עד כמה רחוק תוליך הקואליציה את פסקת ההתגברות? * למי צריך לקרוא באמת "ממשלת השינוי"? * למה לפיד משוכנע שיבצע קאמבק, ועל איזו מטרה הוא מתביית בתוך הנגמ"ש? * ואיך יתמרן מנסור עבאס ממקום מושבו החדש במליאה?
לא נורא, נתגבר
האם יש עוד צורך לפרסם חדשות? הרי הכל כבר קרה. קחו למשל את ההתלבטות של יריב לוין לגבי תיק המשפטים, סביב פסקת ההתגברות. לפני שלוש שנים וחצי, בתום בחירות מועד א', היינו באותה נקודה בדיוק: ממשלת ימין מסתמנת של שישים ומשהו מנדטים, תכניות מרחיקות לכת לשינוי מערכת המשפט, קריאות הגעוואלד של הליכוד ערב הבחירות מתחלפות בקריאות הגעוואלד של המערכת המשפטית.
אז, לוין הדהים בסירובו. בפוסט מנומס שכיסה יותר משגילה, הוא ויתר על חלום חייו לכהן במשרד המשפטים. קשה כבר לזכור, אבל נשיאת בית המשפט העליון נשאה אז נאום נוקב נגד פסקת ההתגברות במתכונת שהסתמנה אז, וחיש מהר אורגנה פגישה בינה ובין מי שגם אז היה ראש הממשלה המיועד. בסוף לא קמה ממשלה, אבל לוין ויתר עוד לפני כן: הוא הבין שהמהפכות שהוא רוצה במערכת המשפט לא תתממשנה.
מה נשתנה, אם בכלל? לא מעט. בקואליציה של אז, מי שדחף לשינוי החקיקה היה נתניהו, ושותפיו זרמו איתו. המשפט טרם החל אז, אפילו שימוע עוד לא היה. שינויים במערכת המשפט נדרשו כדי לבלום את פתיחת תיקי האלפים. הפעם, התמונה השתנתה: אין מהלך חקיקתי שיחלץ את נתניהו מהמהלך המשפטי, ולא בטוח שזו המטרה של יו"ר הליכוד. הרי החוק הקיים מאפשר לראש ממשלה לכהן עד לסיום הערעור בעליון. אפשר להניח שחברי הקואליציה המסתמנת לא ימנעו ממנו לכהן גם אם יורשע במחוזי. ובקיצור: לאור לוח הזמנים, די סביר שההליכים המשפטיים שהחלו בכנסת העשרים יימשכו גם לכנסת הבאה-באה, העשרים ושש.
הפעם, מי שדוחף לשינויים הם שותפיו של נתניהו, החרדים, הציונות הדתית וזה עוד בלי לדבר על הליכוד עצמו. בראש תומכי פסקת ההתגברות, יהדות התורה. המהפכה החוקתית של אהרן ברק הניבה בעיקר פסילת חקיקה דתית: חוק הגיוס, ייבוא חזיר, הבטחת הכנסה לאברכים, מלגות לבחורי ישיבות. פסקת התגברות היא לכאורה כדור יעיל נגד כל כאב ראש כזה: פתרון קסם, וואן סטופ שופ לכל משבר.
השבוע נפוצה שמועה מהכיוון החרדי שראש הממשלה המיועד לא מעוניין בפסקת התגברות. זו חצי אמת שמסתירה את התמונה האמיתית. פסקת התגברות לכשעצמה היא חרב פיפיות. הרי הימין הישראלי לא הכיר עד היום בסמכותו של בג"צ לפסול חוקים. שר המשפטים המיועד לוין התנגד שנים לפסקת התגברות, בטענה שזו תכשיר את ההפיכה של ברק ותעצים אותה: מרגע שלכנסת יש אפשרות תיאורטית להתגבר, היד של השופטים על פטיש הפסילות תהיה קלה בהרבה. גם רוב של 61 הוא עניין נדיר ביותר. נתניהו הנהיג חמש קואליציות, אבל השישית שלו היא היחידה שבה יש לו רוב כזה. כחלון ולבני, גנץ וקהלני, לפיד וברק – כל אלה היו מונעים ביטול של פסיקות בג"צ. כמה פעמים עוד תזדמן לימין ממשלה כזו שבה ההתגברות בכלל אפשרית?
לכן, המתווה המתוכנן רחב בהרבה: הוא כולל, למשל, רוב מיוחס שיידרש בבג"צ לפסילת חוקים. כמה מיוחס? כמו הדוכס מאדינבורו בערך. סמוטריץ' רוצה רוב של 14 מ-15 שופטים; לוין, רחום שכמותו, מוכן לשקול 12. בנוסף, מתכוונים בקואליציה לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שבה יש דרך קבע זכות וטו לשופטים, ולא פעם גם רוב, יחד עם נציגי השמאל. שינוי דרך בחירת השופטים, שינוי דרך פסילת החוקים והתגברות – זה התפריט האמיתי. אם נתניהו יילך עד הסוף, על זה יהיה לאקטיביסטים בעליון קשה מאוד להתגבר.
לפרק, לפרק, לפרק
השם האמיתי של קואליציית נתניהו המסתמנת צריך להיות "ממשלת השינוי". בניגוד לקודמתה, שצעדה באותו נתיב איראני ובאותו נתיב פלסטיני ובאותו נתיב כלכלי, הממשלה החדשה צועדת לשינויים משפטיים מרחיקי לכת, לחקיקת חוק גיוס חדש, להצבתו במשרד לביטחון הפנים של המבקר הגדול ביותר של המשטרה והמפכ"ל, לסיום מערכת היחסים עם התקשורת הממוסדת, קרי התעלמות במקום התכתשות, ואם להאמין להבטחות מסביבת נתניהו – גם למהלכים מלחמתיים מרחיקי לכת באיראן וגם למהלכי שלום מרחיקי לכת בסעודיה.
ממרחק של שנה, גורלה של הקואליציה היוצאת נגזר עוד לפני שקמה. רוב מכריע של מצביעי ימינה ותקווה חדשה לא השלימו עם השותפות עם רע"מ כאשר בלוד עוד לא הספיקו להסתיר בצבע את פיח השריפה ברחובות ובבתים. רובם סברו שבמאי, ציבור גדול של ערביי ישראל שיתף פעולה עם חמאס, וביוני – חלק מהם קיבל את מפתחות המדינה. הקו המפויס של עבאס לא סייע, כאשר שותפיו לרע"מ המשיכו לסמפט בפומבי פעולות אנטי ישראליות.
נקודות השפל התודעתית של הקואליציה היו, לפיכך, הפסקת הנטיעות בנגב לדרישת רע"מ, וההמתנה בנשימה עצורה להחלטת מועצת א-שורא אם להישאר בקואליציה. בראייה כזו, ההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה מאז יוני 2021 הייתה זו של בצלאל סמוטריץ', להטיל וטו על שותפות עם רע"מ. הקמת ממשלה כזו בראשות נתניהו הייתה גורמת לימין נזק אסטרטגי בלתי הפיך.
דבר מכל זה לא ישפיע, כמובן, על המו"מ הקואליציוני עכשיו: המטרה של נתניהו ודרעי הייתה לגמד את טוראי סמוטריץ'. מבחינה כלכלית, הוא תאום סיאמי של ראש הממשלה המסתמן. מבחינה פוליטית, נתניהו החליט להשאיר את משרד האוצר בשליטתו. את משרד החוץ הוא איננו מחשיב כלל; שאלת תיק הביטחון משנית בעיניו; זו הכלכלה, טמבל, שאותה הוא מחשיב כנושא שמכריע ממשלות. לו זה היה תלוי בו, היה בוחר לשם פוליטיקאי צייתן מהליכוד. אלי כהן הוא המועמד המוביל.
הבעיה, שזה כנראה לא תלוי בו. החדשות הטובות מבחינתו, הן שבזאת תמו בעיותיו באיוש התיקים. סמוטריץ' יזכה בתיק בכיר, בן-גביר היחיד שרוצה בבטחון הפנים, וזהו.
עם דרעי הוא יסתדר, דרישות החרדים בתיקים צנועות, והרוב הנדיב של שמונה חברי כנסת יאפשר לו להימנע ממרידות בתוך הליכוד. מדוע? הרי בכירי הליכוד הפיצו טענות על סיעות שעומדות לרשותם (ישראל כץ היה היחיד שאמר זאת כשמכשיר הקלטה בסביבה). כיוון שמספר התיקים שעומד לרשות הליכוד נאמד בכעשרים, לא פחות, תודות ליהדות התורה שמסתפקת בתפקיד שר אחד.
עם מספר מדהים כזה, בתוספת יו"ר כנסת וראשי ועדות ושגרירויות, אפשר לפרק כל קבוצה, מלמטה, בפיתויים לרוב. הדילמה של נתניהו איננה אם להיכנע לאולטימטום, אלא להפך: האם לחסל לחלוטין את מי שנחשבו עד לאחרונה "בכירי הליכוד". בשנה הבאה ייערכו בחירות למוסדות הליכוד. אם נתניהו רוצה עוד כהונה, האיתות לכך יהיה ניסיון להחליף את יו"ר המזכירות ישראל כץ ויו"ר המרכז חיים כץ באנשים שלו, והדרך לכך תעבור בהצעת משרדים זעירים עבורם, לא תיק בכיר ואפילו לא תיק בינוני. מהיכרותנו את הנ"ל, אין לו מחשבות פרישה, ועל כן לכמה דמויות בליכוד מומלץ להיכנס לכוננות ספיגה.
כמעט גאון הדור
באביב 2006 ישבו במסעדת סיטארה בתל-אביב, על כוסות בירה, שני אנשים שאיש לא דמיין אז שיהיו ראשי ממשלה: אחד, בנימין נתניהו, כבר היה, אבל זה עתה הוביל את מפלגתו להתרסקות של 12 מנדטים. השני, יאיר לפיד, היה בעל טור. נתניהו גרר את הכיסאות כדי שיסתכלו על הים, ואז הודיע ללפיד: "אני אחזור". אתה עושה צחוק, בירר לפיד בנימוס, הרי העם השתנה והדמוגרפיה משתנה. נתניהו הביט בו והשיב: "יש את אלה שיש להם את זה, ואלה שיש להם את זה חוזרים בסוף".
מצויד ב"זה", ראש הממשלה היוצא משוכנע שישוב. את ההאשמות שהוטחו בו אפשר לחלק לשלושה סוגים: הפקרת מרצ לגורלה; ויתור על מצביעי הימין הרך; פלירטוט עם גורמים אנטי ציוניים ברשימות הערביות.
נתניהו, למשל, סבור שלפיד דרס את מרצ בגלל קשיי ההסתגלות לאקווריום של לשכת ראש הממשלה, ולרמקול העוצמתי שהיא מספקת: הוא התקשה להבין את מצבן האמיתי של שותפותיו, ומאידך – כשהפטיר משפט אחד בראיון אחד על כך שמרצ לא בסכנה, לא תפס עד כמה זה הדהד מקצה הגוש ועד קצהו.
"עוד 4000 קולות והייתי מתואר עכשיו כגאון הדור", השיב לפיד השבוע. "קרה לי מה שקרה לביבי במועד א', כשלא ארגן את הגוש. אבל לא שלא התרעתי: הרי בפגישות בקיץ הזהרתי את זהבה ומרב שאני לא יכול לשלוט בגורלן". ובכלל, הוא מתקומם, כדאי שיהיה לנו קצת כבוד לבוחרים. הם לא עדר, בטח לא הסוג הזה של מצביעים. הם אנשים תבוניים שאמרו לעצמם שהדבר הזה של מרצ לא יכול להימשך.
באשר למפלגות הערביות, לפיד סבור, ואפשר להתווכח על זה, שצדק כאשר נמנע משלילת הקמת ממשלה שנשענת על קולות המשותפת. "להיכנס לבחירות כשאתה אומר באופן גורף בלי המשותפת זה אומר שאין סיכוי לממשלה, אין תקווה, ואין טעם להצביע. מי שתרם תרומה גדולה לנתניהו הוא גנץ, שבילה חודשיים רצוף באולפנים כשהוא מסביר לציבור שלנו שאין לנו סיכוי לנצח ושללפיד אין סיכוי. זה משהו שלא היה קורה בגוש ביבי". וכללית, הוסיף אחר כך, כשהוויכוח הוא על יהודים־ערבים, הימין ביתרון. כשהוויכוח לאן הולכת המדינה, אנחנו ביתרון. בחירות הן רגע, וברגע הזה היו יותר מדי פיגועים ושיח פיגועים.
אופוזיציית לפיד המסתמנת לא תחרים את הכנסת, גם בהנחה הסבירה שתדולל מאוד בוועדות, כפי שעשתה ליריביה בקדנציה הקודמת. מה שיש לנו, ניקח, אמר לפיד. נילחם בוועדות ונילחם במליאה. וכן, גם פגישות העדכון עם ראש האופוזיציה יחזרו להתקיים פעם בחודש. אחרי שהוזמן ב-2020 והזמין ב-2022, לפיד חוזר לכורסת האורח.
מתחיל מחד״ש
בכירי בל"ד קיוו לאורך מערכת הבחירות שחד"ש-תע"ל ורע"מ, שנואות נפשם, לא תעבורנה את אחוז החסימה. עודה וטיבי, מנגד, קיוו בהנאה סדיסטית מסוימת שמנסור עבאס יצליח להיכנס לכנסת: בממשלת הימין, שטיבי חזה כבר לפני חודשים, אין ערבים טובים ואין ערבים רעים, אין ערבים בקואליציה וכאלה שמתנגדים לה – עבאס ימצא את עצמו לצד יריביו, באותם לילות עקרים, באותה אופוזיציה נצחית שממנה בא, ואליה לצערו הוא שב. זה האתגר הקיומי של עבאס: מי שהציע, לראשונה, לשבת ליד הנהג, מתבקש עכשיו לתפוס טרמפים בצד הדרך. באופוזיציה צועקים, והצעקות הקלות ביותר הן הלאומניות, הבדלניות. בישיבה הדרמטית שבה נפרד לפני שנתיים משותפיו למשותפת, אמר להם "אתם רוצים להפיל כל ממשלה, ולפזר כל כנסת". ומה יעשה הוא עכשיו?
"אני לא רוצה להיות אופוזיציה דוגמטית", הוא אותת השבוע לנתניהו ולליכוד. "לא רוצה להיות גיבור טראגי באופוזיציה, ולא הליצן של הקואליציה". בעולמות המגדריים שתנועתו של עבאס מתנגדת להם עמוקות, אפשר היה להגדיר אותו א-בינארי. השאלה אם יש מי שיפלרטט איתו מהצד השני. לליכוד הרי הזדמנה אופוזיציה בהרכב מהחלומות: סער והאגף הימני של המחנה הממלכתי כבר הודיעו שיצביעו בעד חקיקה לאומית. עבאס יכול להציע אצבעות בהצבעה על התקציב או על חוקים אזרחיים שיסתבכו. זה לא יהיה במיליארדים, כמו בממשלה הקודמת. זה גם לא חייב להיות בגרושים, כמו בממשלות עבר. הערוץ הקואליציוני עם נתניהו יבש לעד. אבל הערוץ הפרלמנטרי עם הליכוד עודנו מפכה כבעבר, למקרי חירום.
בליל הבחירות, כשחזה שבל"ד לא תעבור את אחוז החסימה, עבאס נשמע מאוכזב.
למה בעצם, שאלתי אותו. הרי בל"ד הציעה בדיוק ההפך ממך: בדלנות, לאומנות פלסטינית, צעקנות. יש להם, השיב, רק 30-40 אלף מצביעים שתומכים בעמדותיהם. הם לא התמקדו הפעם בזכויות לאומיות, אלא התקרבנו והאשימו את חד"ש בניסיון לחסלם. הקולות שלהם הלכו לפח. איתם, אפשר היה למנוע מנתניהו רוב והקרב היה נפתח מחדש. עכשיו, פניו לשבת ליד חד"ש.
