שתי תמונות מחיי קואליציה, ביום פתיחת המושב.
הכניסה למליאת הכנסת, ביום שני: בני גנץ נכנס, יאיר לפיד יוצא, שר החוץ ושר הביטחון חולפים זה על פני זה תוך התעלמות מוחלטת. ככה זה כבר הרבה זמן, אמרה עוזרת של אחד מהם לשר אחר שראה ונדהם. בני גנץ עדיין זוכר שבעוד ארבעים יום בדיוק אמור היה להפוך לראש ממשלת ישראל, והוא מאשים רק את לפיד, לא את נתניהו, בקמפיין הציבורי שפירק את הממשלה הקודמת. למרות מראית העין, לא נערך ביניהם שום פיוס מהיום שבו התרסקה כחול לבן.
הפסקה בוועדת הפנים, ערב קודם לכן: מתי תפילו כבר את הממשלה הזו, מתעניין ח"כ שלמה קרעי אצל ח"כ ווליד טאהא. הח"כ מרע"מ השיב: אם יש לך הצעה רצינית לממשלה חלופית תבוא אליי. תלך לאבו יאיר ותגיד לו שיציע לנו כזו. כידוע, מנסור עבאס עדיין חולם בלילות על ממשלה כזו, שאותה הוא מעדיף על הנוכחית, אבל אין סיכוי שסמוטריץ' יסיר את הווטו.
אם בנט ולפיד היו מודאגים במיוחד מגנץ, מותר להניח שהיו מקפידים יותר בכבודו. למשל, לעדכן את שר הביטחון בחשיפת מבצע המוסד להשגת מידע על רון ארד לפני שכל עם ישראל שומע על כך בשידור חי. גם החשש מפרישת רע"מ אינו גבוה. 2021 עוד לא הסתיימה, אבל הנחת העבודה שלהם היא שהממשלה כבר הבטיחה את הישרדותה עד סוף 2022.
על הרקע הזה יתנהל הדיון בשאלה אם לקדם את החקיקה שנועדה למנוע מנאשם להרכיב ממשלה. ההתנגדות האידיאולוגית של בנט להפקיד בידי פקיד את היכולת לשנות את בחירת הציבור נגוזה זה כבר. נותר הוויכוח בקואליציה על התועלת שבמהלך: בימינה טוענים שאם זה לא מקולקל, למה לתקן? איש לא יודע מה תחולל חקיקה כזו לליכוד, וכתוצאה מכך, לתוחלת חיי הממשלה. גם חשדנות מעורבת במהלך: אם החקיקה תוביל איכשהו לחילופים בצמרת הליכוד, יגבר מאוד הסיכוי לחבירה של כחול לבן לממשלת ימין, או של חלק מחברי הבלוק הימני. זה החשד, והנה התוצאה: התמיכה הציבורית בחוק, על פי הסקרים האחרונים, גבוהה מזו שיש בקואליציה למהלך.
מחרישים תרחישים
ברבע השעה הראשונה של נאום ראש הממשלה שרר במליאת הכנסת רעש נורא. חברי הליכוד צעקו שוב ושוב אל בנט, והוצאו בזה אחר זה. ברבע השעה האחרונה, אחרי שחצי מסיעת הליכוד יצאה מהאולם, השתררה לפתע דממה שמאפיינת נאומי ראש ממשלה בטקסי יום זיכרון. אפילו בנט הופתע, כנראה: לראשונה, התאפשר לו לסיים משפט, ופסקה, ודפים שלמים. אדלשטיין וכץ, דיכטר והנגבי, גמליאל ושטייניץ ישבו והקשיבו או סתם עברו על הווטסאפ.
בליכוד גוברת המחלוקת בין שתי הסיעות, הקולנית והדוממת. בכנס הקיץ ראינו בעיקר את הראשונה: זו שמגבה את נתניהו לחלוטין ותתמוך בו בכל התמודדות, נאחזת בזינוק בסקרים ומאמינה שנפילת הממשלה קרבה. כנס החורף יעניק תשומת לב לשנייה: זו שרואה בנתניהו בעיה מהעבר ולא פתרון לעתיד, שלא מזהה בחירות באופק, וגם אם כן, נערכת לעוד ניצחון פירוס במנדטים.
תחילה תלה נתניהו תקוות בעריקה של גנץ, אך זו אינה נראית באופק. אחר־כך נאחזו ברע"מ. אפשרות שלישית היא עריקה של אחד מאנשי תקווה חדשה, פליטי הליכוד. לא רבים שמו לב, אבל בהחלטת מזכירות הליכוד למנוע את חזרת העריקים במשך שמונה שנים הוכנס סעיף המאפשר להם לשוב "בנסיבות חריגות". לא שזה אמור לקרות בקרוב.
על כן, בהיעדר אופציות אחרות, נאחזים עכשיו בליכוד בתסריט כמעט דמיוני: מפה לאוזן לוחשים שם שאחד מחברי הכנסת הנורבגיים של ימינה (מזכירים שם את יום טוב כלפון) יתנדב לבצע פיגוע התאבדות בממשלה: הוא יצביע נגד, יהפוך לגיבור הימין, השעון יצלצל חצות והכנסת תתפזר. הנורבגי כדבורה: עוקץ – ומת. הבעיה היחידה עם התסריט הזה היא שגם לו נמצא מתנדב למשימה, זה לא היה עוזר. בקואליציה קבעו את ההצבעה לשבוע שלפני הדד־ליין הסופי לאישור התקציב. אם מישהו יפיל את התקציב, ייפטרו ממנו במהרה ויעלו את ההצבעה מחדש.
אישור התקציב יהיה רגע מבחן משמעותי אפילו משנראה עכשיו. ראש האופוזיציה מפזר כל העת רמזים על נפילה קרבה, אך לא מההתחייבות להישאר בתפקיד גם אם הממשלה תמלא את ימיה. האם לאחר התקציב נתניהו ישקול פרישה?
על ההסכם ועל הגרעין
"כל כך הרבה חצאי אמיתות", נאנח יובל שטייניץ. 12 שנה רצופות, ממש עד לאחרונה, כיהן בקבינט. האחרונות שבהן עמדו בסימן התקררות ארקטית של מה שהיה פעם יחסים חמים עם נתניהו. הוא התקומם על טפטוף המסרים מצד ראש הממשלה הנוכחי וחברי הקבינט החדש על טיפול קודמו באיום הגרעין האיראני. "שנתיים של ניוון", הגדיר זאת בנט השבוע בכנסת.
"לפני שבע־עשרה שנה, כיושב־ראש ועדת החוץ והביטחון, אירחתי את מזכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית מוחמד אל בראדעי לארוחת ערב במלון בתל־אביב. הוא מאוד התלהב מהמנגינה שבחרה הצ'לנית, וביקש לשמוע אותה שוב ושוב, עד שהתברר למרבה מבוכתו שהשיר הוא 'ירושלים של זהב'. אחר־כך דיברנו. איראן תתגרען, הוא אמר, חבל על המאבק. זה ייקח שש עד שמונה שנים אבל התוצאה ברורה. מאז חלף כמעט דור, ולאיראנים עדיין אין פצצה. וזה לא קרה במקרה.
"הדיון על מדיניות ממשלות נתניהו מול הגרעין האיראני מתחלק לשניים: הראשון, האם נכון היה לשבור את הסכם הגרעין. תשובתי היא חיובית. עם ממשל טראמפ היה נכון לעשות זאת. האיראנים היו בלחץ גדול מהאפשרות של מתקפה אמריקנית, והלחץ הפך לפחד אחרי שטראמפ הורה על חיסולו של סולימאני. לכן, לא העזו להפר בצורה משמעותית את ההסכם עד לבחירות לנשיאות ארה"ב אשתקד. סביר להניח שלו טראמפ היה נבחר שוב הם היו זוחלים על גחונם בלחץ העיצומים להסכם חדש בתנאים הרבה פחות טובים יותר מבחינתם. היו להם גם כל מיני אירועים מסתוריים במתקני הגרעין שעיכבו אותם. זו לא הייתה פירוטכניקה, זה גרם להם עיכובים של שנים. האם איראן באמת קרובה היום לפצצה יותר מאי פעם? מבחינת החומר המועשר יש לה פחות מאשר לפני עשור".
"השאלה השנייה היא אם האופציה הצבאית נזנחה בגלל זו המדינית. קראתי בספר של אהוד ברק דבר שאינני מתייחס לנכונותו שהמתקפה על איראן בראשית העשור שעבר לא יצאה לפועל בגלל התנגדות של משה יעלון ושלי בפורום השמינייה. זאת אומרת, אין לי שם של מי שאומר 'אמן' לכל תכנית צבאית. אומר כך: המצב היום לא פחות טוב מכפי שהיה בעבר. בכלל, יש מידה לא מבוטלת של צביעות נוראה במתקפות האלה. עד לאחרונה תקפו את נתניהו שבזבז 11 מיליארד שקל על הכנות צבאיות לפעולה שלא יצאה אל הפועל מול איראן – ועכשיו באים בטענות למה לא הוציא 11 מיליארד נוספים על מנת להגביר את המוכנות למתקפה דומה. אז אמרו שהוא גורר את כולנו לתקיפה הרת אסון ועכשיו אותם אנשים מאשימים אותו שלא התכונן לתקיפה".
נתניהו עצמו, באורח מוזר, נמנע מלהשיב להאשמות על הזנחת האופציה הצבאית. מבקריו רואים בכך הודאה בכישלון, שהרי לא מדובר במי שרגיל לשמוע חרפתו ולא להשיב. גם בימים של אישומים וקמפיינים, הטיפול באיראן נתפס כיתרונו על שאר הפוליטיקאים בסביבה, הנשק הלא קונבציונלי שלו. כדי לשמור עליו, הוא לא יוכל להסתפק עוד זמן רב במליצי יושר במיקור חוץ.
תכנית ליום שגריר
ביקום מקביל, שגריר ישראל באו"ם נפתלי בנט היה מקבל בשבוע שעבר בניו יורק את פניו של השר הבכיר גלעד ארדן. ביומיים שבהם הימין החדש גמגמה סביב אחוז החסימה ב־2019, כבר דובר על שיגורו של בנט לתפקיד. אלה לא הדלתות המסתובבות היחידות: בנט חיזר אחר ארדן בכמה מסיבובי הבחירות האחרונים, אבל הפוליטיקאי בן גילו העדיף להישאר בליכוד. המסלול של בנט נגד נתניהו הביא אותו לראשות הממשלה, של ארדן – לגלות מרצון.
"הוא עושה עבודה פנומנלית", החמיא מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לשגריר באוזני ראש הממשלה, אבל המחמאות לא מצאו את דרכן לפייסבוק של ארדן. הוא הרי נסע לאו"ם מאותו הטעם שבנט שקל זאת, ונתניהו עשה זאת לפני שני דורות: לצבור ניסיון מדיני בדרך לראשות הממשלה. הוא לא יקלקל זאת בתמונות משותפות עם ראש ממשלה שמתפקדי הליכוד מתעבים במיוחד.
כשהוא מגיע לארץ, ארדן נפגש לא רק עם בכירי משרד החוץ אלא עם ראשי ערים ופעילים מרכזיים בליכוד. במקרה של התמודדות אחרי נתניהו, הוא יתפטר וירוץ. בליכוד יש מחלוקת משפטית – בעצם פוליטית – אם מועמד הליכוד לראשות הממשלה חייב להיות חבר כנסת. שאר המועמדים הבכירים סבורים שכן. ארדן – שלא. הוא יהיה שם, וכמוהו גם שני מועמדים שהסקרים ממעיטים באחוזי התמיכה בהם, אבל מביני דבר כלל וכלל לא: ישראל כץ ויולי אדלשטיין.
המשותף להם הוא האיבה לניר ברקת. שמחה גדולה לאיד אפפה אותם השבוע כשהמיליארדר הראשון של הליכוד כיכב במסמכי פנדורה. ברקת טוען שלא יצר מקלטי מס כדי להתחמק מתשלום לקופת המדינה. אבל זה יככב בקמפיין העתידי, כמו גם העובדה שהצטרף לליכוד בגיל 57, תמיכתו ברבין ואוסלו, כהונתו בקדימה ועוד מכל טוב הארכיון. השבוע כבר יזם חבר הכנסת דודי אמסלם הצעת חוק שנועדה למנוע מברקת להשתמש בהונו האדיר כדי לכבוש את הליכוד, באמצעות הגבלת ההוצאה למאה אלף שקל, תקציב הפיצוחים של מטה ברקת. זה די משעשע: היו ימים, לא כל כך מזמן, שבהם אמסלם נהג להתנגד לחקיקה פרסונלית.