בחודש מרץ 1978 שיגרו ארבעים תלמידי י"ב, ממש לפני גיוס, מכתב לראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שבו הם תובעים ממנו להאיץ את המו"מ להסכם שלום עם מצרים בתמורה לנסיגה מוחלטת מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שאם לא כן – "דם הנופלים יהיה על ידך". בגין ניהל באותם חודשים משא ומתן עיקש עם נשיא מצרים סאדאת על מחיר השלום.
ביקורו של סאדאת בירושלים, כמה חודשים קודם לכן, כבר סיים בפועל את מצב המלחמה בין המדינות. אבל המכתב, שגובה בסיקור תקשורתי אוהד וחסר תקדים בממדיו, סייע מאוד לסאדאת בהעלאת המחיר על סחורה שכבר התחייב לשלם. הוא עקב אחר הנעשה בארץ וידע שיהיה גיבוי לדרישתו לנסיגה מלאה מסיני.
בגין הבטיח ביציאה לועידת קמפ דייויד שאם ייתקל בדרישה כזו, יארוז את מזוודותיו ויחזור. אבל הוא לא ארז. תחת הלחץ הציבורי, בגין קרס. לראשונה בתולדות המדינה הוא הסכים להחריב יישובים יהודים פורחים ולפנות את כל השטח שהשיגה ישראל עד הסנטימטר האחרון.
הנסיגה המלאה מסיני הולידה תקדים מסוכן, שלא נשבר עד היום: האויב יכול לצאת למלחמה נגד ישראל ולדעת שבכל מקרה יש לו תעודת ביטוח, שכן במקרה של הפסד, הוא לא יאבד אפילו סנטימטר של שטח. נקודת הסיום של המשא ומתן עם סאדאת הייתה נקודת המוצא של המשא ומתן עם שושלת אסד הסורית, כנופיית חיזבאללה בלבנון, והארגון לשחרור פלסטין ביהודה ושומרון. שלום קפוא בטמפרטורה של האפס המוחלט, בתמורה לנסיגה כוללת.
המכתב הזה, והצלחתו המסחררת, הולידו את אחת התנועות המשפיעות ביותר בתולדות מדינת ישראל: "שלום עכשיו". ממש במקביל, קמה תנועה מימין, שנקראה "גוש אמונים". היו קווי דמיון שאין להתעלם מהן: שתיהן התפוצצו מאנרגיית נעורים, שתיהן נולדו ממוסדות נחשבים – השמאלית מבתי הספר לקולנוע, הימנית מישיבת מרכז הרב בירושלים. אחת קראה לנסיגה מכל השטחים, אחת קראה להתיישבות היכן שאפשר. שתיהן היו דלות באמצעים אבל עשירות בסיקור תקשורתי. מהמשרדים הצנועים שלהן, זה בתל-אביב וזה בירושלים, הם שינו את המדינה.
אין זה מקרה שהתנועות האלה קמו סמוך למהפך הפוליטי ההיסטורי של 1977, שבו הימין הישראלי הרוויזיוניסטי הביס לראשונה את השמאל הסוציאליסטי. בלי משים, שני המחנות החליפו לא רק כסאות בכנסת אלא גם השקפת עולם. המתנחלים, ראש החץ של הימין, ניסו בעצם לרשת את ההתיישבות הסוציאליסטית. ההתנחלויות הראשונות, כולל זו שנולדתי בה, עפרה, הקפידו מאוד על חזות אחידה של הבתים. היו בהן בשנים הראשונות ועדות קבלה, חדרי אוכל משותפים, שער שנסגר בלילה, אפילו משכורות משותפות. הכי דומה לקיבוץ.
מהצד השני, שלום עכשיו, כמו הרוויזיוניסטים של פעם, הייתה תנועה עירונית מאוד, עגולת משקפיים, של מקצועות חופשיים, כזו שהעדיפה הודעות לעיתונות על פני מלט. פתאום התחלפו הצדדים: השמאלנים הם העירוניים המעונבים עם הידיים העדינות והימניים עם החאקי והסנדלים והטורייה.
מכאן גם ההבדל היסודי בין השתיים: שלום עכשיו קראה לפעולה נרחבת, מיידית, במכה אחת. גוש אמונים קראה להתיישבות הדרגתית, של לתפוס גבעה אחת ואז עמק, חמישה קראוונים פה ולול תרנגולות שם. היא אימצה את העיקרון של תנועת השמאל ההיסטורית, תנועת העבודה: עוד דונם ועוד עז, בדיוק כאשר שלום עכשיו אימצה את העיקרון של תנועת הימין ההיסטורית, תנועת חירות: הסכמה בינלאומית.
במשך השנים המכריעות שקדמו להקמת המדינה בן גוריון תמך בבנייה איטית, מלמטה, וז'בוטינסקי בהצנחה מהירה, מלמעלה. זה היה הוויכוח בין הציונות המעשית של ההתיישבות והנטיעה לבין הציונות המדינית של ההסכמים והאמנות. ז'בוטינסקי ובגין נלחמו שנים על הגבולות המלאים של המדינה היהודית, כאן ועכשיו. חמישים שנה אחרי שממלכת ירדן קמה, בגין עוד קרא "שתי גדות לירדן", מכוון לכך שמדינת ישראל צריכה להשתרע מהים התיכון ועד בואכה עיראק.
המילה החשובה ביותר בשם התנועה אינה "שלום" אלא "עכשיו".. בלוגו של התנועה שעוצב בידי חתן פרס ישראל, המילה "שלום" כתובה בגופן תנ"כי, ואילו המילה עכשיו בפונט מודרני. שלום היא אכן מילה יהודית עתיקה שמופיעה בתנ"ך 237 פעמים. אבל גם המילה "עכשיו", שאמנם לא מופיעה בתנ"ך, כבר בת יותר מאלפיים.
המשנה המפורסמת מפרקי אבות מהדהדת במטרות התנועה:
"הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי?
וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי?
וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי?"
העכשוויזם מתיימר להיות המשך של הציונות המעשית, שבשורתה הייתה, בניגוד לרוב יהדות אירופה הדתית, פעולה נחרצת, לכאורה נגד כל הסיכויים, במקום להתפלל ולחכות.
הצלחת שלום עכשיו הולידה בעשורים שיבואו שורה של תנועות, לכאורה שונות מאוד אבל שבפועל המשותף להן: נולדו בתל-אביב, קראו לעשות מעשה מיידי ודרשו תוצאה טוטאלית.
בשנות התשעים יצאו ארגוני שמאל בקריאה "נסתלק מהשטחים מיד", מכוונים ליהודה, שומרון ועזה שהיו תחת שלטון צבאי ישראלי.
ב-2006, מיד אחרי מלחמת לבנון השניה, יצאו בוגרי שלום עכשיו בקמפיין נרחב "אסד מחכה לאולמרט", קריאה ברורה לראש ממשלת ישראל להיעתר מיד לרודן הסורי ולרדת מרמת הגולן עד הכינרת.
ממש באותו הזמן קמה תנועה ציבורית להחזרתו של החייל החטוף גלעד שליט לעזה, עם הכותרת: "רוצים אותו בבית, רוצים אותו עכשיו".
ב-2023, שבועות אחרי חטיפתם האכזרית של 255 בני אדם מישראל לעזה, קמה התנועה שקראה "את כולם עכשיו", וקריאה תאומה: "בכל מחיר".
הכוונות טובות, התוצאות היו הרסניות: הסכמי אוסלו, שנועדו לסלול את הדרך למדינה פלסטינית, התפוצצו אחרי שראש ממשלת ישראל הציעה כמעט הכל למנהיג הרשות הפלסטינית ערפאת. במקום להשיב, ערפאת פתח באינתיפאדה שבה נרצחו למעלה מאלף ישראלים.
הנסיגה הכוללת מרצועת עזה, שנועדה לחסוך בדם, עלתה במחיר דמים נורא. את השלטון ברצועה תפס חיש מהר חמאס, הוא הקים שם את מבצר הטרור הגדול ביותר שידע העולם, עם מאות קילומטרים של מנהרות, עשרות אלפי לוחמים ומאות מיליוני שקלים. בשבעה באוקטובר 2023 התנפצו שתי דיביזיות קומנדו על גבולות ישראל, מביאות לטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה, הגדול מאז השואה.
החזרת גלעד שליט בידי ממשלת נתניהו עלתה במחיר חסר תקדים של למעלה מאלף מחבלים, ביניהם רוצחים מתועבים ובראשם יחיא סינוואר. הוא האיש שהנהיג את הטבח.
המאבק למען החטופים, שנבע ודאי מרגש עז ומוצדק, הוביל להעלאת המחיר. ישראל שילמה, לראשונה, במהלכים אסטרטגיים של הפסקת הלחימה בתמורה לשחרור, צעד שאין לו אח ורע בתולדות העולם ואפילו בתולדות המדינה שכבר התפרסמה בתשלומים המופקעים עבור אנשיה.
מאובדן רמת הגולן ניצלה ישראל רק בזכות סרבנותו של הרוצח מדמשק. אלמלא כן, אנשי דעא"ש והג'יהאד העולמי היו משכשכים את רגליהם בכינרת ונמצאים בעמדת זינוק לכבוש את הגליל המערבי.
דומה שראשי התנועות האלה שכחו את המשנה המשלימה בפרקי אבות, שלצד הדרישה מכל אחד לפעול עכשיו גם מציעה לזכור שלא הכל יכול לקרות עכשיו:
"הוּא הָיָה אוֹמֵר:
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר,
וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה"
את השילוב הזה ידעו היטב אבות הציונות, ושכחו ראשי התנועות שניסו לרשת אותן כעבור יובל או שניים.
תיאודור הרצל התרוצץ בכל רחבי העולם הישן כדי להשיג ליהודים מדינה, בתחושת דחיפות, אבל ידע שלא יזכה לראות זאת בעיניו. בסיום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בשלושה בספטמבר 1897, רשם: "אם אמצה את קונגרס באזל בדיבור אחד – שאזהר שלא להגותו ברבים – הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם". כעבור חמישים שנה בדיוק החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. הרצל נפטר שבע שנים אחרי שכתב, ולכן לא זכה לראות את המדינה שחזה.
תכנית החלוקה שאישרו האומות המאוחדות העמידה את מנהיג היישוב, דוד בן גוריון, בדילמה דומה. הוא חתם ביד רועדת על הסכם החלוקה שקבע למדינה היהודית גבולות בלתי אפשריים ברוחב של קילומטרים בודדים, כשירושלים בריבונות בינלאומית ורוב שטח ארץ ישראל ההיסטורית בידי המדינה הערבית. במגילת העצמאות של 1948 המילה "ירושלים" לא מוזכרת כלל.
יריבו בגין השתולל: "יש גבול לביטחון שאפשר להשיג בלי ירושלים. יש גבול לשלום שאפשר להשיג בלי ירושלים. אין אומה בעולם שתוותר על לב ליבה של בירתה." במשך שנים עוד האשים את בן גוריון בכנסת, קילומטר בלבד מהגבול, שוויתר ביודעין על הבירה.
חבל שבאותם ימים בגין היה פרסונה נון גראטה במשרדו של בן גוריון. לו הוזמן, היה רואה שעל שולחנו של ראש הממשלה הראשון ממוסגר פסוק מספר שמות: "מעט מעט אגרשנו מפניך", רמז ברור לתכניות של בן גוריון להמשך. במבחן התוצאה ברור שצדק: ישראל של היום משתרעת על שטח גדול כמעט פי שניים ממה שיועד לה, וירושלים המאוחדת היא בירתה הבלתי מחולקת. כמו הרצל, גם בן גוריון ידע שיש לעשות הכל עכשיו, ולדעת שלא עליך המלאכה לגמור.
לא הרצל, לא בן גוריון ובוודאי לא ראשי תנועת ה"עכשיו" לדורותיהן, הכירו את משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב בעל העיניים המוארות הקים את הישיבה שממנה תצא לימים תנועת גוש אמונים, הנמסיס של שלום עכשיו. הוא ניסח במשפט אחד את הבהילות הפעלתנית של הרצל ובן גוריון עם אורך הנשימה שלהם: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
