מדוע אחרי השגיאה שביצעו גנץ ולפיד בנטישת השיחות, הנשיא לא יושיט ראשון את החבל * איך הצדיק עמי אשד את הדחתו בנאום הדחתו * מה עומד בשורש העימות בין ראש השב"כ לשר לביטחון לאומי מול ראש הממשלה * ואיזה עוד הימור לוקחת יש עתיד ברחובות תל–אביב
דחיפוֹת ותחושת דחיפוּת
ואולי, בסוף, בכל זאת תהיה הידברות בין הקואליציה והאופוזיציה? כרגע זה נראה כמעט דמיוני. אבל כך זה גם היה במרץ האחרון, רגע לפני שהחקיקה הוקפאה.
אז, הקואליציה הפנימה את מגבלות כוחה. היא למדה שרוב בכנסת הוא לא סוף הסיפור, וגם הוא יכול להתפורר תחת לחץ אטמוספרי כביר מבחוץ.
ייתכן שכעת האופוזיציה לומדת זאת: בשבועות הקרובים יעבור, כנראה, צמצום עילת הסבירות אחרי ריכוך מסוים. בדיעבד אפשר לקבוע שהודעתם של גנץ ולפיד על נטישת השיחות בבית הנשיא, בתום יום הקרב בכנסת על בחירת נציגי הוועדה לבחירת שופטים, הייתה שגיאה טקטית קשה. הם העניקו לנתניהו כרטיס יציאה ממקום שאליו נקלע, ובלי לשלם את המחיר הציבורי. לכן לפני שלושה שבועות השניים קבעו ש"במצב העניינים הנוכחי, שאין ועדה מתפקדת כפי שמתחייב, אין טעם בקיום שיחות בבית הנשיא", ואילו השבוע הפצירו בנתניהו לחזור שכן "אפשר גם אחרת".
והקואליציה, שמרגישה עכשיו על הסוס, עלולה לגלות בחורף שזה לא סוס אלא נמר. חסימות הכבישים שלשום היו על רקע עילת הסבירות, חוק שנשיא העליון לעתיד סולברג תומך בו בקווים כלליים ונשיא העליון לשעבר ברק מוכן לתמוך בו בתנאים מסוימים. זה לא בהכרח יהיה המקרה כאשר תעלה לדיון ההצעה על שינוי הרכב הועדה לבחירת שופטים.
וגם לאופוזיציה יש אינטרס: חוק יסוד החקיקה, שנועד לבצר את חוקי היסוד הקיימים, עשוי לעבור כשבתוכו כבר הסבירות והוועדה החדשה. זה אומר שגם אם יתחולל מהפך פוליטי, ייבצר מהם להשיב את הגלגל לאחור. שינוי חקיקה כזה מתוכנן ברוב שלאף קואליציה עתידית לא יהיה.
כישלון השיחות בבית הנשיא נבע בעיקר מהיעדרו של דדליין. לאופוזיציה ולקואליציה לא היה דחוף לוותר. איך אפשר להגיע להסכם אם כל השיחות מסתיימות כשהשמש עוד גבוה בשמיים? מי פה ראה הסכם שלא הושג בשעות הקטנות של הלילה, תחת תחושת דחיפות?
מה יכול ליצור כזו? למשל, תודעת הפסד מתמשכת של האופוזיציה, רגע לפני חקיקת הוועדה לבחירת שופטים. או, מצד שני, תחת איומי הורדת דירוג אשראי של אחת הסוכנויות. הנשיא, מצולק משני הסבבים הקודמים, לא ימהר להציע מיוזמתו. הפעם, שיפנו אליו.
האש והאשד
לא פייק ולא פוטושופ: תחת הכותרת "מדינת ישראל, משרד המשפטים", ומעל הכתובת ("רחוב צלאח א־דין בירושלים") הודפס ב־2004 מכתב שמוען לראש הממשלה דאז, אריאל שרון. מחלקת הייעוץ והחקיקה העבירה אז הצעת לפסקת התגברות. הרוב: 61. הטון: קורקטי, כמעט אנמי. הרקע היה ועדה בראשות פרופסור יעקב נאמן שנועדה לגבש חוק יסוד חקיקה ולהסדיר את האופן שבו מחוקקים חוקי יסוד ואת הדרך שבה יוכל בג"צ לפסול חוקים רגילים.
זו הייתה רק טיוטה, הודגש במכתב, אבל כידוע – אף אחד עוד לא הציע דיקטטורה כמצע לדיון. אין מנוס מהמסקנה שהזעזוע בעיני המציע, והכל על פי הפוזיציה.
ההצדקה לרפורמה עמוקה במערכת המשפט הוכחה, באופן אבסורדי מעט, בזכות המאבק נגד הרפורמה. מזמן לא ניתנה כאן תצוגת תכלית כה מרהיבה לאכיפה בררנית, סיקור בררני, טיפול בררני בסרבנים.
שוב התברר שצריך כפר שלם כדי להבעיר מחאה, לטפח אותה, לאפשר לה לפרוח ולהשתלט על סדר היום הלאומי. היועמ"שית גלי בהרב־מיארה אמרה בשבוע שעבר בדיון עם השרים כי "יש שיקול דעת מתי אפשר לאפשר חסימות ומתי לא. לפעמים מותר לחסום". כמו בבדיחה הנושנה, התברר שכאן אוכפים את החוק יום כן, יום לא. היום לא. החוסם חוסם, מפקד המחוז זורם, העיתונות האוהדת מנרמלת, היועצת מאפשרת. קודמיה שיגרו למעצר ממושך מארגני חסימות כבישים, והעמידו לדין מאות מהחוסמים בפועל. השבוע, לאחר קדימון של ימים ארוכים, שובשו חייהם של אלפי אזרחים ותיירים שביקשו להמריא בשלום. כבודה לא עשתה דבר.
עמי אשד, שאת שמו אפשר לשנות אולי לעמי איילון, לזכר נתיב התחבורה שהפך למדרחוב, נשא נאום פוליטי למהדרין שבו הצדיק בדיעבד את הדחתו. היו כבר קצינים, כחולים או בחאקי, שחשבו דברים איומים על השרים. איש מהם לא נשא את נאומו נגדם על מדים.
טבעה של רוח הוא שזה שהיא נושבת בגבו מבחין בה פחות מזה שהיא נגדו. שלושת שופטי נתניהו חשו בוודאי את צליפתה על פניהם כשנשיאת בית המשפט העליון נזכרה למלמל כמה מילים לא מחייבות על עצמאותם של השופטים, אחרי סוף שבוע של מתקפות פראיות כנגדם מכל האנשים היפים והנכונים.
כשראש עיריית לוד יאיר רביבו התקומם על יד קלה של שופט שלום בעירו בשחרור ממעצר וכתב "אתה לא במקצוע הנכון. בוא לגור בלוד ותרד לעם, כי אתה פשוט מנותק", חיות הזדעזעה: "אנו עדים למציאות מטרידה של השתלחויות בוטות נגד שופטים". היא קשרה בין דבריו לבין מתקפות של דודי אמסלם על שופטי בג"צ.
הנשיאה התגאתה פעם שעיתונאי אמר לה שהוא מתקשה לסווג אותה על פי פסיקותיה כאקטיביסטית או כשמרנית. "זו הייתה מחמאה גדולה בעיניי". למרבה הצער, נראה שעל פי הגינויים די קל לסווג אותה, ולא רק אותה.
הדירקטיבה מהקודקוד
ככל ערי יהודה ושומרון הערביות, גם אוכלוסיית ג'נין צעירה יחסית. כמעט מחצית מתושביה לא ראו או לא זוכרים שראו כלי רכב משוריינים של צה"ל בסמטאות מחנה הפליטים. ספק אם טרחו לצפות בסרט עתיר הכזבים של מוחמד בכרי שהמציא טבח צה"לי במאות חפים מפשע. לו ראו, אולי היו חוששים יותר, מפגעים פחות.
שורש הבעיה כפול: ראשית, בהחלטה שהתקבלה בממשלה הקודמת להימנע מכניסה לג'נין כדי לבנות אמון ולעודד את הכלכלה. מסקנות הניסוי הזה עגומות. שנית, החמאס, מתודלק בכסף איראני, עבר ממפעל טרור לקרן שמשקיעה בסטרטאפים של טרור: במקום להקים מעבדות נפץ ולהכשיר מחבלים, הוא משקיע בארגונים שבהם הוא מזהה פוטנציאל. גוב האריות משכם נראים עם פוטנציאל? קחו כסף ותתמקצעו. יריתם ביישובים וצילמתם? קבלו תשלום פר פיגוע. כמו במיזמי הייטק, גם פה משקיעים לפעמים בשלב ה"סיד", הזרע הראשוני, יש כאלה שאליהם נכנסים בשלב השני אחרי שהפגינו רצינות. לעצור תשתיות טרור קשה, לרדוף אחרי ארנקי ביטקוין קשה לא פחות.
ויש עוד בעיה אחת, הולכת ומחריפה: בסביבה הבינלאומית הנוכחית, קשה מאוד לקבל לגיטימציה לפעולה כאשר הרושם הוא של התנגשות מיליציות ביהודה ושומרון, על רקע התמונות של שריפת רכבים ובתים בידי יהודים. במערכת הביטחון זיהו בתחילת השנה התרחבות מסוכנת באלימות מצד נערי הגבעות: הם כבר לא כל כך נוער ולא רק מהגבעות. אם בעבר היה מדובר בגרעין קשה של עד שישים איש, רובם צעירים ומרססי גרפיטי, עכשיו המעגל התרחב למאות, לא רק על רקע שעמום נעורים מתודלק באנרכיזם. באירוע האחרון הוצתו שלושים ושניים בתים, בחלקם משפחות.
בדיון שנערך בממשלה בשבוע שעבר, היה עוד חלק, שלא פורסם. ראש השב"כ רונן בר פנה לבן־גביר, שדרש פעולה נחרצת נגד המחבלים: את הדירקטיבה הלאומית נתן ראש הממשלה, והיא אומרת שכדי להתמקד בנושא האיראני צריך לשמור על הזירה הפלסטינית בשליטה, למנוע כאוס, כולל מניעת קריסת הרש"פ, מה גם שהאיראנים משפיעים על איו"ש.
"אני ממליץ גם", הוסיף בר, "להכיר בעובדה שפעולות הנקם לא מייצרות הרתעה אלא מעגל דמים. צריך להבין שאם עוצמים עין או קורצים בנושא של אלימות כלפי פלסטינים יש לזה השלכות מיידיות בצד השני. בני משפחת הנקין ז"ל נרצחו אחרי פיגוע דומא ובחקירה עלה ששם גמלה בליבם של המחבלים החלטה לרצוח יהודים כנקמה. מי שחושב שעצימת העין מטרור ואלימות תישאר רק סביב הגבעות – טועה. זה יפגוש אותם בכל מקום – באצטדיונים ובדרכים".
??? ???
יש משהו אירוני קצת בעובדה שבסיס הכוח של ראש העירייה המכהן ביותר בתולדות תל־אביב מצוי במקום שאך בקושי נחשב לתל אביב "האמיתית": במקום שממנו אף תייר עוד לא חזר, מעבר לירקון: בכל השכונות שמצפון לנחל וממזרח לו, חולדאי זכה בבחירות האחרונות בשישים אחוזי תמיכה ומעלה ומחץ את כל יריביו. בעיר ההיסטורית, מחוזות הבארים ובתי הקפה, הוא גמגם. בדרום העיר הפסיד. יש בזה קצת כפיות טובה כלפי מי שהפך את האזורים האלה בדיוק מקשישים ומרופטים ליעד עולמי נוצץ ולוהט.
וזו בדיוק הבעיה האסטרטגית של חולדאי בפרוש מערכת בחירות קצרה למדי: אם מניחים את מפת ההצבעה שלו ב־2018 על מפת ההצבעה של הבחירות לכנסת מ־2022 מתגלה שמצביעי חולדאי הם בעצם מצביעי יש עתיד. מחקר על הסיבוב הקודם גילה שככל שעולה רמת ההכנסה, עולה שיעור התמיכה גם בראש העיר וגם במפלגה.
ולכן, המועמדות של אורנה ברביבאי היא טיל בכינון ישיר אל עבר הירקון. זו הסיבה שאת הבחירות הקודמות החל חולדאי בסקר מנו גבע עם 45 אחוז ובפער אדיר מכל מתחריו, ועכשיו הוא עם 29 אחוז, מוביל על פני השרה לשעבר בשבעה אחוזים בלבד.
רוב תושבי העיר לא מביעים כרגע תמיכה בחולדאי, רק שכזכור, אין צורך ברוב כדי לזכות בראשות העיר. בבחירות המקומיות יש צורך בארבעים אחוז בלבד בסיבוב הראשון. חולדאי זכה בפעם האחרונה ברוב מוחלט לפני עשור תמים, אבל ריבוי המועמדים הקל עליו ב־2018 לחצות את הרף ולזכות בלי להיגרר לסיבוב שני מסוכן. מכאן שהאינטרס העליון של ברביבאי הוא לנסות ולהוריד כמה מהמועמדים האחרים (ציפי ברנד, עמוס שפירא, יובל צלנר), מתוך הנחה שמי שמצביע להם ממילא רוצה מהפך בראשות העיר.
זה היה קל יותר ליאיר לפיד אשתקד, כשיש עתיד הייתה בשלטון, על ברז המינויים והתקציבים. זה קשה יותר עכשיו. אחרי שנה שבה איבד לנתניהו את השלטון בבחירות ואיבד לגנץ את הובלת הגוש בסקרים, ראשות עיריית תל אביב היא נכס יקר ערך. הוא לא יכול להרשות לעצמו לפספס.
