מדוע האזרחים שהולכים לקלפי כבר לא חשובים בקביעת ראש הממשלה
את הדמוקרטיה הישראלית פקד השנה אסון כבד. בשל הדרמה של נפילת נתניהו הוא לא דובר מספיק, אבל השלכותיו ילוו אותנו עוד שנים רבות. והרי האסון: הבוחרים לא חשובים יותר. שיטת הממשל שלנו מאפשרת לכל אחד מ־120 חברי הכנסת להרכיב ממשלה, אבל אפילו במדינתנו, חסרת המסורת הפוליטית והכלל "It is not done", הרכיב את כל הממשלות יושב־ראש המפלגה הגדולה, או זה שזכה בבחירה ישירה בקולותיהם של רוב אזרחי ישראל. החריג היחיד היה בנימין נתניהו ב־2009, אך גם אז הוא פיגר רק במנדט אחרי ציפי לבני, וזכה לבלוק של 65 תומכים.
בבחירות האחרונות הודיעו נפתלי בנט וגדעון סער על רצונם להתמודד על ראשות הממשלה. 95 אחוז מאזרחי ישראל שהועמדו בפני הבחירה תמכו לא בזה ולא בזה. בקלפי לא הייתה אף מפלגה נוספת שתמכה בהם לראשות הממשלה. ובכל זאת, מהבוקר שאחרי הבחירות ועד להשבעת הממשלה, היו הם המועמדים הריאליים היחידים לעמוד בראשה. לפני כ־30 שנה זכתה נבחרת דנמרק ביורו למרות שלא הצליחה לעלות לטורניר הכדורגל מהמוקדמות (וסליחה על אזכורה פה השבוע). זה מה שקרה כאן, ועוד ישוב ויקרה.
כבר קרה בעולם שמועמד זכה בשלטון למרות שקיבל פחות קולות מיריביו. אבל דונלד טראמפ, למשל, השיג בכל זאת תמיכה משמעותית של כמעט מחצית מהקולות. בישראל, בחסות הצעות מופקרות של הליכוד ויש עתיד, התקבעה נורמה שלפיה את השלטון כובשים לא בזכות תמיכה ציבורית אלא בזכות יכולת סחטנות סביב שולחן המשא ומתן. "ממששת המנדטים", לועגים בליכוד לבנט, שוכחים שגם הם הציעו ממששת משלהם, או ממשמונת, אם זוכרים את גנץ.
מי שמשלה את עצמו שזה פתרון חד פעמי למצב מוטרף מוזמן להתעורר. מרגע שהוכח שאין קשר בין מה שרוצה העם לבין מה שהוא מקבל, אין סיבה שבוחרים יקנו את המסר המוכר של "אנחנו צריכים הרבה מנדטים כדי לקבל את השלטון". יו"ר מפלגה עם ארבעה מנדטים, או סתם ח"כ, יוכלו להרכיב ממשלה. כיוון שכולם למדו את הטריק, למה שבכהונה הבאה לא תוקם ממשלה עם רוטציה משולשת, או מרובעת? כזכור, הרעיון המוטרף הזה כבר היה פה על הפרק לפני שלושה-ארבעה חודשים. ובמילים אחרות: אלי אבידר פראייר. בתור האצבע השישים ואחת, יכול היה להשיג רוטציה. משפחה לא בוחרים. וגם ראש ממשלה.
היכונו לכלום גדול
"כאשר נגמרת ההפגנה", תוהה הסופר השמרני דאגלס מאריי בספרו "שגעון ההמון", "לאן הולכים כל האנשים שהפכו את המתרסים לביתם?" אני חושב על זה הרבה בנסיעות ליד כיכר פאריז בירושלים, כאשר המדרכה שאוכלסה בכל כך הרבה מוחים מיותמת, רחבה בהרבה בלי שלטי "לך" וצוללות גומי.
אשתקד, כשנתניהו עוד התגורר בבלפור, התגלע ויכוח בין אביגדור ליברמן ואלי אבידר. יו"ר ישראל ביתנו, לשעבר הפוליטיקאי השנוא ביותר על השמאל, לא חש בנוח עם מפגיני שייח ג'ראח ותומכי חד"ש שהגיעו להפגנות בלפור. אבידר חשב שכדי לייצר מחאה אפקטיבית, לא יספיקו רק מתנגדי נתניהו. הוא קרא לכולם לבוא להפגנה, לא חשוב על מה. התוצאה הייתה המונית יותר ואולי אפקטיבית יותר. אבל גם כשהלך נתניהו, שייח ג'ראח נשארה, וכך גם מי שסבורים שאין מגפה והבוסטר מזריק לתוכנו עוד שבב. בצר להם, הלכו חלק מהם לקלל את ניצן הורביץ. אחרים התקהלו מחוץ לבית הנשיא כדי להפגין נגד מינוי הדובר החדש של הרצוג, החשוד שנדבק בנגיף הביביסטי בשהייתו בבלפור. סדי בן שטרית, שמותג כמוטי אשכנזי של המילניום הנוכחי, שיבח את בריחתם מהכלא של ששת המחבלים השפוטים, בהם רוצחי נערים.
השאלה הגדולה היא מה יעשה השנה המחנה הגדול שהתנגד לנתניהו, מחנה שגדול בהרבה ממתנגדיו האידיאולוגיים. כאשר רבין עלה לשלטון, בלילה חם ביוני 1992, מי ששמח שמח ומי שכאב כאב. לכולם היה ברור שמה שהיה לא יהיה עוד: ההתנחלויות ייובשו, סדר העדיפויות הלאומי ישתנה, מרצ החליפה את המפד"ל. אבל לשמחה מה זו עושה כעת? נאמר שבנימין נתניהו יחליט לאחר אישור התקציב לעקור באופן קבוע להוואי, מה תהיה סיבת קיומה של הקואליציה בעיני אלה שחגגו את הקמתה מהיציע? כמה אפשר לאהוד ממשלה בלי להצביע לעומד בראשה, או לאהוד ראש ממשלה בלי לתמוך בצעדי ממשלתו?
המשבר הפוליטי לא תם, מהטעם הפשוט שהמערכת הפוליטית טרם הגיעה אל שיווי משקל. בגין ייסד את המחנה הלאומי ב-1977, אבל איש לא סבור שבנט ולפיד הקימו גוש אידיאולוגי יציב המשתרע ממנסור עבאס ועד זאב אלקין. תשפ"א הייתה שנת הכרעה, אבל תשפ"ב עשויה להיות שנת דשדוש. שנת הכלום הגדול.
הלכו החלומות
ערב הקמת הממשלה היו מי שייעצו למרב מיכאלי לא להסתפק בתיק התחבורה, ולקחת לעצמה את תיק ביטחון הפנים. למזלה, לא שעתה לעצות. הבעיה הקטנה היא ששערוריית בריחת ששת המחבלים הייתה תופסת אותה עדיין בארצות-הברית, מחכה שאורי הקטן יהיה כשיר לשוב, עוד לא ברור מתי.
הבעיה הגדולה היא שהמשרד לביטחון הפנים הוא בית קברות לפוליטיקאים. עומר ברלב, שחזר מהפנסיה אל אחד התיקים החשובים בממשלה, מגלה גם הוא שאין מה להרוויח במשרד האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, רק להפסיד. שלמה בן-עמי דובר פעם נכבדות כראש ממשלה, אך מעולם לא התאושש ממהומות אוקטובר 2000 שאירעו במשמרת שלו, ומוועדת החקירה שבאה בעקבותיהם. תהילת השב"כניק של אבי דיכטר גורדה עד תום בקריירה השב"סניקית שלו, כשהסתבך קשות במינויי ניצבים וגונדרים. גלעד ארדן נכשל במינוי שלושה מפכ"לים – שניים שנפלו בגלל פרשות עבר ואחד שלצערו הצליח, רוני אלשיך. החלומות על ירושת נתניהו הוגלו לאמריקה עד להודעה חדשה. אמיר אוחנה יידרש בקרוב להעיד מול ועדת החקירה לאסון מירון.
בר לב, שגם הקריירה של אביו נתקעה בנסיבות דומות ובאותו משרד ממש, לא יוכל להתלונן. לפני שנה בדיוק עוד תועד קופץ על חבל במדרכות בלפור כח"כ לשעבר. אבל את החלומות על ראשות מפלגת העבודה כדאי שיאפסן. לא הוא מינה את נציבת שירות בתי הסוהר, אבל הוא זה שיצטרך לנקות אחריה (הדחה שוב על הפרק). הוא גם זה שיהיה פה במהומות הבאות, אם חלילה תפרוצנה שוב, בערים המעורבות. לפי פרסום השבוע, המשטרה כבר משוכנעת שזה יקרה, ומודיעה מראש – כמו שחברת המים מודיעה על הפסקת מים מתוכננת – שגם אז לא תוכל להגן על כל תושב. הבעיה נובעת מאופי המשרד: בניגוד למשרד הביטחון לשר אין שום שליטה ישירה על הנעשה במשטרה ובשב"ס למעט קומץ מינויים. הוא רק נושא באחריות.
"שר בט"פ זה כמו דבורה", אמר פעם ח"כ לגלעד ארדן כשזה מונה לתפקיד, "אתה עוקץ פעם אחת במינוי – ומת". כיוון שכל המשרות כבר אוישו, ייתכן שנותר לבר לב רק החלק השני במשל.
השומר נרדם בשמירה
רוח צייתנית של שמרנות וענווה נחתה על היועץ המשפטי לממשלה מאז נכנסה לתפקידה הממשלה החדשה. בימים עברו, שבהם ניצבה הדמוקרטיה הישראלית על בלימה, נאבק מנדלבליט בכל הכלים העומדים לרשותו – ולפעמים גם באלה שאינם עומדים לרשותו – כדי לטפל במה שזיהה כסכנה אפשרית לדמוקרטיה, במובנה הרחב ביותר. במיוחד הייתה גאוותו על מלחמה למען עצמאות שומרי הסף מפני פוליטיקאים. כך, הודיע אשתקד לבג"צ על התנגדותו למינוי אורלי בן-ארי לפרקליטת מדינה זמנית, בידי השר אמיר אוחנה. הוא חשד שבן-ארי תעשה את רצונו של אוחנה הפוליטיקאי, מקורבו של נתניהו. שכן, "קיימת חובה מוגברת להבטיח את עצמאותו ואי-תלותו של בעל התפקיד, ומעל לכל את מראית העין הציבורית של העצמאות ואי-התלות". בג"צ התרשם, והוציא צו שסיכל למעשה את המינוי.
והנה, בשבוע שעבר עמדה בפני מנדלבליט הזדמנות נוספת לחזק את העצמאות, אי התלות וכל הג'אז הזה. שר הביטחון, בני גנץ, שאיים בבוטות לסגור את גלי צה"ל, מינה לפתע ממלאת מקום. גם היא לשלושה חודשים, גם היא תוך פגיעה קשה לכאורה בעצמאות שומרי הסף. הרי כולם יודעים למה גנץ מינה אותה, אם האיום לא היה מספיק ברור, גנץ חזר עליו בשבוע שעבר בראיון לטלויזיה: "האופציה לסגירה של גל"צ נשארה על השולחן", הבהיר, "אני חושב שגלי צה"ל צריכה לתפקד בצורה ממלכתית… ככל שנוכל לסדר את זה נסדר את זה. והאופציה של הסגירה נשארה כאופציה – קיימת על השולחן. אנחנו יוצאים לדרך. ואני מקווה לראות שהתחנה ממשיכה לפעול נכון, ואנחנו נראה את העניין הזה".
אם זו איננה התערבות פוליטית גסה שמצריכה התערבות יועמ"ש, מה כן? שר, יושב-ראש מפלגה, שאיננו מרוצה מזיהויה הפוליטי של התחנה (או בנוסח המקובל בימינו משמאל: "לא ממלכתית") ממנה ללא מכרז מפקדת זמנית, שגורלה מצוי בידיו, ועם מסר ברור: או ש"נסדר את זה", או שאת תכבי את האור על גל"צ, מה שיסתדר.
אבל מנדלבליט נדם. כמוהו גם התנועות לאיכות השלטון. בעיותיה המשטריות של ישראל תמו כנראה בעיניהם ביום 13 ביוני 2021. אחרי לילות ארוכים ללא שינה, שומרי הסף יכולים סוף סוף לנמנם קצת.
