נאלצו להסכים לעיצומים שבמשך עשור לא הסכימו לשמוע מהם, גם על פרטים ועל מוסדות, חלק באופן מיידי. אף שזה רחוק מלהיות מושלם ועדיין ברור שינסו לשנות אותם אחרי הבחירות, אפשר לסכם:  הם נכנעו לאיומים של עצמם.

הכנסת שידרה, בתת מודע, מסר כזה. בצהרי יום רביעי הגלים הפתוחים והעדכונים בישרו על משבר ודרמה, אבל בבניין לא שררה אווירת חירום. הייתי פעם בהופעה כזו של כשרונות צעירים שבה להקה התפרעה על הבמה, שוברת גיטרות, והקהל במקביל כירסם ירקות חתוכים. כך זה הרגיש בכנסת. אפילו אקט הסיום שבו האופוזיציה מתעקשת להעלות את החוק אף שידעה שהדבר רק יקשה על העלאתו בעתיד, כשבאמת יהיה רוב, עורר חשד: האם יש לראשי המפלגות האלה אינטרס שהבחירות יידחו מעט, ולא יתקיימו כאשר בנט מוביל בסקרים ועם סדר יום חרדי שנוח לו?

הראיה מספר אחת היא כמובן האלרמיסט מספר אחת, בנימין נתניהו. באחת בלילה בערך התקשר ראש הממשלה, שכבר עזב מזמן את הכנסת ללשכתו, אל יושב ראש הקואליציה אופיר כץ, שעסק בגיבוש הפתרונות. מה באמת קורה עם החרדים, התעניין. כך לא נראה נתניהו שמודאג מבחירות. ייתכן שהכר את צאן מרעיתו. ייתכן שידע שגם אם יעבור חוק, אירועים אחרים יאפילו על ההתרחשות הפוליטית, אולי אפילו יגחיכו אותה.

קחו עזה, תנו טהרן

האם אחרי 616 יום נרשמת לפתע תפנית בעמדה הישראלית כלפי עזה? הרמיזות עדיין קלושות, אבל ניסיון העבר מלמד לא להתעלם מאותות מודיעיניים, חלשים ככל שיהיו.

להלן הסימנים: ראשית, טענה להתקדמות במגעים לעסקת חטופים. עד עתה, המכשול היה הדרישה של חמאס לסיום המלחמה. שנית, ההדלפה של אמירת טראמפ לנתניהו שיש לגמור כבר עם המלחמה בעזה. שכת ראש הממשלה, בדרך כלל לא מהמהססות להשתמש בנשק ההכחשה, לא הגיבה עד רגע זה. איך יוצאת אמירה כזאת משיחה של נשיא עם ראש ממשלה? האם יש אינטרס לנתניהו לאותת שלוחצים אותו? לא יהיה מופרך לחשוד.

שלישית, איראן. עוד מימי "בושהר תמורת יצהר" של אובמה ב־2009, נהגו האמריקנים להציג משוואה של הקלות עם הפלסטינים תמורת יד חופשית יותר באיראן. על רקע המבוי הסתום בשיחות בין ארה"ב לבין משטר האייתולות, האם ייתכן שהנשיא יאפשר לישראל לפעול באופן כלשהו כלפי פרויקט הגרעין האיראני, בתמורה לסגירת החזית המדממת בעזה שגובה ממנו ומישראל מחיר כבד?

בארה"ב כבר משתמשים כלפי טראמפ בביטוי TACO (ראשי תיבות של Trump always chickens out). מבטיח מלחמת תעריפים ונסוג, מבטיח שלום באוקראינה ולא מקיים, הוגה ריביירה אמריקנית בעזה ושוכח מזה, מאיים על איראן ולא מקיים, שלא לדבר על תעלת פנמה, גרינלנד וסיפוח קנדה. והנה ההזדמנות להגיש מנת טאקו כפולה: גם לתקוף באיראן וגם לסגור את הסיפור בעזה.

אז איך סוגרים מלחמה שהובטח בה ניצחון מוחלט? קודם כל, לא מהר מדי. בלבנון חלפו שלושה שבועות בין ההחלטה ללכת להפסקת האש ועד שזו נחתמה, ושם לא היו חטופים ולא 50 אלף הרוגים. יהיה צורך לבנות מנגנון ערבי-בינלאומי שישלוט ברצועה, להגיע להסכמה על שהייה קבועה בפרימטר ובציר פילדלפי, לסכם עסקת חטופים ולסגור מה צה"ל יוכל לעשות אחר כך.

יהיה גם ההיבט הפוליטי: מדובר, על פי הפרמטרים שקבעה ממשלת ישראל עצמה, במשהו שאיננו דומה לשאיפות על הגירה, שליטה מוחלטת וניקיון. בעוד נתניהו משקיע שעות רבות בשימור החרדים, אולי בסוף סמוטריץ' ובן גביר יביאו לו בחירות. אם זו תהיה נקודת הסיום של המלחמה, ללכת אל העם ולשאול לדעתו על מנהיגיו ועל מה שהביאו נראה כמו הדבר הנכון.

עם העיניים לקריה

אסתכן כאן בקביעה שעלולה לפגוע ביאיר גולן בקלפי באופן שאין ממנו תקומה: הוא אדם הרבה יותר נחמד מאשר משתקף מדמותו הציבורית בראיונות. ההתבטאויות האחרונות שלו, אירוע מתגלגל של הסלמה, הסתיימו באמירה האומללה על הרג תינוקות כתחביב. בסקרים ניכרת פגיעה קלה אבל כזו שמעידה על שינוי מגמה: הדבר הכי חם באופוזיציה קצת התקרר. אולי תרתי משמע.

גולן מסמן מטרה: הקומה ה־14 בקריה. "אשמח להיות המפלגה הגדולה בגוש", אמר בשיחה איתי השבוע, "אבל אם לא ‑ יש תפקיד אחד שהייתי רוצה והוא שר הביטחון".

למה? כדי לשנות את הצבא. הביקורת של סגן הרמטכ"ל לשעבר חורגת מקווי ימין-שמאל מוכרים. "בצבא לא חסר כלום, זה לא עניין של תקציב אלא של תפיסה. למרות ההישגים האדירים של צה"ל, יש הסתמכות יתר על מודיעין ואש במקום תמרון מוחץ, כמו שהצעתי לרמטכ"ל הקודם בקריה בשבוע הראשון של המלחמה. במלחמת יום הכיפורים, מתקפת הנגד בסוריה הייתה של כוחות קטנים אבל הם הרגישו שגדוד שלנו יביס חטיבה שלהם. עכשיו המצב הפוך. יש פחד נוראי ולא מובן מהאויב. הייתי בעשרות תרגילים מטכ"ליים. תמיד נלחמנו בו־זמנית בשתי חזיתות. בפועל בגלל הפחד זה לא קרה. התוצאה היא הכישלון בהגנה על יישובי הצפון. הפינוי ההמוני הממושך לא רק חמור יותר מהכישלון של 7 באוקטובר, זה הכישלון החמור בתולדות הציונות.

"התפיסה של הצבא הייתה ועודנה: נביא מודיעין איכותי, רצוי עם קואורדינטות של 14 ספרות, נחבר מטרה לחימוש. התפיסה הזו מתעלמת מדבר אחד: האויב. בצוק איתן לחמאס לקח 23 שעות בלבד להבין את מקור הדלף שסייע לנו לתקוף את המנהרות שלו. לאויב יש נטיה מחורבנת: הוא לא רוצה למות. וכך אתה מגיע לתקיפות תסכול. בצוק איתן זרקנו 1,200 חימושים, מיליארד שקל, על בורות שיגור ריקים. מיליארד שקל על בורות. נצטרך לבנות כוח מחץ יבשתי שהיום לא קיים. זה כמובן ללא קשר לכך שמלחמה לעולם יוצאת ממדיניות וממשיכה במדיניות. ולכן, חובה להשלים את ההישגים הצבאיים במהלכים מדיניים, עם דגש על תפיסה אזורית ועל שותפות אינטרסים עם ארה"ב".

בשבוע שעבר אמר נפתלי בנט לסימה קדמון שלא יפסול ישיבה עם גולן אחרי הבחירות, כי "כל אחד שאני יכול לשבת איתו בטנק בעזה, אני יכול להיות איתו בקואליציה" (וידוע, כמובן, שמנסור עבאס היה טען-קשר בשירותו הצבאי).

בגוש האופוזיציה, ככל שישנו כזה, מאשימים את גולן במה שקרוי בכלכלה "החצנה שלילית": הוא מרוויח קצת באמירות רדיקליות, הגוש מפסיד הרבה לנתניהו. גולן מנגד מחזיק בגישה כלכלית אחרת, של אדם סמית: אם כל אחד ידאג לעצמו, הטוב הכללי יגבר. "יש כל כך הרבה משתנים", הוא אומר, "שמיותר לעשות את החישובים האסטרטגיים שאפיינו את המחנה הזה. שכל אחד יילחם על חלקו וזה יעזור לגוש".

תקיפה, חצי תקיפה

אם שואלים בכירים ישראלים, הרי שהמתקפה באיראן היא עניין של מתי, לא של אם. הארץ התמלאה בשמועות. חלקן, מן הסתם, טופחו בכוונה ערב ההצבעה על פיזור הכנסת. כל המראה רועשת של מטוס בלילה הקפיצה את הדיבור ברשתות. דברי טראמפ על האיראנים שקשוחים מדי בשיחות, והאיומים המפורשים שלו ושל אנשיו על האופציה הצבאית, הם הראיה לכך שמתקרבים לרגע שכמותו עוד לא ידעה המדינה. נתניהו ורון דרמר יצאו מהשיחה עם טראמפ במצב רוח אופטימי, שעומד בניגוד לתוכן השיחה שהודלף השבוע.

ככל שתהיה תקיפה כזו, הסביר השבוע גורם אמריקני יודע דבר שביקר בארץ, זה יהיה בניגוד מוחלט לתורת ההפעלה של טראמפ. הוא לא חושש ממלחמה אזורית אבל אין לו עניין לסכן את הכוחות האמריקניים במזרח התיכון. הוא יודע שהאיראנים לא יפרצו לגרעין כל עוד הוא בבית הלבן, ולא כל כך אכפת לו מה יהיה עוד עשור. בינתיים הטיעון האמריקני הוא שארצות הברית מקפידה לרוב לצאת למלחמות רק אחרי שהותקפה. את הירייה הראשונה במלחמת האזרחים ירו המורדים מהדרום. למלחמת העולם השנייה אמריקה הצטרפה רק בעקבות פרל הארבור. מלחמת המפרץ 2003 נתפסת ככישלון מוחלט בין היתר בגלל התנפלות תמוהה של הנשיא בוש על עיראק, שכלל לא הייתה מעורבת בהפלת התאומים. מה כן יכול להיות, לשיטת הגורם האמריקני? אולי מתקפה ממוקדת ישראלית, כזו שתסייע לטראמפ לנופף מול האיראנים במקל צה״לי גדול.

ובכלל, הוא ממשיך, הבעיה הגדולה שלכם לטווח הארוך איננה איראן אלא טורקיה. היא זו שמנסה לבנות בסיסים קרוב לגבולכם, בסוריה, היא זו שנהנתה בחינם מהחלשת הציר השיעי הקיצוני ולא טרחה להגיד תודה.

כך גם סעודיה: ריאד, הוא סבור, התרחקה מאוד מנורמליזציה עם ישראל. התמריץ העיקרי להצטרפות להסכמי אברהם היה החלשת הציר האיראני, אבל אחרי שצה"ל פגע אנושות בחיזבאללה וחמאס, והאיראנים במגננה בלי זמן להתפשט למדינות נוספות, הסעודים מרגישים שכבר קיבלו בחינם, אז למה לשלם בשלום עם המדינה היהודית השנואה על רוב המוסלמים במזרח התיכון?

וגם אחרי שתסיימו עם הגרעין איכשהו, הוסיף, האתגר העיקרי של הדור הקרוב הוא לא פרויקט נשק עצום במיליארדי דולרים אלא כטב"מים זולים של 200 דולר לחתיכה. נשק זול בכמויות גדולות מאיים למחו את היתרון של צבאות גדולים על ארגוני טרור קטנים. בקיצור, אולי כן לישון עם הנעליים.