תרגיל בהתעוררות
המערכה הגדולה בבחירות 2021 מתנהלת בין בנימין נתניהו ויאיר לפיד. ניתוח קר, מנותק מאג'נדה פוליטית, יניב מסקנה אחת: עד עתה, במערכה על סדר היום, לפיד מנצח את נתניהו ניצחון ברור.
המטרה של הליכוד, כבכל מערכת בחירות, היא להעיר את השטח. בוחרי הליכוד מגיעים בכל פעם לקלפי בשיעורים נמוכים יותר מאשר בוחרי המרכז־שמאל, והפעם גם אחרי שנת אבטלה וחל"ת. רק הצבעה מאסיבית שלהם תחזיר את הליכוד לקידומת 3 ותפיל שתי מפלגות בגוש היריב תחת אחוז החסימה. המטרה של לפיד היא לצנן את האווירה, לא להלהיט אותה. כמעט באף סקר לא זוכה בלוק הימין ל־61 מנדטים, אז אם זה לא מקולקל, למה לנסות לתקן? לפיד הוא הרופא המרדים של הבחירות האלה.
תחושת השיממון הכללית, שבועיים וחצי לפני יום הבוחר, היא הישג מובהק של יש עתיד. לפיד כמעט ולא מנהל קמפיין, ובכל זאת סופח מנדטים בקצב של אחד בשבוע. בלי שעשה כמעט דבר, הוא כבר נוגע בעשרים מושבים, רחוק תשעה מנדטים בלבד מנתניהו. מה יקרה אם יחליט ללחוץ על דוושת הגז? כמו אדם שגזר על עצמו דיאטה חריפה, על פי המחקרים של לפיד יש ארבעה מנדטים על הרצפה שרק ממתינים שיקטוף אותם. אבל הוא נמנע מלשתות אותם מחשש שהדבר יעורר את הקמפיין. זה לא טוב לו לבריאות להשמין מדי.
מנהלי קמפיין הליכוד הציעו בתחילת השבוע להמתין כמה ימים בטרם גזירת המסקנות: תקציב הבחירות של המפלגה קוצץ משבעים לארבעים מיליון שקלים, בגלל חובות אדירים מבחירות קודמות. במקום להוציא אותם בטפטוף לאורך החודשים האחרונים הם מתכננים שיטפון תעמולה בישורת האחרונה. הטענה האסטרטגית שלהם היא שפרסום, זומים ובאנרים באינטרנט במהלך הסגר היו בזבוז זמן וכסף. מאז חלפו כמה ימים, והקמפיין עדיין לא ממש התניע.
אילוצי המגיפה גדעו את פעילות השטח, זו שהניבה לליכוד הצלחה יחסית בסיבוב הקודם. גם בליץ הראיונות החל מוקדם יותר, ויהיה לפיכך אפקטיבי פחות בימי הקמפיין האחרונים. גם קמפיין החיסונים לפי כל הסימנים מיצה את עצמו. נתניהו ודרעי מביעים עדיין ביטחון – לא ברור אם הסברתי – שהבלוק הימני ישיג 61 מנדטים. מה הם זוממים, שעדיין לא ידוע לציבור? האם זו ברית הגנה עם המדינות הסוניות, אולי הקלטה מרשיעה ממטה יריב? הסקרים, בינתיים, לא נותנים רמז שלאופטימיות הזו יש בסיס.
לחצות את הרובי
האם נפתלי בנט אכן יעמוד בדיבורו, לכונן ממשלה שתחליף את בנימין נתניהו.
כן, ימינה לא תמליץ לנשיא על בנימין נתניהו. לא, היא לא תלך לממשלת מרכז־שמאל רק כדי לחולל מהפך. בנט לא חצה את הרוביקון, אבל הוא כן חצה את שלב הרובי ריבלין.
שני גיטי כריתות, גם מנתניהו וגם מהימין, הם יותר מדי. ולכן, כדי שבנט יאחד כוחות עם גורמים אחרים במרכז, יצטרכו להתקיים שלושה תנאים: ראשית, שנתניהו לא ישיג 61 מנדטים גם יחד עם בנט (שכן בתסריט כזה הוא כמעט בוודאות יקים ממשלה). שנית, שבנט יעמוד בראשות הממשלה בחלקה הראשון של הקדנציה. שלישית, ולא פחות חשוב: שסער והוא לא יהיו המרכיבים הימניים היחידים בממשלה העתידית, לצד העבודה, מרצ או יש עתיד. החישוב הפוליטי הוא שממשלה עם ניגוד חריף בין העומדים בראשה ובין הסיעות שמרכיבות לה רוב ממילא תקרוס אל תוך עצמה תוך זמן קצר.
הדיבור החם עכשיו בימינה הוא ממשלה בשני שלבים: בשלב הראשון, יתגבש רוב בסיוע המרכז־שמאל להמלצה לנשיא על מועמד שאיננו נתניהו. בשלב השני, כשיהיה ברור כבר לחרדים ולציונות הדתית שממשלה כזו קום תקום, יוצע להם להצטרף אליה, במקום מרכיבים בעייתיים בעיניהם: סמוטריץ' במקום הורביץ ומיכאלי, החרדים במקום ליברמן. יו"ר ישראל ביתנו ירש בעיני החרדים את דמות הנבל במקום יאיר לפיד. בימינה מאמינים שכדי להציל את תלמודי התורה והישיבות מגזרותיו, החרדים יסכימו להחליף אותו בממשלה. החרדים, ימינה, תקווה חדשה, יש עתיד וכחול לבן – הנה לכם קואליציה שזוכה בכל סקר לרוב בכנסת. ההימור שמאחורי החיזור אחר החרדים הוא שרק עם נדוניה משמעותית כזו, הימין יוכל לשמר לעצמו את תפקיד ראש הממשלה בלי לחלוק אותו עם לפיד. כיוון שרוטציה משולשת כנראה לא תהיה, האינטרס של סער ובנט גם יחד הוא להגיע עם בלוק ימני אלטרנטיבי, של 40־45 מנדטים, ובאמצעותו להקים ממשלה. לפיד בונה במקביל בלוק מרכז־שמאל, עם ליברמן, מיכאלי והורביץ. הבלוקים האלה לא יוכלו להשתלב בקיר אחד.
משבר האנרגיה
תמר זנדברג סולקה אשתקד מראשות מרצ אחרי שנה בלבד בגלל שתחת כהונתה השיגה רק ארבעה מנדטים. תמי 4, כונתה אז על ידי עמיתיה למפלגה. מותר להניח שניצן הורביץ היה חותם כעת בשמחה על מספר דומה. בסבב א', לפני שנתיים, ניצלה המפלגה בזכות מנדט שלם מהחברה הערבית. העתודות של המפלגה שהייתה פעם המרענן הרשמי של השמאל הציוני נמצאות במגזר, ממש כשם שהצלחת סמוטריץ' ובן־גביר, מהקצה השני של הפוליטיקה, תלויה בתמיכה חרדית.
המשימה של מרצ נראית קשה יותר: אזרח ערבי שחפץ בבידול מצביע לרשימה המשותפת, מי שרוצה השתלבות תומך ברע"מ או אפילו בליכוד. למרצ נותרה רק פוליטיקת הזהויות: היא שיבצה שני נציגים ערבים בחמישייה הראשונה, אבל ספק אם זה מספיק. יש עוד מכשול שמתברר כגבוה בהרבה מכפי שנראה תחילה: הסוגייה הלהט"בית עומדת הפעם במרכז הקמפיין במגזר. כשכמעט כל פוליטיקאי ערבי מתחרה באמירות נגד גייז, מפלגה שבראשה עומד פוליטיקאי יהודי שהוא אחד מסמלי הקהילה, מתקשה מאוד לצבור תמיכה בקהילה שברובה עדיין שמרנית מאוד.
זו איננה הפעם הראשונה שבה מרצ נופלת תחת אחוז החסימה הנוכחי: ב־2009 כבר קיבלה שלושה מנדטים בלבד, פחות מהרף הנדרש היום כדי להיכנס לכנסת. בשני הסבבים האחרונים עברה רק בזכות חיבורים. ובכל זאת, המשימה נראתה הפעם קלה יותר: כבר אין מונסטר של שלושים ומשהו מנדטים כפי שהייתה כחול לבן. הבעיה העיקרית של מרצ, עם כניסתה לשנתה השלושים, היא מחסור חמור באנרגיה. נציגיה בכנסת, ברובם, רדומים ומיואשים. הם מניחים את בוחריהם כמובנים מאליהם.
בין לפיד ומרצ יש הסכם שקט על חלוקת גזרות. יש עתיד איננה פועלת במרחבים שבהם נהנה הורביץ מתמיכה. אבל האזורים האלה הולכים ומצטמצמים, בטח לאור דמותה הנוכחית, הרדיקלית, של רשימת העבודה. זה הזמן לקרוא גוועאלד בגרון ניחר.
שידור במעגל סגור
מי אמר שכבר אין עימותי בחירות בישראל? ביום שני השבוע אירח אריה גולן בכאן ב' את בנימין נתניהו. אך בטעות הוגדר האירוע כ"ראיון". גולן, שנחשב תמיד מהענייניים במגישי ישראל, התפרץ ונזף, עלב וגידף. בארבע־עשרה דקות הוא השמיע מעט משפטים שסימן שאלה בסיומם. "אני משקר? דווקא עליך אומרים שאתה שקרן!" הטיח בנתניהו. אחר־כך קבע: "אתה יודע שבאיטליה של מוסוליני ושנינו אוהבים היסטוריה קראו לזה פאשיזם". וכשנתניהו ביקש לדבר על החיסונים קטע אותו בגסות: "עוד פעם חיסונים? די!"
תקנון האתיקה של תאגיד השידור הציבורי, בהנחה שאיננו אות מתה, קובע "נקפיד על לשון בהירה, נקייה ותקנית, על תרבות הדיון ועל כבודם של המשתתפים בו". לו ליברמן, לפיד או מרב מיכאלי היו נתקלים באופן קבוע ביחס דומה, ניחא. אלא שנראה שהתאגיד נפטר מכל מחלות רשות השידור – הסיאוב, המיושנות, חוסר העניין הציבורי – אבל נדבק ממנה בנגיף ההטיה הבוטה.
בימים אלה משודרות על מסך כאן 11 שתי סדרות דוקומנטריות עתירות תקציב וקדימונים. הראשונה היא תשדיר שירות חנף לזרם האקטיביסטי בבית המשפט העליון. "שמת לב ש(אמיר) אוחנה לא מופיע בסדרה?" התגאה היוצר נפתלי גליקסברג, "יש אנשים שלא צריך לתת להם במה. בעיניי, הוא לא בשיח". הבולשביק שאינו מודע לבולשביקיותו קבע אחר־כך שחובש כיפה לא יכול להיות שופט.
במקביל, מוקרנת הסדרה "שרון", לכאורה סדרה על ראש הממשלה האחד־עשר, למעשה תעמולת בחירות מושקעת למפלגה שכבר איננה. אפילו הפרסומאי ראובן אדלר לא היה מציג את שרון בתאורה רכה ומחמיאה כמו היוצר, לוי זיני.
שרון לא היה מזהה את עצמו בסדרה: איש עקרונות, ישר דרך, לא זגזג מעולם. נשכחו כמעט לחלוטין ההתבטאויות החריפות של שרון נגד פינוי יישובים, חודשים לפני שעלה עם בולדוזרים על גוש קטיף. נעלמה הביקורת על שקריו הבוטים, על אי־כיבוד משאל מתפקדי הליכוד, ונמחקו, כנהוג אצל היסטוריונים מוסקבאים במאה שעברה, חקירות השחיתות שכללו קבלת מיליון וחצי דולר מאילי הון והמלצה לכתב אישום. אם שרון היה בחיים, יש חשש שבעקבות הסדרה הייתה נפתחת נגדו חקירה נוספת, על סיקור חיובי.
"ארץ ישראל ניצחה את מדינת ישראל", מקונן זיני במשפט הסיום המופרך במיוחד של הסידרה. למתקשים להבין הוא צירף הסברים בראיון למה כינה את הטענה שעומק העקירה כעומק החקירה "קונספירציה": "זה ספין מטורף שנועד להסית את הדיון מהדבר העיקרי. כדי שלא נשאל את עצמנו אם היינו צריכים להיות שם בעזה. לכן אין עיסוק בחקירות. החקירות הן רעש רקע מטופש".
לא כל מה שמשודר בתאגיד נוטה שמאלה, אבל כל אמירה פוליטית שבו היא אמירה שמאלית. מ"זהו זה", דרך "היהודים באים" העולבת בדתיים ועד התיאור המופרך בשעת נעילה של מלחמת יום הכיפורים כשדה קרב בין אשכנזים ומזרחים. ייתכן, כמובן, שלא נמצא אף ימני מוכשר דיו, ושכל הבדיחות המצחיקות הן רק על הדתיים והליכוד. אבל אם שמירת החוק היא עדיין ערך, תמוה מדוע ראשי התאגיד מפרים את הוראת המחוקק, שהגוף המשדר "ייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל".
