איזו פגישת פסגה עשויה להתקיים השבוע בבית המשפט המחוזי בירושלים * מהי הבדיקה החשאית שנערכת בחלונות הגבוהים ביותר של חיל האוויר * מה צריך לקרות כדי שההתמודדות בלשכת עורכי הדין תסתיים בהכרעה ברורה * ומי עשוי לסדוק את ההגמוניה של חולדאי בתל–אביב
ראש נגד ראש
ביום שני תצטרף ישראל למועדון אקסקלוסיבי שמנה עד היום שתי מדינות: פקיסטן וקניה. בשתיהן, ראש האופוזיציה העיד נגד ראש הממשלה במשפט פלילי. אלמלא עידית סילמן, הייתה זו שיירת ראש הממשלה שממנה היה יוצא עד התביעה, והסקודה של ראש האופוזיציה שממנה היה מגיח הנאשם. כעת זה הפוך.
כאשר הפרקליטות חשפה בכתב החשדות שיעיד מטעמה, לפיד התנער מהתואר שהודבק לו בתדרוכים: "עד מפתח". אפשר להבין אותו. ראשי אופוזיציה מעדיפים להפיל שלטון דרך בית המחוקקים, לא דרך בית המשפט. גם לנתניהו וגם ללפיד אין דרך טובה לצאת מהעדות: האחד יואשם בשיתוף פעולה עם טייקון-על שסיפק לו סיגרים ושמפניה. השני יעבור חקירה צולבת מעורכי דין שלעומתה כבר יעדיף ראיון עומק בערוץ 14.
נתניהו התלבט לאורך השבוע החולף אם להגיע לעדות לפיד. עד היום פקד את בית המשפט מיוזמתו כדי להביט בעיניהם של עדי מדינה שעבדו אצלו והעריצו אותו. לפיד עבד תחתיו, אך ספק מסוים אם נמנה על מעריציו. איזו תמונה זו תהיה: ראש הממשלה לשעבר מעיד מול ראש הממשלה המכהן. האם אפשר להכליל זאת במניין פגישות העדכון החודשיות ביניהם, שמחייב החוק?
בבסיס ההתלבטות ניצבת ההנחה שעדות לפיד תסייע לנתניהו ציבורית, בהצגת המשפט כהמשך המאמצים להפלת הממשלה באמצעים אחרים. לכן, לכאורה, כדאי לראש הממשלה להגדיל את האירוע, לא לשאוף להקטין אותו. זו עוד עדות שהפרקליטות שגתה כאשר השעינה חלק מכתב האישום על עדותו של פוליטיקאי יריב. דומה שגם בליכוד וגם ביש עתיד יסכימו לכך.
אחרי עדות לפיד יגיע מילצ'ן, ואחריהם יוותרו עוד 53 עדים (מותר להוסיף את המילה בלבד?), רובם להופעה טכנית וקצרה יחסית. עדות ראש הממשלה נתניהו במשפט הנושא את שמו מתקרבת. זה כמובן לא אומר שההליך הפלילי, שהחל בכנסת העשרים, יסתיים לפני הכנסת העשרים ושש.
המאבק החשוב באמת
ההתמודדות החשובה ביותר על הוועדה לבחירת שופטים אינה זו שתיערך בכנסת בשבוע הבא. הרי ברור שנתניהו לא ירצה להצטייר כמי שחיסל את מגעי ההידברות בבית הנשיא, ולכן הוא יציג מועמד אחד מטעם הקואליציה, כך שתיבחר מועמדת אחת מטעם האופוזיציה. ממילא לשר המשפטים יריב לוין לא ממש אכפת. יחסו לוועדה הנוכחית הוא של אדישות דכאונית, או דיכאון אדיש.
ההכרעה החשובה ממתינה בבחירות ללשכת עורכי הדין. אותו גוף ארכאי, עתיר שערוריות, הגילדה היחידה במדינה שמעמדה מעוגן בחוק. עד לפני כמה חודשים, בחסות שערוריית אבי חימי, נראה היה שהלשכה תהיה הכבש בסולחה בין מתנגדי הרפורמה ותומכיה. כעת, ההתמודדות בין אפי נוה ועמית בכר היא שתקבע.
הדילמה לעורך הדין מן השורה אינה פשוטה: מצד אחד, רוב חברי הלשכה מתנגדים, על פי הסקרים, לשינויי החקיקה של לוין ורוטמן. בכר, בשר מבשרה של הפרקליטות וסגנה לשעבר של ליאת בן ארי, אמור להיות המועמד שלהם. מהצד השני, נוה הוא פוליסת ביטוח נגד אסונות: חברי הקואליציה נמצאים אצלו בחיוג המהיר, ולהפך. איתו, יקל על הממשלה להשלים עם קיום הלשכה ולעשות איתה עסקים שיבצרו את מעמד עורכי הדין והגוף המייצג אותם. ראש הלשכה אמנם אינו ממנה את נציגיה לוועדה, אבל יש לו השפעה אדירה על המועצה שתבחר את הנציגים. כזכור, הפרקליטות עצמה, במרדף אחר נוה, ייחסה לו כראש מועצה כוח כזה, כאשר פעלה להעמיד אותו לדין על מינוי אתי כרייף לשופטת אף שלא היה חבר בוועדה.
בסקרים מטעם מטה נוה ניכר צמצום בפער, אם כי בכר עדיין מוביל בבטחה יחסית, גם בגלל פרשות העבר שנווה סוחב על גבו. הוא זקוק באופן נואש לפרישה של שני מועמדי ימין שזוכים לתמיכה מזערית אך לוקחים ממנו אחוזים יקרים. בינתיים, איש בליכוד לא עוזר לו. לוין רואה בכל הישג שיושג בוועדה הנוכחית סחר סוסים רקוב בתנאים לא הוגנים. מה שלא תעשה הכנסת, יעשה הזמן: שלושה שופטים ליברליים פורשים והוא לא יפעל להחליפם. כשוועדות דומות אינן מתכנסות, בג"צ עשוי להתערב, אבל ספק אם יתערב לטובת עצמו. מבחינתו, יש אנשים שאין להם תחליף, וטוב שכך.
קרב אוויר
בפורום מצומצם ביותר, בחלונות הגבוהים ביותר בקריה בתל-אביב, החלה לאחרונה בדיקה חשאית: איך והאם להעביר את מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר להישענות בעיקר על מערך הקבע.
איומי הסרבנות שליוו את המאבק על החקיקה המשפטית חשפו, כמו צילום רנטגן, את החולייה הפגיעה ביותר בישראל. קבוצה של כמה מאות טייסים במילואים מחזיקה בזכות וטו על מדיניות הביטחון הלאומית. יש שתי דרכים לנטרל את האיום הזה: הראשון, גיוון קורס הטיס. המאמץ מתמשך על פני שני דורות, אבל כפי שהראו 37 מ-40 טייסי הקרב מטייסת 69, הוא עודנו רחוק מהצלחה. השני, כאמור, מעבר להתבססות בעיקר על טייסים בשירות מלא. העלות תהיה מיליארדי שקלים בגלל הויתור על הפטנט הישראלי הגאוני של חיל אוויר כמעט במיקור חוץ, על בסיס יום בשבוע ולא במשרה מלאה. כך או כך, השינוי יארך לפחות עשור, וגם זה בספק.
ממרחק של חודשיים התפתחה מחלוקת בשאלה עד כמה ממשי היה איום הסרבנות להתייצב במידה שהרפורמה הייתה עוברת. לשעברים, כמו גבי אשכנזי ויעקב עמידרור, הביעו את עמדתם שהיה צורך לנקוט צעדים קשים נגד ראשוני המאיימים, והדבר היה מסכל את התרחבות התופעה למעגלים רחבים יותר. לעומתם, ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הלוי משוכנעים שהסכנה הייתה ברורה ומיידית, והדחת הסרבנים הייתה משולה לשפיכת בנזין על מדורה בניסיון לכבות אותה.
לפיכך, למה זעם נתניהו על גלנט? אם אין טייסים אז אין מוכנות מבצעית וזו בדיוק הסכנה שממנה הזהיר שר הביטחון בנאומו. ראש הממשלה מבהיר שכעס כי הנאום באותו מוצ"ש בלם הסכמות שכמעט הושגו מול המחנה הממלכתי, אם כי באופוזיציה סבורים שהסכמות כאלה לא היו במרחק נגיעה.
היום, לנתניהו חשוב מאוד להבהיר עד כמה מצוינים יחסיו עם שר הביטחון. גלנט יצא מהמשבר במעמד מחוזק, כשר הפופולרי ביותר בממשלה, וזה שבאופן פרדוקסלי מעמדו הוא היציב ביותר. חודשיים חלפו, והכסא שמתנדנד הוא דווקא זה של שר המשפטים.
ראשון אבל פחות
שלוש התמודדויות מותחות עמדו במרכז הבחירות המקומיות 2018 בשלוש הערים החשובות של ישראל. מאז עברו חמש מערכות בחירות ארציות, והכל השתנה: בירושלים, משה ליאון ניצח אך בקושי בזכות הצבעה חרדית מסיבית ובלי אף חבר מועצה. הפעם, אחרי כהונה מוצלחת ותמיכה חילונית גוברת, ספק אם מישהו יעז להתמודד מולו. בחיפה, עינת קליש רותם הצליחה להקים קואליציה נדירה, חרדית-חילונית-להט"בית-ירוקה נגד ראש העיר המכהן. כעת, קואליציה מרשימה לא פחות התאגדה ובסבירות גבוהה תסלק אותה מהתפקיד אחרי כהונה משונה.
מה שמשאיר אותנו עם תל-אביב. רון חולדאי יבקש לקבל קדנציה שישית, ולהשלים שלושים שנות כהונה. מחקרי עומק שערכו כמה מתמודדים אפשריים גילו מסקנות סותרות, לכאורה: מצד אחד, חולדאי הוא עדיין המועמד המוביל וההימור הבטוח. מהצד השני, העייפות וחוסר שביעות הרצון ממנו בשיאם. השילוב ביניהם מרתיע מועמדים מהזירה הארצית, בסגנון אהוד אולמרט מול טדי קולק בירושלים 1993. למשל, ציפי לבני.
הבעיה של חולדאי שגם הוא נתפס כזה: לא עוד ראש העיר האגדי שבקיא בכל פינת רחוב, אלא מי שניסה להמריא לזירה הארצית בהתרסקות המביכה של מפלגת הישראלים ב-. רוב התל אביבים מתנגדים לחקיקה המשפטית של הממשלה, אבל בעירייה מעניינים אותם דברים אחרים: ביטחון אישי ברחובות, פקקים, התחושה שתל-אביב הופקעה מתושביה לטובת היוממים והמבקרים (אולי גם בשל כך כמעט הוכפלו עכשיו מחירי החניה בכחול לבן, צעד שמכוון למגיעים מבחוץ). הם אינם מעוניינים בראש ממשלת מדינת תל אביב, אלא בראש עירייה.
היכן כן מורגשת המחאה נגד הרפורמה? באופן אבסורדי, דווקא בדרום העיר. הדרום העני יחסית והצפון המבוסס הם מעוזי התמיכה ההיסטוריים של חולדאי, אל מול המרכז האופנתי שכבר שנים מצביע נגדו. רבע מתל אביב הצביעה בבחירות האחרונות למפלגות הקואליציה, רובם, שתמך בחולדאי, לא ממהרים לתמוך בו בגלל התייצבותו בהפגנות. הם אחת הסיבות להתחזקותה היחסית בסקרים של ציפי ברנד, הסגנית שחולדאי פיטר אשתקד במסרון. הצפון, מעוז יש עתידניקי מובהק, עשוי לפנות אל מועמדת יש עתיד, השרה לשעבר אורנה ברביבאי.
בבחירות הקודמות זכה חולדאי ב-46 אחוז, השיעור הנמוך ביותר בכל חמש ההתמודדויות שלו. ירידה נוספת, והוא ייגרר לסיבוב שני. ועם זאת, גם ארדואן בטורקיה ונתניהו בישראל הוספדו, כל הדרך לכהונה השישית.
