חלון למזרח התיכון

עד איזה תאריך יוכל נתניהו לבצע עסקת חטופים וגם להמשיך בלחימה * כיצד יכולים כמה קולות במונטנה הקרה לקבוע גורלות בישראל החמה * כמה אצבעות מתכננות הממשלה וצמרת צה”ל להשאיר בעזה * ואיך נתניהו ומשרד החוץ הצליחו לפספס הזדמנות באיטליה

שמרו את התאריך

הנה תאריך לסמן ביומן: 16 בספטמבר 2024, בעוד חמישה שבועות ויומיים. ככל הנראה, זה המועד האפשרי האחרון שיאפשר לנתניהו גם להגיע לעסקת חטופים וגם לשמור על הקואליציה שלו.

הכנסת חוזרת מפגרה ב־27 באוקטובר, בדיוק 42 יום לאחר מכן. נתניהו יכול לממש את השלב הראשון בעסקה, שאורכו שישה שבועות, ועדיין להגיע אל נאום הפתיחה של כנס החורף כשכוחות צה”ל שבו להילחם ברצועה.

עד שספטמבר יגיע, יש זמן ללחוץ צבאית על חמאס, להמשיך לחסל את מפעל ההברחות הלאומי של חמאס בציר פילדלפי, להשמיד עוד מחבלים בקצב של כמה עשרות ביום, להתיש את האוכלוסייה בהזזתה ממקום למקום (“כמו טטריס”, אמר קצין בכיר). עם קצת מזל וקצת חוסר זהירות, אולי גם לחסל את סינוואר. בישראל זיהו כבר לפני כמה חודשים שדף הוא יותר פרימדונה: צריך את האוויר הצח שלו פעם בכמה זמן, את הסיגריה בחוץ. סינוואר קשוח יותר אבל בסוף יעלו גם עליו.

לקראת תחילת ספטמבר, כשיתברר מה גבולות ההתגמשות של חמאס ועד כמה נחרץ מכתב ההתחייבות האמריקני לאפשר להמשיך במלחמה, יגיע רגע ההכרעה. התאריך הזה נושק לא רק ללוח הזמנים הפוליטי בישראל אלא גם בארצות הברית. בין חמישה בנובמבר לעשרים בינואר תהיה תקופת בין השמשות של ממשל ביידן היוצא והממשל הנכנס. בישראל רואים בכך את חלון ההזדמנויות הכמעט אחרון, שיאפשר הסכם שלום עם סעודיה.

הממשל בריאד דורש ברית הגנה עם ארצות הברית, צעד שדורש שני שליש מהסנאט. לפני הבחירות זה כבר לא יקרה, אחריהן, במקרה שטראמפ נבחר אין סיכוי שהדמוקרטים יעניקו לו את הקולות החסרים. הסיכוי קיים בעיקר במעבר שבין הממשלים בין נובמבר לינואר: אם טראמפ ינצח, ביידן ירצה מורשת בינלאומית אחרונה ויורשו יוכל להציג זאת כהמשך של הסכמי אברהם. אם האריס תיבחר, ספק אם ליריבה המובס יהיה בכלל רצון או כוח למנוע זאת מהמפלגה הדמוקרטית אחרי תבוסה שניה ברציפות. זה החלון למזרח התיכון.

סוף עונת ההספדים

פוליטיקה היא בסוף עסק של הספדים. לפני חודש הספידו כולם את המפלגה הדמוקרטית, אחרי ההתאבדות של ביידן בעימות וניסיון ההתנקשות בטראמפ. השבוע היה תור ההספדים הנרגשים למפלגה הרפובליקנית. קמלה האריס נתנה גז בסקרים, כאילו לא הייתה עד לפני דקה סגנית הנשיא הכי לא פופולרית בהיסטוריה.

האמת היא שהבחירות מתקרבות לנקודה הקבועה שלהן בעשור האחרון, הכרעה על חודם של כמה אלפי קולות בקומץ מדינות קרות במערב התיכון. האריס עצמה אמרה השבוע לסגנה, מושל מינסוטה טים וולז, שהם עדיין האנדרדוג בהתמודדות.

מבחינת ההנהגה הנוכחית של ישראל יש פער אדיר בין כהונה שניה של טראמפ או ראשונה של האריס. בכל הסייגים המתבקשים מנשיא שלא צריך עוד להיבחר, בטח כזה עם רקורד התבטאויות לא יציב, כהונה שלו משמעותה קו אחר לחלוטין כלפי המלחמה האזורית המתפתחת. ממשל ביידן ראה את המלחמה בעזה ברזולוציה גבוהה, כעימות שהוא בראש ובראשונה ישראלי-פלסטיני, בין ישראל ובין חמאס, ומכאן שהעניק תשומת לב יתרה לסבל של העזתים. ממשל טראמפ רואה זאת ברזולוציה נמוכה בהרבה, כעימות אזורי בין איראן ובין המערב.

האריס היא ביידן, מינוס העבר המשותף עם גולדה והזכרונות מהימים שבהם המפלגה הדמוקרטית לא כללה קצוות תומכי חמאס. יש באמריקה פרשנים שמרנים שמזהירים, במקרה של בחירה בהאריס, מאפשרות לעצירת חימושים דרמטית בתוך שנתיים־שלוש.

לנתניהו אין הרבה מה לעשות לבד מלהמתין. אין מה לעשות, אבל יש לאן להתבונן: מונטנה. בעוד תשומת הלב נתונה כמעט כולה לבחירות לנשיאות, בסנאט מתנהל מאבק עוצר נשימה על השליטה. הדמוקרטים נהנים כעת מרוב זעיר של 51 סנאטורים מול 49, אבל בבחירות בנובמבר רוב הנציגים שיצטרכו להגן על כסאם הם משורותיהם. הרפובליקנים יודעים בביטחון שאם ינצחו בקרב על מונטנה הסנאט ייפול לידיהם. זה הבית בקונגרס שמופקד על אישור מינויים בכירים, ובעידן המקוטב הנוכחי, אין סיכוי שיאשרו כחותמת גומי, כבעבר, מינויים אנטי־ישראליים חריפים.

ויש לבחירות האלה עוד משמעות. אם יתממש התרחיש שבו יסתיימו הבחירות בתיקו 269. באלקטורים, בית הנבחרים יבחר נשיא והסנאט יבחר את סגנו. איך נשמעת לכם קדנציה שניה של טראמפ עם קדנציה שניה של האריס, באותו בית לבן?

שלוש אצבעות מרפיח

על דיונת חול במרכז הרצועה הציג אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, לשרי ממשלת גולדה את תכנית “חמש האצבעות”. 44 שנים לפני שהחריב את יישובי עזה היהודיים, פירט שרון את ההיגיון: גושי יישובים בדמות חמש אצבעות שיידחפו בין ריכוזי אוכלוסייה ערבית, ובין עזה לבין ישראל הריבונית: אצבע אחת בצפון הרצועה תגן על אשקלון, אצבע אחת בדרום הרצועה תחצוץ בין רפיח העזתית לסיני, ושלוש באמצע: נצרים בין עזה ומחנות המרכז, גוש קטיף בין דיר אל בלאח וחאן יונס, ויישובי דרום הגוש בין חאן יונס ורפיח.

הדיונה ההיא כבר אינה קיימת. מעליה נבנה המוצב שהגן על היישוב נצרים. כשנהרס ב־2005 הוקם עליו פארק שעשועים עם גלגל ענק. בשבוע שעבר אפשר היה לראות שם את שרידי הגלגל המחלידים, ולידם את שרידי לוחות הבטון שהגנו על המוצב. הגיאוגרפיה השתנתה, אבל לא האסטרטגיה. ישראל של היום לא שולחת לרצועה חמש אצבעות של התיישבות — אלא שלוש אצבעות של צבא.

האצבע הראשונה בצפון הרצועה בדמות הפרימטר שחוצץ בין נתיב העשרה ובין בית לאהיה וג’בליה, היכן ששכנו אלי סיני ודוגית. האצבע השנייה בדרום הרצועה, בציר פילדלפי. האצבע השלישית והארוכה ביותר, האצבע המשולשת לעזה, היא מסדרון נצרים. לא סתם נלחם חמאס על נסיגת צה”ל מהמסדרון. יש לו משמעות אסטרטגית וסמלית, לא ברור איזו מהן חשובה יותר.

ההיסטוריה מתעתעת. ביישוב נצרים ילדים נסעו בקומנדקרים משוריינים ומשפחות הגיעו לעיתים לקו הירוק במסוק. במסדרון אפשר לנסוע בג’יפ לא ממוגן ולשתות ברד אדום, תרומה של חברה מסחרית, על חוף הים המרהיב של הרצועה. כל המבנים והאנטנות במסדרון ניתנים לפירוק והובלה בתוך שבוע, אבל בהדרגה נוצרת שם נוכחות קבע.

הממשלה לא תקדם התיישבות אזרחית ברצועה כפי שחולם האגף הימני ולא תיסוג מהרצועה לטובת שליטה רש”פית כפי שמציע האגף השמאלי. אין לדעת איך תוכרע המחלוקת על העסקה הזמנית, אבל ברור שהכוונה גם של הצמרת הצבאית, גם של הממשלה הנוכחית היא להישאר בעתיד הנראה לעין, שלוש אצבעות מעזה.

הדרכים לא מובילות לרומא

בכינוס G-7 האחרון בלטה, בין כל המנהיגים הבלתי פופולריים, היחידה שם ששמרה על שיעורי תמיכה גבוהים: ראש ממשלת איטליה ג’ורג’ה מלוני. השרה לשעבר בממשלתו של ברלוסקוני היא המנצחת הגדולה של הבחירות לפרלמנט האירופי. מלוני הודיעה ש”אין מקום לאיסלאם באירופה”, התנגדה לפונדקאות ולהפלות אך בהדרגה, אולי בשל הואקום באירופה, הופכת לאחת המנהיגות החשובה ביבשת.

לנו זו לכאורה בשורה טובה. מלוני הביעה קו של תמיכה בלתי מתפשרת בישראל. היא לא פסלה בעבר את העברת השגרירות או חלק ממוסדותיה לירושלים, קראה “לא ליפול למלכודת של חמאס” והגיעה לביקור הזדהות בישראל. באירופה עויינת יותר ויותר, שבה השמאל הקיצוני תפס נתח משמעותי בצרפת, כשבכירה בממשלת ספרד קוראת “מהירדן עד הנהר פלסטין תהיה חופשית”, כשבריטניה שוקלת עצירת עסקאות נשק, הנה משענת, ועוד כזו פחות חשודה בעולם מויקטור אורבן. 

רק לכאורה. איטליה סיכלה בחודשים האחרונים את מינוי בני כשריאל לשגריר ברומא, בשל היותו ראש עיר ישראלית גדולה בשטחים. מלוני מדגישה את תמיכתה בקידום פתרון שתי המדינות. איטליה אינה מספקת חלקי חילוף לחיל הים בשל חוק שאוסר לספק תחמושת בעימותים חמושים, אף שהאספקה לאוקראינה נמשכת. 

משהו קרה ביחסים בין המדינות. ליתר דיוק: לא קרה. הפרי הזה רק חיכה להיקטף, אבל ישראל לא עשתה דבר כדי לקטוף אותו. בראשית היה המאבק על הרפורמה, אחריו המלחמה. בתווך, ההזנחה הקבועה של נתניהו את מדינות אירופה. בעיניו “העולם” הוא אותו מייל מרובע שבין גבעת הקפיטול ושדרות פנסילבניה 1600. אירופה לא חשובה במיוחד. גם כעת, כאשר בבריטניה נבחרה ממשלת שמאל ובצרפת התחזק השמאל האנטי-ישראלי בואכה אנטישמי, תיק ההשקעות הדיפלומטי כולל רק מניה אחת, וושינגטון. זו חשיפה מסוכנת לצפון אמריקה.  

משתלבת בכך גם עוינותו למשרד החוץ שאותו הוא תופס כמעוז שמאלני.

השגריר הקודם ברומא, דרור אידר, דווקא טיפח את מלוני. הם היו מסתמסים דרך קבע בטלפון. לא נותר בשגרירות מי שיטפח את הקשרים וינצל אותם, אם לא לשיפור דרמטי כמצופה אז לפחות למנוע הידרדרות. כעת, כשלשכת השגריר ברומא מיותמת, אולי הגיע הזמן לשקול מחדש.