חרון חשמל

איך ההתפרצות של בנט בדיון על חוק החשמל משרתת את האופוזיציה וכיצד היא מועילה לו * מה קורה כשעבאס עוקף מימין בלי לאותת * איזה קלף חדש נשלף מול תוכנית הגרעין האיראנית * ולמה השתתקו אבירי חופש הביטוי מהשמאל

השכפ"צ של אביר וניר

כמו בשגרירות ארה"ב בהוואנה, גם במליאת הכנסת נתקפים לפעמים בחירשות זמנית, מסתורית: ראשי ממשלה בזה אחר זה שמעו את חרפתם ולא השיבו, אפילו עשו את עצמם כאילו אינם שומעים. הנואם נאם וזעק, האופוזיציה קראה קריאות ביניים, וראשי הממשלה דפדפו בספר. נתניהו עיין בכרכים עבים באנגלית, אולמרט נעץ מבט מזלזל בחלל, שרון שמר על ארשת פנים כה קפואה עד שבסיומה הצועק תהה לעצמו אם יש מצב שהיה על מצב "השתק".

ההתפרצות של בנט שלשום לעבר ספסלי הליכוד וש"ס היא, לפיכך, אירוע חריג ביותר. בדרך כלל פוליטיקאים מחפשים להתעמת עם מי שבכיר מהם, כדי להעלות עצמם לרמתו. לא זכור מקרה של ראש ממשלה שמתעמת עם ח"כים כמשה ארבל, גלית דיסטל ומירי רגב.

זו, כמובן, טעות: קואליציה חיה על משרות ותקציבים, אופוזיציה חיה על תשומת לב. לא רבים היו עוסקים בהסתייגות על חוק החשמל אלמלא התקרית של בנט. אבל האירוע מתחיל עוד קודם: האגף הפגיע בימינה הוא ח"כ ניר אורבך. הוא מתגורר במאחז שמרני בפתח תקווה וכל החקיקה הבעייתית לימין עוברת בוועדת הכנסת, שבראשותה הוא עומד. בשבועות האחרונים הוא נתון ללחץ מצד אנשי ימין שתוהים – לגמרי בצדק מבחינתם – איך מפלגה שניצחה בכל מעוזי ההתיישבות הצעירה לא דואגת לה, אבל כן להתיישבות הבדואית. אורבך עשה טעות של מתחילים: הוא כרך בין ההצבעה על חוק החשמל לבין הסדרת המאחזים. זה היה ניסיון לכבות שריפה עם בנזין. ואז את התבערה הגדולה ניסה בנט להדביר עם סופרטנקר שריסס מהשמיים דלק סילוני. "אני קם אליהם כדי להגן על אביר וניר, שהאש תהיה עליי", סימס לאיילת שקד שהייתה באותו זמן בסיור במתחם הילולת הבבא סאלי, משל המליאה היא שטח מסולע בעומק לבנון.

לאופוזיציה, התמונות האלה שוות יותר מעוד ניצחון במליאה: הם מרגישים שנכנסו לבנט מתחת לעור. גם אורית סטרוק חגגה על ההתבטאות של ראש הממשלה לעברה "עופי לי מהעיניים". אך לפני שנתיים היא המציאה את השם ימינה והחליפה מחמאות עם בנט. מעכשיו זה תו תקן: כל חבר כנסת שירצה להתפרסם יצעק לעברו, בתקווה שגם הוא ייקרא לעוף.  

אחרית הימין

כשהממשלה קמה, חששו אצל בנט ולפיד מהתבטאויות ברע"מ שיגרמו להם נזק. הם חשבו על התבטאויות לאומניות, ציטוטים אנטי ציוניים, מפגשים עם תומכי טרור (כמו שקרה עם מאזן גנאיים וראאד סלאח). אבל ספק אם מי מהם דמיין שימרוט את שערותיו בייאוש דווקא כמנסור שעבאס פונה למיינסטרים היהודי: בצמרת הממשלה לא האמינו למשמע אוזניהם כשעבאס עקף מימין את השר לבטחון הפנים עמר ברלב, וגינה את דבריו על אלימות המתנחלים. "לא צריך להכליל כלפי אף אחד", אמר.

למה הוא צריך את זה, תוהים שם לעצמם. בקואליציה סבורים שעבאס הולך רחוק מדי, בלי לוודא שסיעתו ומפלגתו מאחוריו. בראשית 2022 מתגבש קונצנזוס בקרב ראשי המפלגות: האיום האסטרטגי על קיום הקואליציה ניצב מצד חברים ברע"מ. השבוע הצטרפה למרמרת גם ח"כ אימאן ח'אטיב יאסין, שנחשבת נאמנה של היו"ר. לכולם קשה עם הכיוון האולטרה-פרו-ציוני שתופס עבאס, ובניגוד לסמוטריץ' – הם אינם סבורים שמדובר במס שפתיים. איך כתב יהונתן גפן? לעיתים רחוקות אתה פוגש רע"מ נחמד.

אירועי רע"מ השתלבו השבוע עם אירועי הברק בעזה. בימים קואליציוניים כתיקונם עוד אפשר יהיה להחזיק זאת איכשהו, אבל מה יקרה אם המצב בדרום ידרדר? כמה ימי מלחמה יעמוד הקו של עבאס? האם וליד טהאא ייתן דרור למחשבותיו על תקיפות צה"ל בעזה כפי שהתבטא בעד הצד של החמאס בשומר החומות? ומה יקרה עם מאזן גנאיים יתפטר כפי שהוא מאיים, ובמקומו ייכנס מספר 6, שתמך בירי טילים?

החידה הגדולה, הקופסה השחורה, היא הנעשה במועצת השורא: הגוף שמכווין את פעילות המפלגה העניק לעבאס חבל לאחת ההרפתקאות השאפתניות ביותר בתולדות הפוליטיקה בישראל. קשה להאמין שבעת הקרובה זו תורה לרע"מ לפרוש מהקואליציה, להודות בכישלון המיזם ולהתקפל בחזרה אל תוך הרשימה המשותפת בתנאים נחותים. אבל מקרי קיצון כדוגמת הסלמה ביטחונית יעמידו את השותפות ברגע המבחן. לא רק של הממשלה הזו, אלא של פרויקט עבאס כולו. 

מלחמת החלשה

על שולחנם של ראשי מערכת הביטחון יונח בקרוב יעד לאומי חדש: לא רק עצירת תכנית הגרעין, אלא החלשת איראן. מה החידוש הגדול? ובכן, התפיסה של ראשי הממשלות עד היום הייתה, באופן טבעי וגם די מוצדק, שיש למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, ולהחליש את גרורותיה באזור. נתניהו הביא את העולם לקדם סנקציות משתקות על המשטר, אבל כאמצעי לכפות על האירנים לוותר על חלומות ההתגרענות שלהם, לא בהכרח כמטרה. התרסקות הריאל והזינוק באבטלה היו הצלחה, שהגיעה כתוצר לוואי למערכה העיקרית.

היעד שהציב בנט הוא לעשות לאירנים מה שהם ניסו לעשות לנו: הם בנו בהצלחה רבה סביב גבולותינו איומים טקטיים מציקים שתופסים בהדרגה נתח רב יותר ויותר מזמנו של ראש ממשלה ונתח רב יותר ויותר של תקציב המדינה. רבין וברק הותשו בדיונים על רצועת הביטחון, עזה מילאה את הקדנציות של שרון ובמידה רבה אולמרט, נתניהו השקיע שעות אינספור בהתעצמות האירנית בסוריה. ישראל נחלה שורת הישגים טקטיים שהסתכמו בכישלון אסטרטגי גדול.

אבל מה קורה אם האירנים יצטרכו לעסוק עוד ועוד באיומים פנימיים שתציב להם מדינת ישראל? אם מועצת המהפכה תתכנס פעמיים בשבוע בגלל איום תקציבי שנוצר באורח מסתורי, או תסיסה חברתית שישראל תסייע לה? במלחמה הקרה האמריקנים והרוסים הטרידו אלה את אלה ללא הרף, עד שברית המועצות אולצה על ידי רייגן להוציא יותר מכפי שיכלה, והתמוטטה.

כדי שזה יקרה, ישראל חייבת שהמו"מ בוינה יסתיים בלי הסרה משמעותית של העיצומים על אירן. הנה המלכוד: הלך הרוח הוא שהאירנים קרובים עד מאוד לנקודת האל חזור של הפצצה. ולא היא: הם קרובים מאוד לסיים את העשרת האורניום, אבל לכל ידוע שכדי להרכיב את האורניום על נשק גרעיני יש צורך בשנתיים לפחות, גם בלי תקלות מסתוריות בדרך. במשך שנים, ישראל והעולם כולו התמקדו במקטע של העשרת האורניום. מכאן תחושת החירום שאוחזת עכשיו בביידן ושות', וגורמת להם להתפשט בפני האירנים: אם הם "רחוקים שלושה שבועות מחומר מספיק לפצצה", שווה לשלם להם והרבה כדי שיעצרו. אבל אם המרחק הוא של שנים, אולי הגישה הנכונה היא דווקא לשחק קשוח ולהטיל עוד עיצומים?

החלשת איראן אמורה לסייע במהלך נוסף: מאה אחוז מתקציב חיזבאללה והג'יהאד האיסלמי מגיע ממשלם המיסים בטהרן. פחות עיצומים פירושם יותר מהומות על גבול הרצועה והלבנון, עוד מיגון במיליארדים ועוד כאב ראש. אירן חלשה, פירושה שלישראל יהיו יותר משאבים להחליש אותה עוד.

הכנסת שוב נדרסת

הסכנה הכבירה שאיימה על הדמוקרטיה הישראלית חלפה לבלי שוב. וכשאין סכנה רובצת לפתח, אפשר לשחרר את שומרי הסף: אין דרך להסביר את הצפצוף של חברי הקואליציה, השבוע, על היועצת המשפטית של הכנסת, נגד קיצור הדיון על חוק החשמל. הסעיף שבו נעשה שימוש, סעיף 98, הוא נשק לא קונבציונלי בכנסת: בכל שנות השלטון הקודם – בעצמו לא חלבי במיוחד – לא נעשה בו שימוש כמו בחצי השנה של השלטון הנוכחי. אך אשתקד יצאו המונים לרחובות בגלל "דריסת הכנסת", והנה היא נדרסת שוב, באין רואים.

או קחו לדוגמה את השר זאב אלקין, שדווקא שומר על עקביות: הוא מתנגח עם הייעוץ המשפטי בין אם בליכוד ובין אם בתקווה חדשה. בחודש שעבר דילג מעל התנגדותה המפורשת של המשנה ליועמ"ש שהזהירה מאי חוקיות של מהלך הקשור לדיור הציבורי. אין זה משנה כרגע מי צודק, העובדה היא שאיש מחבריו לממשלה, מגני שלטון החוק במיל', לא הזדעק. בגל"צ מורידה מפקדת זמנית תוכניות סאטירה מהאוויר במהלך השידור, אבל חופש הביטוי כבר לא בסכנה. תקווה חדשה מציעה עכשיו חקיקה פראית שרק בטעות מכונה "חוק הפייסבוק": היא תאפשר להוריד מכל אתר, כולל וויינט ומאקו, כל פרסום שמנוגד לחוק כלשהו ובאופן עמום "מסכן בטחונו של אדם או ציבור". אשתקד נערכו הפגנות ענק בגלל חוק שנועד להילחם בקורונה והגביל – מאוד חלקית – קיום הפגנות. אבל כעת העבודה ומרצ שותקות כשההגנה על חופש הביטוי משונמכת מפסיקות של בית המשפט העליון בהרכב מורחב לשופט אחד, באישון לילה, במעמד צד אחד. כשהחוק עלה בגרסה זהה על ידי השרים ארדן ושקד, חברי הקואליציה הנוכחית ביצעו פיליבסטר. למזלם, איש לא הפעיל נגדם את סעיף 98.

האופוזיציה מגלה, כמובן, צביעות מרשימה בדרישתה לקיים את דברי הייעוץ המשפטי בעודה מנהלת מלחמת חורמה בפקידים. אבל בכל הנוגע לקואליציה התגלה משהו חמור יותר: מבחינתה, חופש הביטוי והדמוקרטיה המהותית אינם ערך, אלא אמצעי. תמיכת חבריה ביועמ"שים ובדרג המקצועי לא נבעה מאמונה עקרונית בצורך בהם, אלא כיוון שנתפסו כשלוחה של האופוזיציה. בממשלה הנוכחית הם לא עקרון יסוד, אלא מטרד שולי.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי