בארצות־הברית נשבע נשיא לתפקידו כשידו על ספר התנ"ך. בבריטניה, הופכים לראש הממשלה בקידה בפני המלכה. בישראל, החילופים האמיתיים מתבצעים במליאת הכנסת: מאבטחי יחידה 730 ממתינים בדבוקה בפתח האולם שבו תיערך ביום ראשון ההצבעה. הם נכנסים לשם עם ראש הממשלה היוצא, ויוצאים ממנו עם ראש הממשלה הנכנס. כל מי שהיה בכנסת בחצות, אחד באפריל 2009, זוכר את הרגע שבו עזב אולמרט את הכנסת במכונית אחת, מלווה במאבטח בודד, ואת נתניהו עטפה טבעת אנושית בחליפות ואוזניות. דבר דומה, רק הפוך, בעוד יומיים. זה לא מהפך, זו עקירת אקליפטוס עצום שארכה שנים.
הסכנה המיידית האורבת לראש הממשלה השלושה־עשר איננה אובדן בוחריו – כי חלקם הגדול כבר הלך – וגם לא שבירה של עמדותיו המדיניות המוכרות, כי ממילא בכנסת יש רוב ימני ברור. האתגר העיקרי שלו הוא איך לא להפוך עד מהרה בדעת הקהל לראש ממשלה חלש: מי שתפקידו מתמצה בתואר, מאבטחים ושיירה אבל בכל היבט אחר כפוף לשריו, במקום להפך. בצלאל סמוטריץ' האשים לאחרונה את בנט שהוא אריאל שרון, מי שימכור את אמונותיו. בנט צריך לחשוש יותר שיהיה משה שרת: ראש ממשלה שאיננו שולט בממשלתו, שפעולות צבאיות ומהלכים מדיניים מתרחשים מתחת לאפו. חניך תורן של שרים רבי עוצמה.
תנאי הפתיחה, יש להודות, קשים למדי: לפיד וגנץ חושבים בראש אחד כמו צמרת מערכת הביטחון, ושני אלה גם יחד מטפחים קשרים חמים עם ממשל ביידן. אפילו נתניהו, חזק בהרבה פוליטית, נלכד אשתקד במשולש הזה כאשר נאלץ לוותר על הריבונות, בעקבות לחצים של גנץ ואשכנזי על ממשל טראמפ. לביקור הראשון בוושינגטון ייסעו כנראה יחד ראש הממשלה המכהן והחליפי. את השבוע האחרון, אחרי שהממשלה הפכה לעובדה כמעט מוגמרת, העביר בנט בעיקר באיתור מועמדים מתאימים, ימניים, למשרות שיאפשרו להשיב מלחמה: ראש מל"ל, יועץ מדיני, שגריר בוושינגטון. למנכ"ל משרד ראש הממשלה מייעד בנט את איל גבאי, שכבר כיהן בתפקיד בעידן נתניהו. על משרה אחת לפיד ובנט כבר מסכימים: גלעד ארדן לא יוכל להמשיך ולהחזיק בשגרירות הכפולה, גם באו"ם וגם בארה"ב. הוא יישאר בניו-יורק.
בפגישות שקיים בנט בשבועות האחרונים עם מנהיגי מרצ והעבודה, הוא הפציר בהם להימנע מנפילה לדילמת האסיר: פעולה שמניבה רווח טקטי לאחד ממרכיבי הקואליציה אך גורמת בסוף לקואליציה כולה להפסיד. מרב מיכאלי, למשל, יכולה לצאת למערכה פומבית נגד מימון כבישים בשומרון. היא תרוויח נקודה אצל בוחריה, אבל מפלגות הימין יפסידו עשר. שקד או אלקין ייאלצו אז ליזום פרובוקציה ימנית שתועיל להם במקצת ותזיק הרבה באגף השני. עם התיאוריה כולם הסכימו. מהשבוע הבא, במבחן המעשי, הם יגלו כמה קשה להתאפק.
פינוי גינוי
בנגב ייבחן העם היהודי, אוהבים כולם לצטט את בן גוריון. ובנגב תיבחן, בקרוב מאוד, עמידותה של הממשלה החדשה. שם, וגם ביהודה ושומרון. שני צווי פינוי מאיימים על המרקם השברירי מאוד של החיבור שאפשר את המהפך, בין ימינה של בנט ורע"מ של עבאס.
נתחיל דווקא בשומרון: לא הרחק מצומת תפוח הוקם בחודש שעבר המאחז "אביתר". באביב עוד לא היה שם דבר, עכשיו – ארבעים קראוונים עם כביש אספלט טרי. בהיעדר אישורים, הפינוי הוא עובדה מוגמרת. לאיש בהנהגת המתנחלים אין אינטרס מיוחד להקל על בנט: ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, אמנם לא התבטא עד עכשיו נגד הממשלה, וגם ראשי מועצת יש"ע חתמו על עצומה נגד קואליציית בנט־לפיד רק תחת לחץ פיזי מתון של נתניהו. אבל לאיש אין את הכוח או הרצון לסכם על פינוי מסודר ושקט. ראש הממשלה היוצא, עם התמיכה הימנית הנרחבת, יכול היה להכיל אירוע כזה ואף למנוע אותו. לראש הממשלה הבא יש אופוזיציה ימנית בת 52 חברי כנסת שנחושה לבחון אותו. הם עוד זוכרים אותו, לפני שש שנים בלבד, על הגג של בית כנסת מיועד לפינוי בבית אל, כורז במיקרופון שארץ ישראל נקנית בייסורים. אין להם שום בעיה לייסר אותו.
השם המשמעותי יותר, שבוודאי יהפוך בקרוב לנחלת הכלל, הוא מאחז מסוג אחר: שגב מערב. מדובר בשכונה בדואית, בת 500 משפחות, שכנגדה הוגשו לבית המשפט כתבי תביעה, בדרך להריסה. חלק נכבד מהדיירים הם בני משפחת חרומי, משפחתו של הח"כ השישים ואחת בקואליציה, סעיד אלחרומי. עילת הפינוי היא הכשרת שטח למיזמים לאומיים כמו כביש שש, קו החשמל האסטרטגי בנגב והכור בדימונה.
בהסכם הקואליציוני נקבעה אמנם הקפאת הליכים, אבל לחלק מהמבנים שם, כמו גם בתל ערד, ואדי נעם, כלא באר שבע ואתרים נוספים, כבר הוצאו צווי הריסה שיפוטיים שהסכם קואליציוני אינו יכול לגבור עליהם.
המדינה כבר שכחה מה זו אופוזיציה ימנית, ורע"מ עדיין לא חוותה מה המשמעות של סיעת קואליציה ערבית. איש איננו יודע איך יעמדו חרומי וחבריו בלחצים מהשטח, בעודם חברים בממשלה שהפינוי ההמוני יתרחש בכהונתה שלה. אבל די קל לנחש איפה יבלו סמוטריץ' ובן־גביר את השבועות הקרובים, אחרי שיצעדו עם דגלים בירושלים.
הו הא מי זה בא
מה עושה ראש ממשלה שסיים זה עתה ארבע מערכות בחירות בשלוש תוצאות תיקו והפסד בפנדלים? כמובן, עוד מערכת בחירות. ככל שזה תלוי בבנימין נתניהו, הוא יעביר את הקיץ הקרוב במסע בין סניפי הליכוד, כדי להבטיח לעצמו כהונה נוספת בראשות המפלגה, עד תום כהונת הכנסת הבאה (על הנייר: אוקטובר 2029).
לאוזניו מגיעות ידיעות מודיעיניות על הפוטש המתרקם עכשיו בליכוד נגדו. הוא יודע היטב שככל שיתרופף בתודעת הציבור הקשר בין הביטויים "ראש הממשלה" ו"בנימין נתניהו" ייקל על צמרת הליכוד להחליש אותו: ניר ברקת טובע בכסף, ישראל כץ מקושר היטב, את המיאוס של יולי אדלשטיין אפשר לזהות בעין בלתי מזויינת. לכן מעוניין נתניהו בפריימריז בזק.
זה לא יהיה כל כך קל: יושב־ראש המרכז, חיים כץ, מתנגד. חבל על הכסף, אמר. הוא נבחר כדת וכדין ברוב גדול? יש לו עוד ארבע שנים בתפקיד? למה להטריח את המתפקדים?
למה זה חשוב? כי אין אדם אחד בליכוד שסבור שנתניהו יפסיד בהתמודדות בעתיד הנראה לעין, אבל יש ניצחון ויש ניצחון: בהתמודדות בזק, מול אדלשטיין בלבד, נתניהו יזכה ברוב מוחץ, בוודאי אם יימשכו הניסיונות הספק־דמוקרטיים של הקואליציה לחסום את דרכו. הליכוד מבקש את הנרדף. אבל מהתמודדות מרובת ראשים, כולל ברקת כץ, דיכטר ואחרים, נתניהו עלול לצאת מוחלש, עם ניצחון קטן משהתרגל לו.
אחד הנכסים העיקריים שלו הוא, עדיין, הבלוק: 53 חברי כנסת ימניים. המתקפה המילולית החריפה של ראשי החרדים על בנט השבוע הוזמנה מבלפור. הישארותם באופוזיציה היא נכס פוליטי חשוב של נתניהו. בוודאי הוקל לו כשראה שההסכמים הקואליציוניים מבטלים למעשה את סיכויי כניסתם לממשלה הנוכחית. לא ברור אם הקופירייטר שהגה את הביטוי "ממשלת שינוי" זכר את הצמרמורת שמעוררת המילה שינוי בגוום של החרדים עוד מימי מפלגתו של טומי לפיד. ימינה ותקווה חדשה נקרעות עכשיו בין הרצון לשמור על קשרים עם יהדות התורה וש"ס ובין תמיכתן בשינוי הסטטוס קוו, במקום ההשתלטות החרדית הנוכחית על מערכי הגיור והכשרות אימוץ רוח רבני צהר, שרוב מכריע של הציונות הדתית והליכוד תומך בהם. ההשתלחות של גפני וליצמן בוודאי לא תגרום לבנט הרהורי חרטה על בחירתו.
עכשיו מה
האקדמיה ללשון העברית תיאלץ להידרש מתישהו לשינוי התחבירי העמוק שחל בשנים האחרונות במבנה המשפטים של דוברי השפה. עד לאחרונה היה מקובל שבכל משפט יש נושא, נשוא, פועל, אולי גם תואר הפועל. היום יש מרכיב נוסף: "אבל ביבי". בכל פעם שפוליטיקאי נדרש להתמודד עם מחדליו, עם הבטחות בחירות שהפר או עם זגזוג תורן הוא הסביר, ש"אבל ביבי". לפיד הבטיח ממשלה רזה ואז יצר מאגר שומנים ענק של 34 חברי ממשלה? אבל ביבי מינה יותר. החוק הנורבגי הופך את הכנסת לתחנת רכבת? אבל ביבי התחיל עם זה. חאן אל אחמר לא מפונה? אבל גם ביבי לא פינה.
רבות דובר בשנים האחרונות על הצורך בייבוש הביצה שהתהוותה בשלטון: שרים שכיהנו יותר מדי שנים, מקורבים שהתקרבו מדי, מחנה שהתנוון. זה עובד לשני הכיוונים. מרגע שהאחריות תעבור בשבוע הבא לידיים חדשות, יגלו כולם, למרבה תדהמתם, ש"רק לא ביבי" זו לא מדיניות, ונתניהו איננו התירוץ האולטימטיבי. למרבה הצער, תאונות דרכים יוסיפו להתרחש, טריבונות עדיין מאיימות ליפול, אפילו חדרי החקירות של המשטרה לא יושכרו כחלל עבודה ל־WEWORK. בנט ולפיד אמרו – ובצדק רב – שהמדינה לא תיגמר ביום שאחרי נתניהו. אבל האובססיה לנתניהו צריכה להסתיים.
מי שמבקש להחליף את ראש הממשלה לא יכול לאמץ את ההתנהלות שבשלה, בין היתר, ביקש מראש את החלפתו או להציג אותה לציבור כסטנדרט לפעולה. אם סער סבור שנתניהו מנע שינויים נדרשים במערכת המשפט, הוא לא יוכל להסתפק ב"גם ביבי לא שינה דבר", אלא יצטרך לחולל שינויים. אם אלקין מתקומם על הקפאה שקטה ביו"ש, כשר שיכון מצופה ממנו לבנות יותר ולא לחקות את המקור. אם לפיד טוען נגד מינויים סיטוניים, יתכבד ויוותר על כמה משרות מיותרות. אם ליברמן מקונן על הגירעון, יואיל נא לסגור אותו במקום לכסותו בהטרלות ליו"ר האופוזיציה המיועד. תפקידו של השלטון הוא לשלוט. נתניהו נפרד מהשררה, מחליפיו יצטרכו לעשות יותר מאשר לתפקד כאופוזיציה של יושב־ראש האופוזיציה.
