איך מתכונן האיש שלא הפך השבוע לראש ממשלה להיכנס בכל זאת ללשכה הנחשקת * מדוע ממשיך היועמ״ש בעינוי הדין של יו״ר ש״ס * האם יתכן שרע״מ מתנתקת מתנועת האחים המוסלמים * ומה היה עושה בנט אם היה בתפקיד בזמן המהפך
הכניס לו לראש
כשהשעון יצלצל חצות, בלילה שבין שלישי לרביעי, בני גנץ יוכל רק לדמיין מה קורה כעת ביקום מקביל: שיירת המאבטחים של נתניהו הייתה עוברת אליו בשעה הזו בדיוק, ובני גנץ היה הופך לראש ממשלת ישראל.
יש ממקורביו של שר הביטחון שאומרים לו שמזל. לו התמנה, היה הופך לראש ממשלת נתניהו: חליפה ריקה של קואליציית ימין, מי שאינו שולט במשרדי האוצר, במדיניות החוץ, בכנסת ובעצם בדבר. בנט הוא ראש ממשלה מוגבל מאוד בכוחו, אבל סיעות הקואליציה חפצות איכשהו בהצלחתו. במלחמת האזרחים שהייתה הממשלה הקודמת, גנץ היה הופך בובה בשיירה.
היה לו עוד מזל, שנראה בזמנו כצרה צרורה: רבים מאוד נטשו אשתקד את ספינת כחול לבן כשזו חישבה לטבוע. ניסנקורן, זמיר, חיימוביץ' ואחרים מיהרו איש איש להרפתקאה אחרת. התוצאה הייתה שמי שנותר בסיעה הוכיח נאמנות לגנץ גם בתנאים קשים, אלה שהיו ואלה שעוד יבואו. יותר מכך, רוב הנותרים אינם מגיעים מהשמאל אלא מהמרכז, אולי גם מהמרכז־ימין. שלושה משרי המפלגה הם שומרי מצוות, דתיים־לאומיים. השוני ממפלגתו של לפיד, שפעם חסתה תחת כחול לבן, מעולם לא היו בולט יותר.
מרוב שותפיו לממשלה הוא סולד, את חלקם מתעב ממש, השהות בכנסת לצידם היא סבל: את חלקם הוא מאשים בסיכול הרוטציה, אחרים – בהקצנה שמאלה, ואת כולם גם יחד בצביעות. גם בערוצי הימין לא נשמעת ביקורת כלפי הממשלה כפי שנשמעת במשרד הבטחון. במרומי הקריה, לעומת זאת, הוא דווקא נהנה. משרד הביטחון שהיה פעם מקפצה הפך בדור האחרון לבור עמוק, מחסל קריירות סדרתי. הנסיבות המיוחדות מאפשרות לגנץ עצמאות שאיש מקודמיו לא זכה לה. משם הוא מתכנן את ההסתערות על ראשות המרכז מול לפיד ומיכאלי. זה הרקע לתגובות החריפות, הלעגניות, כלפי יושבת־ראש העבודה. הדרך לראשות הממשלה יכולה לעבור גם מימין: מותר להניח שאם נתניהו יפרוש מתישהו, גנץ ישקול ברצינות הקמת ממשלה בראשותו עם הליכוד. עם חלק מהנוכחים שם הוא מרגיש הרבה יותר בנוח.
לאלף אריה
צלצול טלפון העיר את שופטת השלום גלית אוסי־שרעבי. השעה הייתה 23:25 בלילה, 28 במרץ 2016, ומשטרת ישראל הציגה בפניה בקשה לצו איסור פרסום על פרשה מטלטלת: "חשד לעבירות של מתן ולקיחת שוחד, תיווך בשוחד, מרמה והפרת אמונים, קשירת קשר ועבירות נוספות שבוצעו על ידי אריה דרעי ואחרים". זה היה החודש הראשון של אביחי מנדלבליט בתפקיד היועמ"ש, ותיק הבכורה שלו נגד איש ציבור בכיר. תיקי נתניהו יגיעו כמה חודשים אחר־כך.
בדיעבד, חבל על שעות השינה האבודות של כבוד השופטת. מהדרישה הבהולה נותרה סחבת בהיקף מבהיל: שש שנים כמעט חלפו, כהונת מנדלבליט מסתיימת בקרוב, והכרעה בתיק דרעי אין. מהסעיפים החמורים נותרו שתי עבירות מס, שהתגלו ללא קשר לחקירה המקורית. לשכתו תדרכה שורה של עיתונאים שהתיק "התחרבן", סליחה על הצרפתית בגלל היעדר קשר בין החשדות למציאות, ושלו ידע שההר יוליד שני עכברים רזים, ספק אם היה מאפשר את התנעת ההליכים נגד דרעי.
שש שנים צולה מנדלבליט את דרעי על הגריל, צלייה איטית ומייסרת. גם ביחס למערכת המשפטית ואפילו ביחס לקצב של היועמ"ש עצמו מדובר בעינוי מחפיר שהדעת לא סובלת. משפט נתניהו, גם הוא לא מופת ליעילות הליכים, מתנהל כבר שנה וחצי, אך נגד דרעי אין אפילו כתב אישום. עכשיו דורשת הפרקליטות מדרעי שיוטל עליו קלון כתנאי לעסקת טיעון, שמשמעותו המעשית סיום הקריירה הפוליטית שלו. יו"ר ש"ס הנחה את פרקליטיו להודיע שאין על מה לדבר.
כמו ב"הזקן והים", מנדלבליט מתעקש להביא את שלל הדיג ליבשה בכל מחיר, למרות שמהלוייתן השמן נותר רק שלד גרום של סרדין. התעקשותו בולטת במיוחד על רקע הנסיגה המפוארת שביצע בתיק אחר: השבוע התקפל מדרישת הקלון ומכל סעיפי האישום המקוריים נגד חבר הכנסת חיים כץ. אך אשתקד נלחם כארי בכנסת על הסרת החסינות של הח"כ מהליכוד בחשד שחוקק לטובת חבר: "ניגוד העניינים שבכתב האישום, לא היה רחוק מעבירת השוחד", אמר, "הפעולה לפי כתב האישום אינה רק חקיקת החוק, אלא מגוון פעולות ומצגים כוזבים שכללו הסתרה מכוונת. מדובר במרמה והפרת אמונים ברף הגבוה ביותר". מכל זה נותר סעיף מוזר של "קשירת קשר להשגת מטרה כשרה באמצעים פסולים". מנדלבליט יודיע לבית המשפט שהעבירה אינה מצדיקה הטלת קלון. אבל עם דרעי הוא עדיין מתעקש. הטיעון הוא שמדובר במי שכבר הורשע בעבירות חמורות. אבל מנגד, נראה שאיש אינו משקלל את העובדה שדרעי נענש כבר שש שנים על חטא שכלל לא ברור אם ביצע. חלילה מלחשוד בכשרים, אבל מנדלבליט בוודאי אינו סובל מהעובדה שמפלגה ימנית ושמרנית כמו ש"ס לא מעזה לצאת נגדו בשום נושא, לבטח לא בהקשר לתיקי נתניהו, כי מי רוצה להסתבך עם התובע הכללי שגורל מנהיגך בידיו? ביבי צריך אריה חזק, אמרו הכרזות, למנדלבליט היה נוח מאוד שיש אריה חלש.
שתי הערות
עבאס: מאז שהוקמה הממשלה, בכל מפגש פומבי וחשאי עם בכירים ישראליים מביעים מנהיגים ערביים תמיהה עד ביקורת עד זעזוע מהעובדה שהקואליציה החדשה כוללת נציגות של האחים המוסלמים. בכל העולם הערבי מוציאים אותם מחוץ לחוק, ואצלכם הם חלק מהשלטון? המפגש של מנסור עבאס עם מלך ירדן עבדאללה לא נועד להפיג את המתיחות בין ישראל וירדן, אלא להפיג אותה בין המלך ובין רע"מ. כולם, מוושינגטון ועד ריאד, תוהים על קנקנו של היצור המסתורי: יו"ר מפלגה ערבית שמדבר במונחים כמו "ממלכתיות", "בטחון המדינה" ו"אני לא מחבק מחבלים". ארמונות המלוכה והנשיאות במזרח התיכון רוצים לוודא אם מה שנלחש להם מישראל נכון, ורע"מ מתנתקת מתנועת האחים המוסלמים. איזה עולם משונה: לא עבאס מכשיר את בנט ולפיד בעולם הערבי, אלא להפך.
שטרית: שרי העבודה ומרצ הצביעו השבוע נגד מינויו של השר לשעבר מאיר שטרית לחבר הוועדה שתבחר את היועץ המשפטי הבא לממשלה. הם, בעיקר הן, מחו על הבעייתיות שבמינוי מי ששילם דמי שתיקה מפליגים לעוזרת שלו, בנסיבות מפוקפקות שכללו, על פי הפרסומים בעיתונות, טענה על הטרדות מיניות. יש מקום לדון בשאלה אם לא עדיף היה למנות מישהו שלא שילם לעוזרת שלו פיצויי פרישה של מנכ"ל בכיר במשק, העניין הוא שחלק מאותם אלה שהצביעו נגד שטרית השבוע הצביעו בעד לפני שבע שנים למשרה רמה הרבה יותר: נשיא המדינה. בהתמודדות ב־2014 תמכו רוב חברי העבודה ומרצ בשטרית מול ריבלין, לאחר שכבר פורסם התחקיר העיתונאי אודותיו, וזאת כדי לבלום את מי שנתפס אז כנציג הימין האידיאולוגי. אם שטרית מתאים להיות נשיא, הוא ודאי כשיר לבחור יועמ"ש, ואם אינו כשיר לבחור יועמ"ש, למה התאים להיות נשיא?
הסרוג המקורי
כשנפתלי בנט אחז בפטיש בישיבת הממשלה הראשונה, לפני חמישה חודשים בדיוק, הוא לא היה הסרוג הראשון לשמש כראש הממשלה. במרץ 1979, למשך שבוע, שימש בתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה זבולון המר, מנהיגה המיתולוגי של המפד"ל. בגין נסע לארצות הברית לחתום על הסכם השלום עם מצרים, אתו טסו גם שר החוץ דיין ושר הביטחון ויצמן, והמר בן ה־41 קיבל את הסמכויות. "הוא לא ביקש שומרי ראש", דווח בעיתונות, "לא העתיק מושבו ללשכת רה"מ… השרים הודו למר המר על הצורה הנאה שבה ניהל את הישיבה".
הפרט הנשכח הזה מופיע בביוגרפיה פוליטית חדשה על זבולון המר של ד"ר אהרון קמפינסקי ממכללת אפרתה. זה לא הקו המפותל היחיד שמחבר בין המר ובין נפתלי בנט: האחרון ישב על כס ראש המפלגה הדתית־לאומית שש שנים, וארבע שנים על כס שר החינוך. מה שהמר ראה כיעד, בנט ראה כאמצעי.
כשבנט השתלט על הבית היהודי, הלא היא המפד"ל, הוא הבטיח ש"משהו חדש מתחיל", רמז עבה נגד המפד"לניקים הישנים שזבולון אחר, אורלב, ייצג אותם: ימני יותר, צעיר יותר, בוטה יותר. אבל המר עצמו החל את דרכו כימני שלא מתנצל: המפד"ל שעליה השתלט התנגדה לשחרור ירושלים, נלחמה בקיומו של יום ירושלים שנה לאחר מכן ותבעה נסיגות. המר עצמו הצליח רק על חודו של קול להעביר במפלגה החלטה שמתנגדת לוויתורים על "חלקים מארץ ישראל ההיסטורית". בתאריך המצמרר־בדיעבד, ארבעה בנובמבר 1975, הפך לשר הראשון עם כיפה סרוגה, בממשלתו של רבין. "כיפתו הצברית התבלטה על רקע הכיפה הכהה הגלותית של בורג", דווח למחרת. הוא היה הסרוג הראשון לשבת בחדרים שבהם מתקבלות החלטות של חיים ומוות: בשבת פרשת חוקת, כשחזר מבית הכנסת, חיכה מחוץ לביתו בבני־ברק רכב ממשלתי, להסיע אותו לישיבת ממשלה סודית. המר התעקש לצעוד ברגל בחום הכבד של תמוז עד הקריה. כשהגיע, מתנשף ומזיע, היה הרמטכ"ל מוטה גור בעיצומה של סקירת המבצע לשחרור חטופי אנטבה. המר הצביע בעד. שנים אחר־כך יצביע נגד הפצצת הכור בעיראק, במסגרת תהליך התמתנותו, שציער מאוד את ראשי המתנחלים.
כשהמר זכה לשישה מנדטים ב־1981, הזדעזעו כולם שהכוח המצומצם מספיק ליבול חסר תקדים של שלושה משרדים. הוא הוביל את המהלך ההיסטורי של השתלבות הציונות הדתית בשלטון, אבל לא חלם להגיע לראשות הממשלה. המר תמך תמיד בממשלה עם השמאל – וגם המציא את רעיון הרוטציה ב־1984 – אבל לא כדי לזכות ביותר כוח אלא להפך: תוך נכונות לשלם במספר התיקים ובטיבם: "העם מחולק לשני חלקים כמעט שווים בגודלם, ותפקיד המפד"ל הוא לחשוב ולהרגיש מה קורה במחנה השני. המפד"ל לא תפסול שום מפלגה ציונית על הסף, ובטח שאיננו אומרים שבצד אחד נמצא כל הטוב ובצד אחר כל הרע".
הפרט המרתק מכולם בביוגרפיה הוא שאחרי המהלומה ב־1977, כמעט הצליח פרס למנוע מהפך: הוא פנה למפד"ל והציע לכונן ממשלת 61, שמאל־מרכז־ציונות דתית. מי שסיכל את היוזמה הוא המר. יורשו לימים אולי היה מסכים, כמובן בתמורה לרוטציה.
