לחמאס יש "נשק גרעיני" משלו: החטופים. כל עוד היו לו מספיק מהם הוא הסכים מדי פעם לשחרר חלק, אבל כעת הוא חושש לאבד את הנשק האסטרטגי • וזה בדיוק השלב שבו נתניהו נדרש להכריע – בין סמוטריץ' לרמטכ"ל, ובין משיכת זמן להכרעת המערכה
זמן מחצית החיים
מאז 7 באוקטובר, בסביבות 14:00 בצהריים, חמאס הוא ארגון אחר. לא באמת, כמובן, רק בטלוויזיה: עד השעה הזו, מערכת הדוברות שלו הפיצה סרטוני זוועות של לינצ׳ים, הוצאות להורג ושריפת בתים. מאז, כל סרטוני חמאס מתעדים איך אנשיו שומרים על החטופים בכל מחיר. המטרה היא ללהק את ממשלת ישראל לתפקיד האיש הרע, זה שמשאיר את אזרחיו וחייליו בשבי האויב.
בצוות השבויים והנעדרים שברו השבוע את הראש: האם סרטון השואה של אביתר דוד מעיד על שינוי מגמה ומעבר לאיום בהרג החטופים? המסקנה היא שלא. חמאס, כך הם מעריכים, ניסה לרתום את אביתר לקמפיין "עזה מורעבת", ולא הבין שהדבר יוכיח את ההפך – שעזה מרעיבה.
אבל בישראל מעריכים שהמצב ישתנה אם ישראל אכן תסתער על העיר עזה. עד היום השתמש חמאס בחטופים כדי להשיג מעין כרטיס "צא מהכלא" בכל פעם שהוא נקלע למצוקה צבאית, ואם להמשיך את משל המונופול – להחזיר את ישראל למשבצת הפתיחה, "דרך צלחה". אם צה"ל ייכנס לאזורים שבהם טרם שהה, יש אפשרות ממשית ואיומה שחטופים יוצאו להורג כדי לזעזע את דעת הקהל הישראלית ולהוציא אותה לרחובות כדי לעצור את המלחמה. הרציונל השטני של ארגון הטרור הוא שהחטופים הם הנשק הגרעיני שלו, ליבת הקיום.
הרעיון בעסקאות חלקיות לקוח גם הוא מענייני הגרעין: זמן מחצית החיים. חומר רדיואקטיבי לא נעלם לעולם, אבל מי שזוכרים את שיעורי הפיזיקה יודעים שבכל איקס זמן מחצית ממנו מתפרקת. חמאס היה מוכן לשחרר את מחצית החיים בכל פעם, כי ידע שתמיד תישאר לצד השני "בעיית החטופים", אין זה משנה אם 20 או 200. ונתניהו, להבדיל, היה מוכן להפוגה כל עוד אינה כוללת כניעה מוחלטת.
כעת, נראה, הגענו אל השלב שבו החלקיקים כבר אינם ניתנים עוד לחלוקה. נתניהו קיווה מאוד שלפני הכיבוש הסופי הוא יצליח לשחרר עוד עשרה חטופים חיים, לצמצם את הטרגדיה הבלתי נמנעת. לכן ישראל מדשדשת כבר כמעט חודשיים. אבל התברר שחמאס אינו מוכן לשחרור של עוד עשרה. אולי הוא חושש שיישארו בידיו מעטים מדי, מרחק מבצע חילוץ אחד או שניים מפתרון הבעיה. אולי הוא מרגיש שישראל במצוקה בינלאומית, אז למה לוותר. כך או כך, זמן מחצית החיים חלף.
נתניהו התעקש גם השבוע שמבצע צבאי יסייע להגשים את שתי מטרות המלחמה – מיטוט חמאס ושחרור החטופים. מתישהו, הוא יצטרך להתייצב אל מול הציבור ולומר שייתכן שהמטרה השנייה אינה בת השגה. החטופים לא ישוחררו עוד בעסקאות חלקיות, כניעה לא נמצאת על הפרק, ועל כן אין ברירה אלא לצאת לדרך. לציבור מגיע שיאמרו לו את האמת הכואבת.
מאמץ אחרון, ודי?
איש לא אמר לי זאת במפורש, אבל ההתרשמות שלי היא שמחלוקת על הדרך להכריע את חמאס שוררת לא רק בין הקבינט לרמטכ"ל, אלא גם בין הרמטכ"ל למפקד פיקוד הדרום. זמיר תומך בכיתור שלושת ריכוזי האוכלוסייה הנותרים – עזה, מחנות המרכז והמוואסי. הרציונל הוא צמצום כוח האדם שמרותק לרצועה, חידוש המלאים, ירידה בחיכוך ובמספר הנפגעים והרחקת הגבול מיישובי העוטף. נדמה לי שהאלוף יניב עשור היה מעדיף את כיבוש הרצועה. אין מנוס מפירוק תשתיות חמאס בכל רחבי הרצועה, ועדיף מאוחר מאוד מלעולם לא.
האם זה אומר שזמיר יתחרט על מינוי עשור? ממש לא. הוא הדין גם בחרטה על מינוי הרמטכ"ל עצמו. יאיר נתניהו בלבל השבוע את המוח, כהרגלו, כשכתב ממקום מושבו אי־שם שהיה זה שר הביטחון שהכתיב את מינוי הרמטכ"ל. האמת מורכבת יותר: נתניהו היה מעדיף מינוי בסגנון דוד זיני גם בצבא. למעשה, משפחתו האיצה בו למנות את אותו זיני ממש להחליף את הרצי הלוי. אבל שרים ויועצים הסבירו לו שמינוי כזה, או הקפצת רומן גופמן לרמטכ"ל, יקשו עליו לקבל לגיטימציה מכל חלקי הציבור למהלכים דרמטיים ברצועה או באיראן. כך נסללה הדרך למינוי זמיר. מאז, נתניהו מקטר עליו בשורת הזדמנויות. בכל זאת, הרגלים ישנים מתים לאט.
השר סמוטריץ׳ סבור שזמיר נפל בשבי האופוזיציה והאליטות והחליף את סדר העדיפויות של מטרות המלחמה: קודם חטופים, רק אחר כך הכרעת חמאס. ייתכן, אבל המחלוקת המרכזית נוגעת דווקא למצב המילואים.
שחיקה קיימת בכל אגפי הצבא, אבל רק אצל המילואימניקים היא באה יחד עם קריסת עסקים ומשפחות. אבן הראשה של תוכנית זמיר היא הקלה על מערך המילואים, שלא יצטרך להתגייס לסבב נוסף אל הלא נודע. נתניהו סבור שבלי הכרעת חמאס, מדובר בדחיית הקץ. הוא מציע לרכז מאמץ אחד משמעותי.
האלוף (מיל') יעקב עמידרור, שחשיבתו דומה לזו של נתניהו, העריך השבוע שכיבוש האזורים שנותרו ברצועה וטיהורם יארכו חצי שנה. הרעיון הוא שאת השלב הראשון יעשו המילואים, ואת השני, הארוך יותר – הסדיר. אלא אם כן, כמו תמיד, תאומץ פשרה שתאריך את המלחמה מצד אחד, ואת ההכרעה הסופית לא תביא.
חיילים אלמונים
סוקר בכיר הציע לי לאחרונה תזה מעניינת: בבחירות הקרובות, לראשונה זה שנים רבות, תקום מפלגת מחאה סטייל הגמלאים 2006, והיא תדהים את המערכת הפוליטית. היא עדיין לא נצפית בנתונים, אבל הוא רואה את הוואקום שממנו תיוולד.
הרי אם יש שתי מסקנות של הציבור מטבח 7 באוקטובר, הן ימין – ושינוי. נתניהו וגושו מציעים ימין, אבל לבטח לא נותנים שינוי. לפיד, איזנקוט וגולן מציעים שינוי, אבל ממש לא ימין. בנט מציע חצי ימין בשל ההתמרכזות, וחצי שינוי כי הוא פוליטיקאי די ותיק, גם אם בהפסקה.
למה הדבר דומה? למישהו רגיש ללקטוז בתקופה שלפני המודעות לתופעה, עוד לפני שהסופרמרקטים הופצו בחלב שקדים, סויה ואורז. הוא עומד מול המדף, מולו חלב פרה 1% או חלב פרה 3%. מה תרצה? שואל אותו העובד. הוא מתלבט, כי בסוף, הוא יודע, תכאב לו הבטן.
אם יורשה לי, זו גם הסיבה לפערים האדירים בין מכוני הסקרים, כאלה שכמותם לא נרשמו מעולם בישראל, וספק אם בעולם: בשני ערוצים נתניהו צועד לניצחון מזהיר ולרוב מוחלט, ובשלושה ערוצים הוא צועד לתבוסה מהדהדת חסרת תקדים. אל מול ההיצע הקיים, התשובה של הציבור היא בעיקר מבוכה. מבוכה זו משתקפת בשלל נתונים סותרים. דוגמה? הנה: בקרב מצביעי הימין, 20% מסכימים בו־בזמן גם לטיעון שלפיו לנתניהו אין שום תחליף, וגם לטיעון שלפיו נתניהו צריך ללכת הביתה אחרי 7 באוקטובר, לא משנה מה קרה אחרי.
ומכאן ההנחה שמפלגה עם הבטחה גם לשינוי וגם לימין תכה את כל התחזיות. בתור בונוס, היא גם תקרא לאחדות ולשבירת החרם ההדדי בין המחנות, לא משנה מי ראש הממשלה. הסנטימנט הזה הולך וגדל בכל סקר, אבל כרגע אף שחקן אינו מצהיר על תמיכה בממשלה כזו, למעט אולי גנץ, שסובל מעייפות החומר.
למי תעזור מפלגה כזו? בוודאי לנתניהו. אבל הוא מעולם לא הצליח לייצר מפלגת לוויין. החשדנות שלו תמנע מלסייע למפלגה שעלולה לעבור צד, והעיתונאים כבר יגלו את הקשרים הסמויים עם לשכתו. עשרות התארגנויות, לא פחות, נרשמות בימים אלה כדי לשאוב את קולות הציבור תאב השינוי. מעופר וינטר, דרך זליכה ופייגלין, עבור ביוסי כהן ומי לא. ואולי יהיו אלה בסוף נשות המילואימניקים? היופי הוא שמסתובב בינינו שר בכיר בממשלה הבאה שעוד לא יודע שהוא כזה.
תרגיל בהתעוררות
"ועכשיו לשיר חדש", אמרה קריינית הרצף של רשת ב׳. "זהו שיר המדבר על אפשרויות הבילוי הנפלאות בעזה שאחרי תום הכיבוש, לחן משגע". איני יודע של מי הלחן, ואני חושד שלא המוזיקה אלא דווקא המילים של מאיר גולדברג היו הסיבה לשידור השיר ב־1994 בתחנה על טהרת חדשות ודיבורים: "בוא נלך לשבת על נרגילה בחצר של פאטים בעזה החדשה / אחר כך נשכב על החול הנרטב… נעים ברצועה / מתמכרים לרצועה / הם יודעים לחיות ברצועה".
כן, גם מאיר גולדברג חתם השבוע על עצומת האמנים שקראה לסירוב פקודה והאשימה את ישראל בפשעי מלחמה, ובהם "הרג ילדים, הרעבה, גירוש והחרבה חסרת תוחלת של בתי עזה". בהם, כנראה, גם החצר של פאטים.
למה זה חשוב בכלל? למי אכפת מה חושבים אמנים? ובכן, אכפת מאוד. דעותיו של עם לא מתעצבות רק באולפני החדשות ובכנסת, אלא גם, ובעיקר, על ידי הפסקול שלו. החבורה הלא צעירה והאשכנזית ברובה שחתמה על העצומה השבוע עיצבה פה פעם מציאות. היא לא כתבה את הסכמי אוסלו, אך לבטח הלחינה אותם.
כשמחברים את כל העצומות, מתגלה שאין פה זעקה מוסרית, אלא פשוט האשמה קבועה של הקורבן, עמידה נצחית נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה. אף מלחמה מאז יום כיפור לא חילצה מהם תמיכה בחיילינו, אף מעשה זוועה ערבי לא חילץ מהם עצומה או חרטה, או סתם חרוז קטן.
"אנחנו יורים גם בילדים", קרא דן אלמגור שיר בכיכר מלכי ישראל במלאת שנה לאינתיפאדה הראשונה. כבר אז קבע שחיילי צה"ל הם הורגי ילדים, ושבבוא היום "נשב בכלובי זכוכית ונישפט על כך". חצי שנה אחר כך חתמה קבוצת אמנים בראשות חוה אלברשטיין על עצומה הקוראת לאפשר ל"אוניית השיבה" של אש"ף, אז עדיין ארגון טרור על פי חוק, לעגון בחופי ישראל ולממש בפועל את זכות השיבה. "כגוף של סופרים ואמנים המתנגדים לכיבוש ולכל גירוש… אנחנו פונים אל ממשלת ישראל לאפשר את שיבת המגורשים".
אלברשטיין הופיעה ב־1983 בפסטיבל באכזיב של תנועת הסרבנות "יש גבול", נגד מלחמת לבנון. היא, שלום חנוך ומיקי גבריאלוב סייעו לסרבנות המאורגנת, בימים שבהם טרם מותגה כהפסקת התנדבות. "אני לא מתריסה נגד החיילים – אני מתריסה נגד ההרגל שלנו לחיות עם האלימות כאילו היא גזירת גורל", הסבירה הזמרת.
וזו אולי הנקודה. אלברשטיין, חנוך וחבריהם באמת סבורים שאלימות היא טנגו, ושצריך לה שניים. אם רק לא נתייצב לאירוע האלימות, הוא יבוטל. אין להם מושג מיהם השכנים שלהם, ומעולם לא היה. לא השכנים הפלשתינים, שעליהם כתב חנוך בטרם עידן המחבלים המתאבדים "אדם מוזר הוא האויב שלך – בדיוק כמוך… אתה יודע שהבן אדם – בדיוק כמוך / לא ממהר להתאבד – כמוך בדיוק".
אבל בעיקר אין להם מושג לגבי שכניהם היהודים. אלברשטיין תהתה "מדוע תחדל האהבה בגבול", בעודה מחרימה מתנחלים ומכפישה חיילי צה"ל. היה מרענן לראות השבוע את ההתקפלות המבוהלת של אסף אמדורסקי ואלון אולארצ׳יק, כשפגשו פתאום את כוחות השוק ואת טעם הקהל. מתברר שהם, ממש כמו האויב, לא ממהרים להתאבד.
