ביבי ליזה

האחרון שישאר לעמוד

עוד שבוע של התחפרות בקו הביצורים הקדמי: היועצת המשפטית לממשלה בהרב-מיארה הוסיפה אל החקירה נגד הדובר של נתניהו ונגד הרל"ש של נתניהו חקירה נגד יועצי בן גביר והכשרת הקרקע להדחתו בבג"צ, לצד דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. השרים של נתניהו אוספים את החתימות להדחתה. לשווא ייתממו שני הצדדים שמדובר רק במאבק ענייני והפעלת סמכויות כחוק. המאבק בין השניים יותיר אחריו חורבות ולא יעזור לאיש. כל צד משוכנע שיריבו מתכנן אופנסיבה קרובה.

נתניהו, רשמית, מנוע. הוא כמו מונה ליזה בנושא המשפטי: שותק, עם קצה חיוך, אולי, בזויות פיו. האם הוא מעוניין בהדחת היועמ"שית במהרה? או ממש לא? מקורבי המונה ליזה טוענים שהוא היה מעדיף לא להדיח את בהרב מיארה בחודשים הקרובים.

גם יריב לוין, שהסמכויות בנושא זה הועברו אליו, לא רואה תקוות רבות במהלך. אין לו ביטחון שהשופט גרוניס יצביע בעד בוועדת האיתור ולא אמונה בבג"צ שיכשיר את הפיטורים. אבל הלחץ הפנימי בליכוד יכריע אותו בסוף. ואילו בצלאח א-דין יש הסבורים שהיועמ"שית ופרקליט המדינה איבדו את הצפון בהתנגדות האוטומטית ובמעצרים הדרמטיים, מפלדשטיין ועד קיסריה.

הטראומה שאחזה בקואליציה אחרי ליל גלנט הראשון חלפה במידה רבה אחרי ליל גלנט השני: השתקם אמונם שהרוב בכנסת קובע ושחלף זמנה של מחאת קפלן כפוסקת האחרונה. שטפון הצעות החוק, מיעוטן ראויות ובמקום ורובן הבלים יחצ"ניים שמטרתם היחידה היא להבהיל את הצד השני, מלמד שנשבר מחסום הפחד.

הרפורמה המשפטית לא תחזור. שני המהלכים המשמעותיים היחידים שכן הם שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, צעד שיגיע, אם בכלל יגיע, בגרסה רזה ולקראת סוף כהונת הכנסת, והחלפת בהרב-מיארה שתיקח זמן. בקואליציה רואים בה את יו"ר האופוזיציה בפועל, יריבה מטילת אימה הרבה יותר מלפיד, גנץ, ליברמן וגולן. צמרת הפרקליטות והייעוץ המשפטי סבורה שאגפים נרחבים בממשלה מאיימים באמת ובתמים על דמותה הדמוקרטית של המדינה.

איילת מטפלת

למחוקק שהביא לעולם את ועדת החקירה הממלכתית היה רעיון מבריק לאיזון רשויות: הממשלה תקבע מה חוקרים, בית המשפט יקבע מי חוקר. זה היה התמריץ לפוליטיקאים להעביר לחקירה חיצונית את מחדליהם ולציבור – לדעת שהמחדל ייבדק בצורה עצמאית.

מאז השתנו כמה דברים. אהוד ברק היה ראש הממשלה האחרון שהקים ועדת חקירה ממלכתית לכישלון במשמרת שלו, ועדת אור אחרי מהומות אוקטובר 2000. אולמרט העדיף ועדת בדיקה ממשלתית, נשלטת ורכה יותר, אחרי מלחמת לבנון השנייה. את אסון מירון ופרשת הצוללות מתקופתו החליטו לחקור יורשיו, בנט ולפיד.

במקביל, גם הדימוי הבלתי תלוי, א-פוליטי של מערכת המשפט התאדה. בקרב מחצית הציבור אין אמון רב בממלכתיות ובהגינות של הזרם האקטיביסטי בבית המשפט. מכאן הגיעה הצעת החוק לוועדה פריטטית, פוליטית, לעניין המלחמה. נתניהו בסכנה שהממשלה הבאה תקים ועדה ממלכתית. הנשיא עמית בסכנה שהוא לא יבחר את הוועדה. הציבור בסכנה הגדולה ביותר: שהמחדל לא ייחקר בעתיד הנראה לעין.

בשבוע שעבר הציעה איילת שקד פתרון מפ"איניקי לבעיה ליכודניקית: החוק לא ישונה, תקום ועדת חקירה ממלכתית, אבל חבריה ימונו בתיאום בין נשיא בית המשפט העליון ובין ראש הממשלה. אחר כך הרימה טלפון לנשיא המדינה, היחיד שמצוי בקשרי דיבור עם שניהם. יש לה מתווה: יו"ר הוועדה יהיה נשיא בית משפט מחוזי בדימוס. הנה שלושה שמות אפשריים: ישעיהו שנלר, אשר קולא ומנחם פינקלשטיין.

הנשיא הרצוג אמר לה שזה רעיון טוב. האם יפעל? ספק. הוא עוד מצולק מניסיונות התיווך ברפורמה של 2023. בכירים באוניברסיטה העברית נלחמו אך לאחרונה נגד הענקת תואר דוקטור לשם כבוד להרצוג בשל היותו, לדעתם, משת"פ של נתניהו, ואילו באגפים מסוימים בימין רואים בו משת"פ של אחים לנשק. בשביל מה הוא צריך להכניס שוב את ידיו אל צנרת הביוב בניסיון לשחרר סתימה?

ספק גם אם עמית יסכים: כג'ינג'י בעברו, הוא הקצין מאוד בהתנהלותו השיפוטית ובביקורתו על הממשלה. הסאגה שמעביר אותו שר המשפטים לוין בטח לא עוזרת לצנן את רוחו.

העשרת הקורבן

ג'ו ביידן ודונלד טראמפ הם שניהם בבסיס אוהבי ישראל, אחד מהבית ואחד מניו יורק. אבל יש ביניהם הבדל יסודי: ביידן אוהב את החלש, טראמפ אוהב את החזק. לא לחינם, הרגע שיזכרו הישראלים מהנשיא ה-46 הוא נאום ה"דונ'ט" המפורסם, ברגע החלש ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים. ביום שבו ביידן נשא את דבריו, טראמפ התקשר המום לידיד ישראלי ושאל מה קרה לצה"ל הגדול. נאומיו באותו שבוע עוררו תדהמה וכעס בקרב יהודי ארצות הברית כי ביטאו סנטימנט ביקורתי ומרוחק על מדינת היהודים בשעתה הקשה ביותר.

מאז ישראל התאוששה והשיבה מלחמה. כאשר היא כבר לא החלשה, המוכה, הקורבן, ביידן הלך והתקרר. הוא הטיל על ישראל אמברגו נשק חלקי, השתלח בה, דרש ממנה ויתורים ובלם פעולות לוחמניות שלה בצפון ובדרום. בשבוע שעבר הוא צולם רוכש בחנות ספרים בננטקט, מסצ'וסטס, את הספר האנטי ישראלי החריף "מאה שנות מלחמה" מאת ראשיד חלידי. כותרת המשנה: "היסטוריה של קולוניאליזם מתנחלי והתקוממות, 1917-2017". אפשר להתרפק עד מחר על גולדה ואהבת ישראל, ואפשר להתחשב ברשידה טלאייב, להזרים סיוע שמוצא את דרכו לחמאס ולקרוא בשעות הפנאי על רצח העם שחוללו הציונים בפלסטינים.

באותו זמן, לטראמפ דווקא די מתאים שישראל חזקה. הוא נדהם לטובה ממבצע הביפרים. גזרו והשוו בין היחס שלו לאוקראינה ולישראל. בנו דונלד הזהיר באינסטגרם את נשיא אוקראינה זלנסקי ש"זרם הכסף עומד להיגמר ב-21 בינואר". לעומת זאת, האב דונלד הזהיר ברשת אחרת את חמאס ואיראן שאם החטופים לא יחזרו הגיהנום ייפתח עליהם ב־21 בינואר. אוקראינה מפסידה לרוסיה, ישראל מנצחת את איראן, וזה כל העניין.

נתניהו כבר כתב בספרו ש"המצב אף פעם לא טוב כמו שאתה חושב ולא רע כמו שאתה חושב". עם חריג אחד: בחירת האריס הייתה בעיניו ובעיני דרמר קטסטרופה כמעט בלתי ניתנת לניהול. בחירת טראמפ טובה בעיניהם כמעט כפי שהיא משתקפת. במקרה של טראמפ תמיד עדיף להיות גוליית מדוד.

אחים ובוכים

"שלטון שיכור מכוח חובט בראש השב"כ, בנשיא העליון וביועמ"שית ושולח את חיילינו למלחמת נצח. לא ניתן לחזית השמינית להפוך לחזית שתכריע את ישראל. זהו רגע של בחירה: להיכנע או להילחם". זוהי רק דוגמה אחת לציוץ אחד של ראשי אחים לנשק, במקרה הזה מיכל ביניש. התנועה שלה צייצה: "אחים ואחיות, ההפיכה חוזרת ואנחנו צריכים אתכם בוועדות הכנסת".

רגע, מה? המדינה הולכת לאבדון, בדרך להיות דיקטטורה משיחית ופשיסטית שתוכננה להיות כבר ב־2023 בתוספת הפקרת חטופים ומלחמת נצח, וכל מה שאחים לנשק מבקשים זה להשיג אישור כניסה לכנסת? מה עם איזה יום שיבוש? דרדור פחים על רכב של שר? חסימת איילון?

יותר מזה: הרי התנועה הזו חרטה על דגלה את המשוואה ש"אין צבא עם בדיקטטורה". אז יסבירו נא ראשיה, מדוע לשיטתם אין זה הזמן עכשיו, כמו בקיץ 2023, לכנס מסיבת עיתונאים ולקרוא לקול תשואות את שמות היחידות שמהן תתארגן סרבנות? אייל נווה, מראשי התנועה, שיגר אז מסרונים לחבריו בסיירת מטכ"ל והאיץ בהם "כגוש אחד לשלוח מכתבי ויתור על ההתנדבות למילואים. ואחרינו יבואו עוד יחידות.. כן זה קשה ולא ב־DNA שלנו, אבל הגיע הזמן לעשות בשביל הילדים שלנו".

אז למה אותו נווה כל כך מתעקש להגיע למילואים כמגבש בסיירת מטכ"ל שאת מערך המילואים שלה חתר לפרק? למה הוא וחבריו כל כך נעלבו כששר הביטחון הורה לא לזמן אותו יותר?

התשובה היא שנווה, רון שרף וחבריהם יודעים היטב בסתר ליבם ששום מלבין כתמים בסגנון שיפוץ בכפר עזה או משלוחי אוכל לחזית לא ימרק את האיום בפירוק צבא העם לפני שנתיים. עד שבעה באוקטובר 2023 הם הסבירו כמה הם רציניים באיום שלהם, ומשמונה באוקטובר – כמה לא התכוונו.

השבוע הפיץ נווה שוב טקסט שכתבתי אחרי ביקור בחמ"ל אחים לנשק, שבוע אחרי הטבח הנורא, טקסט שכלל מחמאות אין קץ לארגון ולפועלו בשלל תחומי החברה האזרחית. ייתכן שחשב שהוא מביך אותי או משהו, אבל האמת שבדיוק להפך. אני גאה מאוד בטקסט הזה אף שאייל נווה הציע לי לפרסם, ועשיתי זאת בשמחה ברשתות בדיוק כדי להניח מאחורינו את השנה האיומה בדרך למלחמה. האמנתי שהצדדים זנחו את השנאה, האלימות והסרבנות. אבל כעבור כמה חודשים, כשנווה וחבריו התחמקו שוב ושוב משאלות בנושא ("לא חשבתי על זה", ענה כשנשאל בראיון אם ינקוט שוב סרבנות) התברר שהם עדיין לא פוסלים את השימוש בעמדתם הצבאית הבכירה והחשובה כדי לסחוט שינוי פוליטי. לא ברור, לפיכך, העלבון הנורא שבו הגיבו לסילוקם המתבקש ממילואים. אם אתמול לא הגעת, ומחר אולי לא תגיע, אל תתפלא ששירותך אינו נחוץ היום.