על איזה חטא מצביעי גנץ לשעבר באמת לא מוחלים * מה עלול נתניהו לאבד בסיבוב הרביעי * איך נראית סצנת הדייטינג הפוליטי לקראת החורף הקשה * והאם הגיע סופו של עידן העמימות הביטחונית
"בניגוד לאחרים", אמר בני גנץ בנאום בתחילת דצמבר, "אינני רוצה להעמיד את אזרחי ישראל בפני בחירות יקרות ומיותרות. אני מבין שנצטרך להתפשר ולא נוכל להרכיב בעת הזו את ממשלת החלומות, אך לא אהיה מוכן לממשלת בלהות. נתניהו, יש עוד מספר ימים, עצור את שעון החול ובוא לדבר. זה צו השעה".
הטקסט הזה מזכיר מאוד את נאומו של גנץ השבוע, אבל הוא ננאם בדיוק לפני שנה, ערב פיזור הכנסת הקודמת. המילים דומות, המנגינה שונה: אז היה גנץ ראש המפלגה הגדולה בכנסת ונראה בדרך הבטוחה להגדיל עוד את הפער ולהרכיב ממשלה. עכשיו הוא אמנם ראש הממשלה החליפי, אבל עם קומץ מנדטים ומפלגה שבורה ומסוכסכת. אז הייתה לו אלטרנטיבה שלטונית, עכשיו יש לו חליפות עצובה.
לפני כמעט עשרים שנה התמודדו בבחירות אריאל שרון ועמרם מצנע. יו"ר הליכוד היה ראש ממשלה כוחני, פוליטיקאי ממולח ואדם שלא היסס לכופף הבטחות בחירות לצרכי שלטון. עמרם מצנע היה אלמוני וחיוור, נטול חושים פוליטיים מחודדים אבל נתפס כאיש שכוחו הוא ביושרו. על כן הופתעו בליכוד כאשר בסקר שהזמינו התברר שאפילו בשאלה "מי אמין יותר" מוביל דווקא שרון. אחרי מחשבה מאומצת, הם הגיעו למסקנה שכוחה יפה גם לסכסוך הנוכחי: כאשר הציבור מגדיר מישהו כאמין אין הכוונה שהיה עובר בהצלחה פוליגרף, אלא שהוא מסוגל לספק את הסחורה. גנץ התגלה כפוליטיקאי ישר ושוחר טוב, אבל זה לא עזר לו להגיע למטרתו. ועל כך – לא על הישיבה עם נתניהו – לא ייסלח לו בקלפי.
גם ממרחק החודשים קשה לתפוס את הרשלנות הפוליטית הפושעת שהביאה את משפטני כחול לבן, בראשם המשנה לשעבר ליועמ"ש אבי ליכט, להותיר בהסכם פרצה עצומה בדמות היכולת לא להעביר תקציב. עורכת דין במגזר העסקי שעיינה בהסכם אמרה לי השבוע: "אם הייתי עושה כזו טעות בחוזה מסחרי, הייתי חוטפת מהלקוח תביעת ענק על רשלנות". מאז הוקמה הפכה עצמה כחול לבן למגנת המשפטנים וההסתמכות על שיקול דעתם. אולי ההדגמה על בשרם תגרום לגנץ ולניסנקורן להפסיק סוף סוף לראות בפרקליטים מלאכי מרום שאינם מסוגלים לטעות.
גוש עם חור
שר בכיר בליכוד מתהלך מודאג מאוד מאז שאוזנו המוזיקלית לכדה לפני כחודש את תדר הבחירות בנאומי נתניהו. אני לא מבין אותו, אמר. בבחירות הקרובות או שנפסיד, או שנפסיד. החרדים והליכוד יחד יקבלו לכל היותר 45, גג 47 מנדטים. זה אומר שאם בנט לא משיג לפחות 15 מנדטים, הימין במיעוט ונתניהו הולך הביתה. לעומת זאת, אם בנט עובר את עשרים מנדטים, הוא ישיג יחד עם מפלגות המרכז רוב וישביע ממשלה בראשותו, וגם אז נתניהו הולך הביתה.
אם כך, חישב בקול, נתניהו צריך לדאוג שבנט לא יהיה גדול מדי, ולא קטן מדי. אבל אפילו אז, הליכוד תלוי בו לחלוטין. מה יקרה אם יו"ר ימינה ידרוש להיות ראשון ברוטציה? נלך לבחירות חמישיות? ואפילו אם תנוח עליו רוח ותרנות לא מצויה, עדיין התשלום בתיקים יהיה בלתי נסבל. נתניהו יהיה ראש ממשלת בנט.
היתרון העיקרי של ימינה הוא היותה המפלגה היחידה שנתפסת כעת בסקרים כאלטרנטיבה לליכוד. זו טקטיקה שסכנה גדולה בצידה, שכן ברגע שמפלגה אחרת תחלוף על פניה, מנדטים רבים מכחול לבן שחנו אצל בנט לא יהססו לנטוש. האם תהיה רשימה כזו? בזהירות המתחייבת אפשר להעריך שאף מועמד לא יעבור את לפיד, ושלפיד לא יסכים לחזור על החוויה המפוקפקת של סגנות. לכן החידוש העיקרי יכול להיות יש עתיד מחוזקת ברמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, או בראש עיריית תל־אביב רון חולדאי. איזנקוט פופולרי אבל כשחקן חיזוק לא מחולל שינוי משמעותי, ואילו חולדאי נתפס במחקרי מפלגות שמאלני מכדי למשוך בוחרי מרכז. אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות כל שם אטרקטיבי במחנה כבר שוריין, נבחר ונגרס לעפר. לא נשארו כוכבים בחוץ.
עונת החיזור
המפץ הגדול של כחול לבן, לפני שמונה חודשים, הותיר אחריו אוסף חריג בהיקפו של שברי מפלגות. בסקרים הם משתרכים דרך קבע עם ארבעה אפסים עגולים, אבל מחזיקים עדיין בתיקים ממשלתיים ותקווה לכמה שנים על הכיסא.
יפעת שאשא ביטון היא כנראה החברה היחידה בקואליציה הנוכחית שהרוויחה בה פופולריות ולא הפסידה אותה. בחודשים האחרונים קיבלה הצעות מכל המפלגות בכנסת, חוץ מהרשימה המשותפת. ליברמן נפגש איתה, ימינה גיששה, גנץ התעניין ולפיד בדק. ברוב המקרים מדובר על מקום בצמרת הרשימה והבטחה לתיק החינוך אחרי הבחירות. אבל שאשא ביטון טרם החליטה. חברים מאיצים בה לרוץ לבד, בלי טובות, ולהפוך לממליכת המלכים.
דרך ארץ של צביקה האוזר ויועז הנדל מקווה להשתריין אצל בנט, בזכות הסיכול של ממשלת השמאל־ערבים וגם מימון מפלגות נדיב. לאורך שלוש מערכות בחירות הם מתחו ביקורת חריפה בכינון ישיר על סמוטריץ' והחרד"לים, אבל עכשיו מקווים לרוץ יחד איתו ברשימה אחת. במגעים הלא רשמיים המתנהלים בין הצדדים כבר הובהר שאם תהיה חבירה, יצטרך הצמד לוותר על מפלגתו ולהיכנס כחברי כנסת מהשורה, דבר שיקשה עליהם להתפלג. בימין מעריכים את עמידתם מול גנץ, אבל איש לא רוצה שיעוללו לו אחרי הבבחירות דבר דומה. נתניהו, שחושש מהקמת ממשלת מיעוט בראשות גנץ עד הבחירות, היה מוכן לשריין עכשיו את האוזר בליכוד, ומסרים ברוח זו כבר הועברו אליו. אין חשש: הוא לא יצביע עם בל"ד על אותה הממשלה.
מפלגת העבודה, או שאריותיה המרוסקות, כבר לא תרוץ לבד בבחירות. עמיר פרץ, שהבטיח את מקומו בהיסטוריה כיו"ר האחרון של המפלגה, משקיע את כל תקוותיו בבני גנץ. אבל המו"מ עם כחול לבן נתקל כל העת בהדלפות לצורכי שיבוש, כנראה מצד חברים בסיעה שמבינים ששריון לפרץ ולשמולי יבוא על חשבונם. שמולי מציע לבדוק גם אפשרויות אחרות: למשל חבירה לחולדאי או לעפר שלח שבוחן את אפשרויותיו העצמאיות בשדה השמאל-מרכז. למפלגה השנייה בגודלה עד לפני שנתיים נותרה עכשיו נדוניה מדולדלת של כמה רבבות קולות, כדי לחזר על הפתחים.
תהודת אחריות
אלמלא הקורונה, מחסון פחריזאדה היה עולה כנראה בסערה השמיימה מוקדם הרבה יותר. עוד לפני שהנגיף התפשט במהירות בעולם, סומנה 2020 בישראל ובארצות הברית כשנת מפתח בפעילות החשאית נגד איראן. שנת הבחירות באמריקה גזרה שבסופה טראמפ יהיה נשיא שנבחר בשנית ומרגיש משוחרר, או – לחלופין – נשיא בימיו האחרונים שרוצה מורשת ומרגיש משוחרר לא פחות.
שלושה ימים אחרי תחילת השנה כבר חוסל אדריכל הטרור קאסם סולימאני בעיראק. שורה של פעולות מסמרות שיער נועדה לחמם בהדרגה את הטמפרטורה באיראן עד כדי רתיחה. ההיגיון היה להביא את האיראנים בסוף הסתיו אל סיפה של הכרעה איומה: להבליג על חיסולים ופיצוצים ולהיתפס כנמר שיעי של נייר, או להגיב ולהסתכן בחמת זעמו של נשיא לא צפוי.
אבל אז הגיע הנגיף: אפשר להניח שסגירת הגבולות הצילה את משטר האייתוללות מכמה מכות כואבות, או לכל הפחות עיכבה את חלקן משמעותית.
הפרטים שפורסמו על חיסול אבי תכנית הגרעין מציתי דמיון: רכב אחד שמתפוצץ בשלט רחוק, אחר שיורה אוטומטית ואז משמיד את עצמו; אופנוענים שמחסלים את בכיר אל קעידה בטהרן רק כדי לעשות מערוף לארצות־הברית; וזה עוד כלום לעומת הפיצוץ המסתורי בנתנז, שהחריב ביולי כליל את מפעל הצנטריפוגות אחרי מה שנראה כמבצע חובק עולם. ג'ון לה קארה כתב שנשמתה של אומה משתקפת בדרכי פעולתם של ארגוני הביון שלה. אם אכן המוסד עומד מאחורי אירועי 2020 באיראן, הישראלים מוצגים פה במיטבם: נועזים ופיקחים, כאלה שכל העולם מתקשר אליהם כשידו של הסי.איי.איי קצרה מלהושיע.
סיפורי ג'יימס בונד בצד, בצמרת הממסד הבטחוני מתנהל בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, ויכוח בעצימות הולכת וגוברת בשאלה עד כמה צריכה ישראל להרחיק את עצמה פומבית מאחריות לאירועים מסוג זה. לפני עשור, כשכמה מדעני גרעין סוכלו ולהבות פרצו ממתקן גרעיני בפורדו, ישראל הכחישה כל קשר. השבוע, נתניהו וגנץ רמזו בנפרד, ממש בזמן אמת, על פעילויות חשאיות רחוקות.
גישה אחת, שלה שותף ראש המוסד יוסי כהן, היא שבנסיבות מסוימות, ישראל לא מפסידה ואולי אף מרוויחה מנטילת אחריות. אם האיראנים יודעים שזה אנחנו, אנחנו יודעים שהם יודעים, והם יודעים שאנחנו יודעים שהם יודעים, מה הטעם להסתתר? הרי ממילא החשד לא ייפול על שירותי המודיעין של פנמה. בניגוד לכסף שאפשר לשמור מתחת לבלטה, ערכו של מודיעין הוא כמידת השימוש בו, ואם השימוש המיטבי בו הוא לצורכי הרתעה, למה לא? פרסומים מפורטים בעיתונות הזרה מעידים שיש קונים לגישה הזו.
מהצד השני, בצה"ל וככל הנראה גם במשרד הביטחון עצמו מתנגדים בתוקף לשינוי במדיניות הוותיקה שהוכיחה את עצמה. גנץ רמז גם הוא בשישי על "פעולות רחוקות", אבל השקפתו הבסיסית היא היצמדות לעמימות המוכרת. בתווך היה נתניהו, אבל הוא הולך ונוטה כנראה לכיוון המוסד. העדות הבולטת ביותר היא מסיבת העיתונאים חסרת התקדים ב־2018, שבה חשף את המבצע לחטיפת ארכיון הגרעין האיראני. שמו של פחריזאדה הופיע שם על השקפים. אבל המדען המנוח לא נרמז. גם במותו, לא רק בחייו, הוא עוד יככב במצגות רשמיות של ישראל.
