מי השר שייכנס לנתניהו מיד אחרי השבעת טראמפ ויציב אולטימטום // מה יש טעם לאיים על העזתים בגיהינום, כשהשטן ששולט בהם מרגיש שם בנוח // איך מנסה ראש הממשלה לשכנע את החרדים להמתין עוד קצת // ולמה דוח לבחינת תקציב הביטחון משקף שינוי מהותי בתפיסה האסטרטגית
אח ורע
על הבריסטולים במפקדה בג'בלייה, על הקיר בדירת המג"ד ברפיח, על קיר פיקוד דרום עמוק בתוך שטח ישראל – בכל אלה מופיע בשבועות האחרונים עוד תאריך אחד, לא מבצעי בעליל ובכל זאת חשוב מאוד: 21 בינואר, יום השבעת הנשיא טראמפ. אין תכניות לבצע פשיטה על גבעת הקפיטול או סיוע הומניטרי להמונים שיקפאו מקור בהשבעה. צבא ההגנה לישראל, מהראש ועד אחרון סמלי המחלקות, יודע שיש עזה של ביידן ויש עזה של טראמפ.
את עזה של ביידן אנחנו מכירים כבר 15 חודשים: זו רצועה של פשיטות חוזרות ונשנות ולא כיבוש אחד, חד פעמי. בתקופה האחרונה זו גם רצועה של כלכלת חימושים שגורר שינויים בתורת ההפעלה של הכוחות ולדאבון הלב גם עלייה במספר הנפגעים. זו רצועה שבה הצבא נלחם ביד אחת במחבלי חמאס וביד השניה מאבטח שיירות סיוע שמממנות את הארגון ומסייעות להישרדותו. עזה של טראמפ, לפחות לפי הבטחותיו, תהיה שונה: גיהנום אין, סיוע אאוט.
אם בחמאס יש היערכות מקבילה לחילופי השלטון בארה"ב, היא לא ניכרת. עד כה, יש להודות, אין עדות שאיומו של הנשיא הנכנס להמטיר גיהנום על עזה ריככה את עמדת הארגון. ישראל שוב נופלת למלכודת ה"אופטימיות בקטאר", "התקדמות מסוימת" וכמובן "מעולם לא היינו כל כך קרובים לעסקה". חלק מהפרסומים נובעים משכנוע עצמי או מפרשנות של המתווכות. בפועל, מעט מאוד מזה נובע מהתקרבות אמיתית בחדרי המו"מ.
הסיבה היא שנשכח קצת מיהו הנושא ונותן כעת. התפיסה בישראל היא שמוחמד סינוואר הוא בסך הכל תחליף חיוור, האח הפחות מוצלח וכריזמטי במשפחה. ולא היא. בכל הנוגע לניהול משא ומתן על חטופים, למוחמד יש יותר ניסיון ויותר מעמד מאשר יחיא. במשך חמש שנים וחצי הוא ניהל את המשא ומתן על עסקת שליט. מהיום הראשון לא זז מדרישתו לשחרור 450 מחבלי חמאס תמורת החייל החטוף. מ־2006 ועד 2011 הוא השיט את ספינת המו"מ בזמני גאות ושפל באופטימיות, כאשר אחיו נרקב בכלא. כאז כן היום, נראה כי הוא משוכנע שהזמן עובד לטובתו. אם גורל אחיו לא הטריד אותו, למה שיילחץ ממצבם של תושבי עזה הקופאים מקור באוהלים מוצפים מגשם? האיום עליו ועל שלטונו צריך להשתדרג בדחיפות.
איך הסיוע ינוע
יש עוד לשכה שבה מסומן 21 בינואר בעיגול אדום: לשכת שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. יום למחרת, אולי יומיים, מתכוון יו"ר הציונות הדתית להציב אולטימטום לראש הממשלה: או שתפעל להפסקת הסיוע ההומניטרי במתכונתו הנוכחית, או שנעזוב את הממשלה.
איום בעזיבת הקואליציה לא חדש, זה התחביב של ראשי הסיעות. החידוש פה הוא ברצינות האיום ובחשיבות הנושא. כבר קרוב לשנה מתנהל בקבינט מאבק קולני מאוד בין שרי הימין ובין הצבא. הם דורשים להפסיק לאלתר את חלוקת הסיוע הנוכחי, שלשיטתם מחזק מאוד את חמאס. נכתב פה לא מזמן שהארגון הוא כבר לא שלטון אלא הכנופייה החזקה בשטח. בפועל, מרגע שהמשאיות נשדדות ותכולתן נמכרת במחירים של שוק צפון בתל אביב לאוכלוסייה עם שיעור אבטלה של 80 אחוז, התוצאה היא שהכסף והאוכל אצל חמאס. אין פלא שהמועסקים היחידים כמעט ברצועה הם אנשי הארגון.
צה"ל מודע לבעיה, אבל מתנגד באופן העמוק ביותר לכל מעורבות של חיילינו בחלוקת הסיוע. הרמטכ"ל הרצי הלוי רואה בכל מהלך כזה, זמני ומקומי ככל שיהיה, מבוא לממשל צבאי קבוע ורחב. אין לו כסף לזה ולא אוגדות. ונתניהו? הוא מבטיח, אחת לאיזה זמן מוגבל, שצריך לשנות את האופן שבו מחולק הסיוע.
כעת הגיע זמן הפירעון. לא סתם התכנס בימים האחרונים אצל שר הביטחון פורום עם סמוטריץ' וסטרוק על שינוי האופן שבו יחולק הסיוע. יואב גלנט פסל פסילה נחרצת את המהלך, ישראל כ"ץ פתוח לשמוע.
החזון על פי סמוטריץ' הוא השלמת ניקוי צפון והרצועה, ואז החזרה, דרך נקזים, של עזתים בלתי חמושים שהתברר שאינם מחבלים. שם, ובכל מקום שיטוהר באופן דומה, יחולק סיוע על ידי החברה האמריקנית שדובר בה ו/או במעטפת של חיילי צה"ל. כל עזתי יהיה במרחק של עד שעה הליכה מנקודה שבה הוא יכול לקבל ארגז מזון ומוצרים בסיסיים. בתחילה צפון רצועת עזה, אחר כך העיר, אחר כך רפיח, בסוף גם המואסי, אזור שבו מצטופפים כעת רוב תושבי הרצועה.
הצבא, כאמור, מתנגד לכך בכל תוקף. לרמטכ"ל יש די עימותים בצמרת, החריף שבהם, כמובן, התפרץ שוב שלשום עם שר הביטחון. האם הלוי, שעד כה סמך על התנגדות נשיא ארה"ב ושר הביטחון לשינוי הסיועי ההומניטרי אך נותר מאז בודד בצריח, ייאבק בכך עד כדי התפטרות?
כוח יולי
פעם, מזמן, הייתה לצה"ל אוגדת רפאים: היה לה מספר ומפקד, אבל חיילים לא היו. המטרה הייתה שהאויב יסבור שכוחו של הצבא הישראלי חזק מכפי שהוא באמת. היום, עד להודעה חדשה, יש לצבא חטיבת רפאים: חשמונאים, החטיבה החרדית. המתקנים שלה הכי טובים בצבא היבשה. זו ממש עיר גדולה, אבל חיילים בה מעט. בהתחלה נמסר מהצבא שאוישו שתי פלוגות. השבוע פורסמו הנתונים: 57 חיילים, בקושי שתי מחלקות.
מילא, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל השאלה מה מחכה בסופה. החוק להסדרת סוגיית החרדים והגיוס לא הגיע גם השבוע אל הכנסת. הסיבה היא שיחת נזיפות מהיועמ"שית לממשלה אל היועמ"שית של מערכת הביטחון, שבה נדרשה לא לשתף פעולה עם החקיקה. בהרב־מיארה סבורה שהחוק בחטא משפטי יסודו. בלי חוות דעת משפטית אין עמדת מערכת הביטחון, ובלעדיה – אין חוק.
העניין ייפתר בעצלתיים. בשבוע הבא יגיע שר הביטחון אל הוועדה ויחווה את דעתו כשר, בתקווה שהדבר יתניע את החקיקה.
זו הבעיה הטכנית הסבוכה, אבל הבעיה המהותית היא שאין דרך לחבר את שלוש הנקודות האלה למשולש אחד: צרכי המערכת, דרישות החרדים, עמדת הח"כים הליברלים בקואליציה. "כוח יולי" הם מכונים, על שם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין.
הנה דוגמה: בוועדת החוץ והביטחון דורשים להכיל עיצומים אישיים על מי שלא יתגייס, או בניסוח יותר חיובי: אי הטבות. התפיסה אומרת שהמדינה כבר מעניקה לך הטבה עצומה בדמות פטור מגיוס, אין צורך להוסיף לו סבסוד במעונות או כל הקלה אחרת. לזה החרדים לא יסכימו.
ומעל הכל מרחפת על נתניהו הסכנה הפוליטית. החרדים הרי הודיעו שלא יתמכו בתקציב לפני שיעבור החוק לפטור מגיוס. הדיונים בוועדה יתמשכו לפחות עוד חודש, ואת תקציב המדינה יש חובה להעביר עד מרץ. נתניהו ישקיע את השבועות הקרובים לשכנע את החרדים שהזמן עובד לטובתם, לא נגדם. מה שיאושר מהר, הוא ינסה להסביר להם, ייפסל מהר. האגף השמרני בבג"צ הולך ומתחזק, אמנם, כפי שהעידה ההכרעה על חודו של קול בבג"צ בן גביר. אבל בעניין שלכם שופטי הציונות הדתית הם המתנגדים הקולניים ביותר לישראבלוף. השופט סולברג אמר שלשום כי "הזדעזענו מנתוני הגיוס" של החרדים, ואין סיבה לחשוב שמיזם פטור נרחב יזכה ליחס שונה. הוא מציע להם לחשוק שפתיים, לספוג את הגזירות, ולהביא לקראת הקיץ חוק אחר, אחרי שהתקציב כבר אושר.
חזון החזיתות
כאשר הצבא הגיע לאוצר אחרי שבעה באוקטובר עם חשבון הוצאות פתוח, התעניינו בצמרת המשרד אם בעיני צה"ל, כל התקציב האדיר של למעלה משבעים מיליארד בשנה נועד רק לצבא לימי שלום, ואילו צבא של מלחמה זה כבר בתוספת תשלום. באופן סרקסטי פחות, התמיהה היא זו: אם הכישלון הנורא נבע רק מקונספציה, הרי שאין צורך בתוספת תקציב. שיחת הטלפון להקפיץ את כל הכוחות עולה חצי שקל, לא עשרים מיליארד בשנה. ואם הטעות הייתה בהבנת האיומים, אז תתכבדו ותודיעו מה התגלה כמיותר ואפשר לוותר עליו.
דו"ח ועדת נגל לבדיקת תקציב הביטחון, שהוגש השבוע, הוא מסמך מאלף שכדאי לכל ישראלי לקרוא, אף שחלקיו המסווגים בוודאי מרתקים עוד יותר. הוא מציע כלל אצבע חדש: שבעים אחוז מהכסף להתקפה, שלושים אחוז להגנה. "יש להסתמך על עוצמה אמיתית המוקרנת החוצה ולא על השערה פסיכולוגית המכונה הרתעה", צולפים נגל וצוותו בצמרת הישראלית.
מי יהיה האויב של הדור הבא? לבד מהתשובה הברורה, איראן, נגל מביע דאגה עמוקה מטורקיה. "ישראל יכולה למצוא את עצמה מול איום חדש שיווצר בסוריה שיהיה מבחינות מסוימות לא פחות חמור מהקודם. הבעיה תתעצם אם הכוח הסורי יהפוך באופן מעשי לשליח טורקי, כחלק ממימוש חלומה של טורקיה להחזרת העטרה העותמנית ליושנה. זה עלול להעמיק את הסכנה לעימות טורקי־ישראלי ישיר". בהמשך, גם אם במרומז יותר, הוא מזהיר מאיום מצרי דומה, במקרה של עוד הפיכה שם, ומהשתלטות של קיצונים סונים גם על ירדן. תרחיש הייחוס השתנה: לא עוד הגנה ממש על קו הגבול מארגוני טרור שהפכו לדיביזיות, אלא מלחמה כמו פעם: מדינה מול מדינה, צבא מול צבא. "כוח מדינתי עוין על גבולותינו" בצפון, במזרח ובדרום.
"בניגוד להצהרות רבות שנשמעות, בדרך כלל לא המעשה המדיני יקבע את תוצאות העימותים הצבאיים, אלא תוצאות המלחמה בשטח. ברוב המקרים, העולם, העוין את ישראל, לא יאפשר לישראל להשיג השלמות מדיניות מעבר למה שהשיג הצבא", נכתב בדו"ח שרוב מחבריו מזדהים עם השקפת עולמו של ראש הממשלה. הוא בוודאי כיוון למוצבים החדשים בלבנון, בסוריה ובעזה. השבוע אנשי הרבנות הצבאית קבעו מזוזות בבסיסים שבהם שכן פעם צבא סוריה המאיים.
