חשיפת התנהלותה העבריינית של הפצ"רית מלמדת שוב: האנשים שאמורים לדאוג לחוק ולצדק דואגים בעיקר לעצמם. ככה זה כשאתה משוכנע ש"המדינה היא אני" • ואחרי האלופה תומר־ירושלמי המוקד עובר ליועמ"שית בהרב־מיארה, כאשר גם במערכת המשפט מבינים שהיא בבעיה • ומה מלמדים הנתונים המפתיעים במקבילה האיראנית של אתר "יד 2"
מיכאל שקד הוא אגדה בפרקליטות עד היום. בשנות ה־80 וה־90 הוא היה התובע במשפט דמיאניוק, הרוצח האוקראיני ממחנות הריכוז שדם אלפי יהודים על ידיו. לאחר שהורשע בערכאה הראשונה ונגזר עליו עונש מוות, נפל מסך הברזל. שקד גילה בארכיונים הסובייטיים ראיות שמעלות ספק באשר לזיהוי. הוא לא היסס לרגע והגיש את החומר לשופטים, מביא בכך לזיכוי האיש שביקש לשלוח אל הגרדום.
צדק לפני ניצחון, אמת לפני הישג מקצועי. אין פלא שהסיפור הזה הפך למיתוס מכונן בפרקליטות, עד שמצא את דרכו לספר בעריכת דינה זילבר במלאת 70 למדינה. מי שכתב את הפרק הוא עו"ד יונתן קרמר, מהבכירים והענייניים שבסביבת היועמ"שית גלי בהרב־מיארה.
למזלו של שקד הוא לא עובד עוד בתביעה הכללית, אחרת ודאי היה ננזף על ידי בהרב־מיארה ויושב לבד במזנון. השבוע, כשחוקר משטרה בכיר ביקש להעיד במשפט נתניהו על חשד לפלילים תוך כדי חקירת ראש הממשלה, נציגי התביעה קפצו מייד וזעקו "אובג'קשן". הם כנראה לא קראו את הפרק על מיכאל שקד, וגם לא את נאומה של נשיאת העליון המנוחה מרים נאור: "המדינה לעולם אינה מפסידה במשפט, כי טובת הציבור היא טובת המדינה". כשאתה חושב ש"המדינה היא אני", אין פלא שאתה לא מעניק לנתניהו את מה שהענקת אפילו לדמיאניוק.
ובכל זאת, בכירים מאוד במשטרה טענו השבוע להגנתם שלא רשלנות ושמירה על החבר'ה עמדו מאחורי העיכוב במעצר הפצ"רית, אלא הצורך לבסס את הראיות. במוקד הטענות נגדם עומדת העובדה שהאלופה המתפטרת גילתה על החקירה מצה"ל, ואז קיבלה ימים ארוכים להכין קו הגנה. הצדיקה הקפידה מאוד במצוות התשליך: היא השליכה לים את כל חטאיה.
לא היתה לנו ברירה, אומרים הבכירים. דווקא משום שתומר־ירושלמי גילתה עניין מוגבר בפוליגרף של הכפופה לה, לא היה אפשר לשלוף את הקצינה הזוטרה מהפרקליטות הצבאית בלי שהדבר יעורר חשד. לו חקרנו אותה בטרם התבסס חשד סביר, היינו עלולים לחסל לה את הקריירה רק כדי לגלות חודש לאחר מכן שלא היה כלום.
באותה הנימה, נראה כי צפויה אכזבה רבתי למתנגדי מערכת המשפט גם אם יימשה הטלפון האבוד ממעמקי הים. הרי לו היתה לפצ"רית עדות מפלילה על היועמ"שית, היא ודאי היתה סוחרת בה בתמורה להכרה בה כעדת מדינה.
הטענה המבוססת יותר כלפי בהרב־מיארה נוגעת לסיוע להגנה על בדיקת ההדלפה הפיקטיבית של הפרקליטות הצבאית. שופט בבית המשפט העליון הביע השבוע זעזוע ממצג השווא של אנשיה בדבר הפיקוח ההדוק על בדיקת ההדלפה. כמה פואטי שבהרב־מיארה תיאלץ לפסול את עצמה בגלל חוות דעת של היועמ"שית שלה עצמה. מסתבר שאפילו שם הופנם שיועצים משפטיים אינם חותמות גומי.
למלא את העגלה
למה נתניהו מעכב את חוק הגיוס, שאלו את עצמם השבוע כולם בכנסת. הטיוטה הרי מוכנה כבר יותר משבוע. מדוע הוא מעכב? אולי החליט לצאת לבחירות בזק, כפי שנלחש מפה לאוזן?
ובכן, ממש לא. נתניהו ניצל את אחת ההפסקות הקצרות במשפטו השבוע לצורך מרתון שיחות טלפון אצל החרדים לקידום החוק. הסיבה לדחייה עונה לשם אריה דרעי. יו"ר ש"ס חוטף כמו שלא חטף מזמן, ולא שיש לו מחסור בקמפיינים על הראש לאורך ההיסטוריה. בתקשורת הכללית החוק מותג כ"חוק השתמטות". ברחוב החרדי דרעי סופג מתקפות ארסיות על תמיכתו בחוק שיגייס את עולם התורה לצבא הציוני.
אז למה לסבול לבד? הרי ממילא דרעי לא מתכוון להצביע בעד החוק לבדו. הוא החליט לרתום לעגלה (המלאה) את כל רבני מועצת חכמי התורה של ש"ס, וגם את ההנהגה הרוחנית של דגל התורה. הרעיון, אם לשאוב מאמירה נושנה של יוסי שריד, הוא שזנב של כלב חותכים, אם צריך, בבת אחת, ולא בחמישה שלבים. למה להתענות עוד שבוע ולקיים עוד דיון אם אפשר לסכם את הכל מראש?
הרי בהתייעצויות המשפטיות כבר התברר שיהיה צורך בעריכת שינויים בטיוטת החוק של ביסמוט. אז מה שהתרחש השבוע הוא גיבוש קו הביצורים האחרון של החרדים, בלי עיזים ובלי נסיגות טקטיות. הכיוון הכללי נראה חיובי מבחינתם. ההנהגה הפוליטית החרדית רואה לראשונה דרך להשחיל חוק גיוס דרך קוף המחט גם של יועמ"שית הכנסת וגם של הרבנים.
מדוע שנתניהו ישלם את המחיר הציבורי? ובכן, גם החרדים השתכנעו שהוא מעוניין לקנות זמן כדי לקבל נורמליזציה מול מדינות ערב וכדי למצות את קמפיין הדיפ־סטייט, שהגיע השבוע לשיאו עם מעצר הפצ"רית. הם גם לא מתרשמים במיוחד מאיומיה של שרן השכל, סגנית השר המיוסרת של גדעון סער, שטענה לאובדן הרוב בקואליציה. יש מין קסם מפוקפק בממשלה הנוכחית: היא מלאה מפלגות מורדות, אבל אין בה כמעט אף ח"כ מורד. רשמית, הליכוד נשאר לבד בחושך. מעשית, אם נתניהו יורה – כולם יצעדו בסך אל המליאה.
עדיין כאן
הנה מידע נדל"ני מעניין על איראן: מאז יוני, באתר "יד 2" שלהם, בעלי דירות מציינים בגאווה שהנכס שלהם מרוחק מבסיסי צבא. אם משמרות המהפכה או מתקן דומה נמצאים בסמוך, הערך צולל מחשש לפגיעה ישראלית.
ברזי המים בטהרן מושבתים שש שעות ביום, אבל הגרדומים עובדים 24/7. מאז תחילת 2025 הוציא המשטר האיראני להורג כ־1,500 אזרחים. מי שמכיר את המוסד מבין שמספר הסוכנים שהוא מפעיל לעולם לא יתקרב אפילו לשבריר מהמספר הזה. האייתוללות משתמשים בהוצאה הסיטונית להורג כדי להטיל אימה על הציבור.
מטרת המלחמה ביוני, כפי שתיאר ראש הממשלה, לא היתה רק חיסול האיום הקיומי של תוכנית הגרעין, אלא גם מיגור איום קיומי חדש – אלפי טילים בליסטיים. רוצה לומר: הם לא רק מגן נגד תקיפה ישראלית, אלא גם חרב בפני עצמה. האיראנים הפנימו היטב את המסר. את הגרעין הם לא חזרו בינתיים לשקם, מאימת נשיא ארה"ב. עיקר המאמצים מופנים לשיקום תוכנית הטילים.
החלק הראשון קל יחסית, והוא הסרת ההריסות מאתרי השיגור והאחסון התת־קרקעיים. צה"ל פקק אותם במהלך המלחמה כדי למנוע שיגורים מאסיביים, וכעת דחפורים מפנים את ההריסות. ניסיון חידוש המלאים כבר נתקל בקשיים רבים יותר בעקבות השמדת אתרי ייצור, אבל בסוף כל יום בכל זאת יש לאיראנים יותר טילים משהיו להם בתחילתו.
בכל זאת, לא אלמן ישראל. בעם כלביא צה"ל נמנע בהוראת הקבינט משני צעדים אסטרטגיים: חיסול ההנהגה וחיסול הכלכלה. שתי המשימות עדיין אפשריות לביצוע. הן אמורות להרתיע את האיראנים מהרפתקאות. אין הם מעוניינים במבצע יזום, אך הם חוששים מאוד מתקיפה ישראלית, והדרך למיס־קלקולציה עלולה להיות קצרה.
בישראל עדיין מייחלים להפיכה שתסיים את האירוע בדרכי שלום, ובאותה נשימה תביא לייבושם המוחלט והסופי של חיזבאללה וחמאס. מאז המלחמה העמיק עוד יותר חוסר האמון של הציבור האיראני בהנהגתו, אבל הרגש השליט הוא עדיין פחד.
אפשר לנחש שיש אי־שם צנטריפוגות שמסתובבות כדי להמיר את הפחד לזעם, החומר הגרעיני שממנו באים חילופי שלטון.
מבייבים ומייבבים
קילומטר בלבד מפריד בין חוף הצוק, זירת התאבדותה המדומה של הפצ"רית, לבין חוף תל ברוך, זירת התאבדותו האמיתית של שר השיכון אברהם עופר. שניהם עמדו במרכז חקירה פלילית ואחריה מפולת בדעת הקהל. ההבדל הוא שהשר הכחיש את החשדות, והאלופה הודתה בהם. בכל זאת, היועמ"ש שהכריז על החקירה, אהרן ברק, לא היה משיב את הגלגל לאחור. בביוגרפיה "כבודו" שנכתבה בשיתוף פעולה עימו, נעמי לויצקי כתבה שרבין ראה באהרן ברק אחראי למה שקרה. הוא חש שנהג כפי שראוי היה שינהג היועץ המשפטי לממשלה. "לא היתה לי אפשרות לנהוג אחרת", אמר, וצדק.
דברים נכוחים גם במענה לקמפיין הנבזי, הפוליטי והשקרי שהתנהל במשך חצי השעה שבה נראה היה שתומר־ירושלמי שלחה יד בנפשה. היועמ"שית שפתחה בחקירה הפלילית לא הואשמה בדבר, כמובן, הרי היא מאנשי שלומנו. הקונסטרוקציה המילולית הרעועה שנבנתה טענה שהמתקפות על הפצ"רית הן שהביאו אותה לשלוח יד בנפשה, ולא חלילה העובדה שבתוך 72 שעות הפכה מאלופה לחשודה נמלטת.
נער הייתי ברצח רבין, וגם זקנתי יחסית, וחשבתי לתומי שנגמרו הימים שבהם מפילים על מחנה שלם אחריות משפטית לרצח שביצע אדם אחד. ובכן, טעיתי: המצב עוד החמיר, שכן כעת הואשם המחנה בסיוע להתאבדות. לשיטתם, הביקורת הקשה והארסית נגד הפצ"רית הביאה אותה אל דרך ללא מוצא.
חודשים הם מכנים את אוריך בוגד ואת פילבר מושחת. מה בעצם ההבדל? רק העובדה שהשניים לא ביימו ניסיון התאבדות? לו מילים מכוערות היו גורמות לאנשים לשלוח יד בנפשם, כל חופי ישראל היו נסגרים כבר מזמן מחשש לשלום הציבור.
הסיפור, כמובן, אינו דאגה עמוקה מאווירת לינץ', אלא עוד ניסיון לסתום את פיו של המחנה השני. תומר־ירושלמי משמשת פה רק בתפקיד הסלוטייפ.
שכן כידוע, כל האמצעים כשרים, אבל לא כולם כשירים לנקוט אותם. למשל, חוסמי הכבישים הסדרתיים מזדעזעים כשפתאום מרדכי דוד אחד חוסם אותם אישית (הנימוק המקורי, בוודאי תופתעו לדעת: זה לא אותו הדבר).
וכך, האנשים שהביאו לכם את הביטויים "אוכלי מוות", הפרופסורית עם הדגל השחור שכינתה מיליוני אנשים "נאצים", המחנה שלשיטתו חיילי צה"ל רוצחים תינוקות כתחביב – מתלוננים לפתע על תרבות הדיון. כמה ממוליכי הביוב בעלי הספיקה הגבוהה ביותר יצאו למסע הניקיון. מבייבים ומייבבים.
