האם זעקת הח"כ המתייסר מימינה "הניסוי נכשל" היא בעצם קוד של סוכן סמוי * למה בנט עלול לאבד גם את כבשת הרש שלו בדרך לבחירות * מה גורם לעבאס להתעקש להיות האחרון שמכבה את האור * ואיזו דרמה ירושלמית עשויה
לחזור על עצמה בבחירות המקומיות בתל–אביב
בשן ועין, יד ורגל
כמו האביר השחור ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש", גם הקואליציה של בנט מתעקשת שהכל כרגיל, ואפשר להמשיך להילחם למרות שאיבדה יד אחת, ועוד יד. בכל פעם היא מאבדת עוד אחת מהגפיים, עוד פציעה, מתעקשת שזו רק שריטה, אבל קרב החרבות נמשך גם כשכבר אין עם מה להחזיק את החרב. החדשות הרעות לקואליציה הן שרק חמישה שבועות פרלמנטריים חלפו מאז נפתח כנס הקיץ, במהלכם זועבי עזבה, חזרה ומרדה, ביטון הכריז מלחמה, סער הודיע על היעדר זכות קיום לקואליציה, כהנא נאלץ להתפטר ולא הצליח לחזור, וגנאיים החליט להקים לעצמו סיעת יחיד. החדשות הרעות יותר הן שעד לסיום המושב צפויים עוד שבעה שבועות.
בנט עסוק לפי שעה רק בתגובות, לא בייזום. הוא מתחזק את פינטו, נפגש עם ביטון, מפציר באורבך. אבל עד עתה אין סימנים להיערכות לבחירות והגעה אליהן מכס ראש הממשלה. ההימור שלו עצום: מקובל לומר שאם הממשלה תיפול, בנט יתקשה מאוד לעבור את אחוז החסימה מכס שר הפנים. יש רק בעיה אחת: גם תיק הפנים לא ממתין לו. עיון בחוק יסוד הממשלה מעלה שלבד מתואר ראש הממשלה החליפי, הריק כמעט מתוכן, שום משרד לא מובטח במקרה שהכנסת תפוזר בקולות חברי האגף הימני בקואליציה. איך בדיוק מנהלים קמפיין בחירות כזה? ועם מי?
בנט מעריך – או מקווה, כרגיל אצל ראשי ממשלה לא קל להפריד – שהבחירות תיערכנה בחודש מרץ הבא. הוא סבור שאפשר להחזיק בשיניים עד סיום כנס הקיץ, ואז אריזות וקיפולים בתחילת המושב הבא. בעייתו היא שרוב שותפיו חוזים פיזור הרבה קודם לכן, ופועלים בהתאם. לו רצה, היה לו קל למדי להביא לפיזור הכנסת ולהישאר ראש הממשלה: למשל, להציע לליכוד דיל פומבי לאישור תקנות יו"ש בתמורה להעלאת המלגות לחיילים. עבאס כבר היה מבין את הרמז ופורש.
בצר להם, נתלים עכשיו ראשי הקואליציה בתקווה קלושה לנס רב שלבי, שבמסגרתו גנאיים יתפטר, זועבי תלך אחריו ותקנות יו"ש יעברו. איך? אולי בזכות היעדרות של ח"כ ישראל אייכלר, שהוצעה לו הקמה בפועל של זרם חינוך חסידי וביטול רפורמת הטלפונים הכשרים. זה עשוי היה להיות מחזה מופלא: הבן של טומי לפיד, שצעק על אייכלר באולפנים, מקים לו רשת חינוך. אבל גם זה לא יקרה: הח"כ מבעלזא לא יריב עם כל המגזר בשביל כמה שבועות של הנשמה.
ניסויים המנהרה וגירושים
במגעים העקיפים שהתנהלו בין אורבך והליכוד, תוכננה מחווה פומבית בדמות הכרזה של אורבך שהניסוי עם רע"מ נכשל. המילים נבחרו בקפידה: הרי מי שהגדיר את הממשלה כ"ניסוי" היה נפתלי בנט, בראיון ערב הקמת הממשלה אשתקד. קביעה בדבר תוצאותיו העגומות היא איתות שפניו לפרידה מראש הממשלה. אורבך אמור היה להשמיע את הדברים יממה קודם לכן, אך נמלך בדעתו. לכן, כאשר צעק אותן אל חלל המליאה, נזקפו כמה זוגות אוזניים בשורות הליכוד. זה היה כמו מילת קוד שמשמיעים סוכנים סמויים לזיהוי.
מיד אחר כך הגיע אורבך אל המעבדה, הלא היא לשכת ראש הממשלה. כרגיל בשנה האחרונה, השיחה התנהלה בשני תדרים שאין קשר ביניהם: בנט דיבר על הישגי הממשלה, אורבך – על כישלונות הקואליציה. אחר כך הוזעקו פנימה שני מקורבים לח"כ המתייסר, כדי שראש ממשלת ישראל יפציר בהם להפציר באורבך לא לפרוש. איזה עולם: בנט פילג את הבית היהודי כדי להיפטר מעולמם של הרבנים והעסקנים, והנה הוא שוב תלוי בהם כדי לשרוד. דבר אחד כבר למדו בימינה: אין דרך להכריז על סילמן כפורשת בלי להסתכן בפרישה של אורבך עצמו. כל עוד הוא בוועדת הכנסת ושולט על הדיונים, זה לא יקרה.
הסילמן של האגף השמאלי בקואליציה, ג'ידא רינאווי־זועבי, לא קלה לתפעול גם כן. "הם יעשו ממני אופורטוניסטית צבועה"? התקוממה שלשום, אחרי הצבעה אחת נגד תקנות יו"ש. הפרסומים על הכסף הרב שקיבלה נועדו להרגיע אותה אבל פעלו ההפך. הם הציגו אותה כסחטנית שפרטה את אל־אקצה לתקציבי בית חולים בנצרת וכביש באום אל פאחם. "סער הוא לוייתן, גנץ הוא לוייתן. אני רק נמלה", אמרה זועבי, "אבל גם נמלה לא דוחקים לקיר".
בינה ובין ראש הממשלה החליפי יאיר לפיד התגלעה מחלוקת יסודית על מה שקרה בפגישתם בחודש שעבר. הוא חשב שפתר את הבעיה אחת ולתמיד. היא ראתה בכך פלסטר זמני שיש להחליפו בכל הצבעה: על כל חוק שמפריע לציבור הערבי היא דרשה תמורה כספית שתצדיק בעיני בוחריה את המהלך. מו"מ כזה לא נוהל איתה לפני ההצבעה על תקנות יו"ש, והתוצאה בהתאם. לפיד חשב שהוא קנה אותה, היא, במקסימום, ראתה בכך עסקת ליסינג.
בופה של צפרדעים
לרע"מ כבר יש סיסמה מוכנה לבחירות לקראת הכנסת העשרים וחמש: "מקמלין". ובעברית: "ממשיכים". מנסור עבאס הוא האחרון שיכבה את האור בקואליציה, והראשון שישמח להדליק אותה בקואליציה הבאה. בפני בוחריו המאוכזבים הוא יתעקש שגם אם החולה מת זה לא אומר שהשתלת האיבר נכשלה. אין לו ברירה אחרת: לעבאס אין כל כוונה לחזור למשותפת עם הזנב בין הרגליים. הוא מקווה שבשורת ההשתלבות תעביר אותו גם הפעם את אחוז החסימה. השתלבות איפה? אצל מי שיסכים. הסיבה העיקרית שתיעוד הפגישות שלו עם נתניהו לא מתפרסם, גם שנה אחרי, היא תקוותו שיום אחד, למרות כל הסמוטריצ'ים, ישלב כוחות עם הליכוד. זו הייתה מטרתו מלכתחילה, הקואליציה הנוכחית היא רק פתרון בדיעבד.
עד כמה עבאס מחויב לקיום הממשלה? באשמורת הבוקר שבין שני לשלישי, כשהחוגגים מהאופוזיציה והאבלים מהקואליציה התקזזו אלה עם אלה ונסעו הביתה, נותרו להצביע רק שישה פראיירים נורבגים, ויו"ר רע"מ עצמו. עבאס התעקש להצביע בעד החוק להנצחת ברל כצנלסון, ואז הגדיל לעשות והעביר בקולו שלו את החוק להנצחת הרב קוק. כשמסביבו כל חבר קואליציה בוחר רק את המנות שמתאימות בדיוק לטעמו, הוא מעמיס מהבופה מלוא הצלחת צפרדעים.
ההשתתפות הערבית בבחירות הולכת יד ביד עם האמונה ביכולת ההשפעה. לכן בבחירות המקומיות הערים הערביות עוקפות בהליכה כל עיר יהודית באחוזי ההצבעה, לכן כאשר המשותפת הבטיחה להמליץ על גנץ נגד נתניהו השיגה 15 מנדטים. בבחירות האחרונות השיעור הזה התרסק לשפל של 42 אחוז, והקונצנזוס בשתי רשימות המגזר הוא שבפעם הבאה, במקרה הטוב יזכו להשוות את הנתון הזה. ככה זה כשהמשותפת מציעה אופוזיציה נצחית, ורע"מ קואליציה תיאורטית, אחרי שחברות שלה מסתיימת כנראה בכישלון צורב.
בצר להן, תתחרינה שתי הרשימות על קומץ קולות יקרי מציאות שפנויים להובלה: חצי המנדט הערבי שהצביע בבחירות האחרונות לליכוד. נתניהו לא ירוץ הפעם לאום אל פאחם ולמאהלים בדואיים. הקמפיין שלו יהיה, בפשטות, "ביבי או טיבי". אשתקד זה היה אבו יאיר, בפעם הבאה – אבו עלי.
יא חביבתי
כאילו אין מספיק בחירות לכולם, מעבר לאופק כבר ניצבות הבחירות המקומיות של 2023, הגרסה הפוליטית של בירה ללא אלכוהול. בירושלים, משה לאון צועד בטוחות לניצחון נוסף: כהונתו הראשונה המיסה את החששות של רבים בציבור החילוני מהתחרדות העיר או מהיותו נטע זר. בחיפה, מקובל לחשוב שעינת קאליש רותם תתקשה מאוד לתחזק את קואליציית השינוי ערבים-חרדים-חילונים שהביאה לה ניצחון סנסציוני.
נשארנו עם תל־אביב, שם הודיע השבוע רון חולדאי על כוונתו להתמודד לכהונה שישית. אך אשתקד הבטיח בעודו מתמודד על ראשות הממשלה שינטוש את העירייה כי 22 שנה זה מספיק ודי, והנה הוא נערך להשלים 30 שנה בכיכר רבין.
בדרך כלל לא כדאי להמר נגד ראש עיר מכהן, ובכל זאת: הרושם הוא שכל מועמד בעל משקל יעשה לחולדאי מעשה אולמרט לטדי קולק. העיר התעייפה ממנו ונראה שגם הוא קצת התעייף ממנה. לא סתם רוני גמזו מגביר הילוך במסעות היח"צ שלו, אבל הכרך העירוני החשוב והמשפיע בישראל מושך שמות גדולים יותר. זו העיר היחידה בישראל שלא סמוכה על שולחן הממשלה כדי להתקיים, ומכניסה מאות מיליוני שקלים בשנה.
גדעון סער, למשל: שמו של שר המשפטים הוזכר בכמה סקרים שנערכו לאחרונה, אבל ככל הידוע הוא איננו מעוניין. אם ינטוש את הפוליטיקה הארצית זה יהיה לטובת עסקים, לא ניהול עיר.
מה שמשאיר אותנו עם שרת משפטים אחרת, ציפי לבני: בכל מערכת בחירות שבה התמודדה, בכל מפלגה, והיו לא מעט כאלה, תל אביב העניקה לה תמיכה יותר מהשיעור הארצי. לבני, שכוונתה להתמודד פורסמה כאן לפני חודשיים על ידי יובל קרני, תציע לתל־אביב את הזכות לבחור בפעם הראשונה, אחרי כמעט 120 שנה, ראשת עיר. כרגע קשה לראות באופק מועמד שיצליח להציב לה אתגר.
אחרי פסק זמן בן שלוש שנים וארבע מערכות בחירות, לבני היא שוב שם חם בפוליטיקה הארצית. לפיד שקל את שריונה בבחירות שעברו, גנץ היה שמח לשבץ אותה במקום השני בכחול לבן. אפשר לנחש שעוד סיבוב על הגלגל, ובלי סיכוי לראשות הממשלה, פחות קוסם לה. אחרי שנים קשות, סוף סוף יש לה צרות של עשירים.
