לא ביבי-בא, בואו לביבי

איך עורר נתניהו את הימין והרדים את השמאל, שלא זיהה בבן גביר את הסדין הכי אדום * באיזו עיר שמור המסמך שעליו חתם לוין לשקד * מדוע נתן לפיד למרצ לטבוע, ולאן ילך הגוש שמעולם לא היה בידו * איזה שער עיתון כלל השבוע עובדות, ואיפה חגגו דפי מסרים

התעוררו על רגל ימין

בקלפי ימנית בירושלים, כבר בשמונה בבוקר, נרשמו תורים של חצי שעה בדרך להצביע. בטלפון, דיווחו מיקי זוהר על שיעורי הצבעה שלא נראו כמותם בבאר שבע ואופקים, ואופיר כץ על שבירת שיא בעפולה.

אבל במטה השליטה של הליכוד, שהתבסס על פעילות ההמרצה המאורגנת של המפלגה, דיווחו שהמצב "סביר, אולי סביר מינוס". רק בערב התבררה הסיבה: את מצביעי הליכוד והימין כולו לא היה פעם צורך להמריץ, הם באו מומרצים מהבית.

מה נשתנה בפעם החמישית מארבע הקודמות? שארבעת הסיבובים הקודמים עסקו בנתניהו. כמה נכתב ונלעס ודובר ונמסר שמספר המגדירים עצמם "ימין" גדול ממספר התומכים במנהיג הימין. כל עוד שימש כראש הממשלה, עסק סדר היום הלאומי כולו אך ורק בו. כל החלטה, כל ציוץ, כל ראיון.

אבל הפעם, לראשונה זה שנות דור, לא נתניהו היה הנושא. לאורך הבחירות מקובל היה לחשוב שיו"ר הליכוד איבד את השליטה על סדר היום, בעוד שמי שהכווין אותו הוא ראש הממשלה לפיד. בדיעבד, זו הייתה ברכה עבורו. לפיד שגה באשליה שאם רק ירגיל את הציבור הימני שהנה, הוא ראש ממשלה אבל השמיים לא נפלו, יישארו הליכודניקים בבית. אבל בפועל, בגלל דחיקת נתניהו, הבחירות עסקו בנושאים: האם אתם רוצים שרע"מ תהיה חלק מהממשלה? האם אתם רוצים שינוי במערכת המשפט? האם אתם מסכימים עם לפיד שיש להקים בעתיד מדינה פלסטינית?

בשלוש לפנות בוקר במטה הליכוד לא צעקו הפעם "לפיד אכל אותה" אלא "משילות, משילות" ו"ממשלה ימנית". בראייה כזו, גם תשומת הלב לבן גביר לא הייתה קללה לימין, אלא ברכה. יו"ר עצמה יהודית הטריף פחות את מצביעי השמאל מאשר יו"ר הליכוד.

הנתונים המאלפים מלמדים שנתניהו הצליח לעשות משהו שנחשב בלתי אפשרי במדינה קטנה כמו ישראל, שבה קלפיות הזהב של כל מחנה נמצאות לפעמים כיתה ליד כיתה באותו בית ספר: להעיר את הימין בלי להעיר את המרכז-שמאל. שיעורי ההצבעה של תומכי הליכוד זינקו בחמישה אחוז בזמן שאלה של תומכי יש עתיד ובנותיה נותרו כשהיו. בש"ס, הודות למסע בחירות בניצוחו של היועץ האסטרטגי ישראל בכר, זינקו שיעורי ההצבעה לשיא היסטורי.

מה בכל זאת עשה נתניהו בקמפיין? שלושה דברים מכריעים. חודש שלם דמם דף הפייסבוק שלו מסרטונים. הוא עסק בניסיונות להתיך יחד את סמוטריץ' ובן-גביר, ואת גולדקנופף וגפני, בזמן שהגוש השני הופך לעוגת פירורים. שלשום ציטט אמירה של יועץ אסטרטגי אמריקני: "בחירות נשענות על שני דברים: אסטרטגיה מבריקה וארגון טקטי מקדים". באותה רוח פעל גם המהלך לגימודה של שקד ואז השארתה במירוץ (ראו בהמשך). הדבר השלישי היה הביביבא: לפי נתוני הליכוד, אוטובוס הזכוכית המשוריין הפגיש אותו עם 25,000 איש, רובם לא ראו אותו פנים אל פנים קודם. זה היה מפגש בלתי אמצעי, לא כמו כנסים שאליהם מגיעים פעילים שיושבים רחוק, על במה. אם לסכם: ביבי בא רק למי שהוא בא לא טוב בעיניים.

חזק אבל חלש

כשנתניהו כבר נערך להוציא את "כנף ציון" מההאנגר, כשבבלפור נערכים לכניסת דייר של קבע, כשאמסלם ולוין, סמוטריץ' ובן-גביר, דרעי וגולדקנופף מחלקים ביניהם את השלל, כדאי להיזכר באלתרמן, שציטט פעם אומן פלדה והציע "לִזְכֹּר אֶת פִּתְגָּמוֹ הַתָּם וְהַזָּהִיר: חָזָק אֲבָל חַלָּשׁ הַחֲזִיקוּ בַּמַּכְשִׁיר".

הנסיבות הפוליטיות, הקארמה, או השגחה אלוקית – יבחר כל אחד את התשובה הנוחה לו – סידרו לנתניהו רוב ברור בכנסת למרות שהיחס בין חלקי החברה הישראלית לא השתנה מהותית. מוטב לחברי הליכוד לזכור את כאב הרמיסה שחוו בשנה ורבע האחרונות עם חזרתם עכשיו למקום שבו הם מצויים בדרך כלל, בשלטון.

פוליטיקאים הם מכונות להפעלת כוח, והמניע הפוליטי העיקרי הוא נקמה. כעת יש גם הצדקה: לכאורה, אין סיבה שיו"ר הכנסת הבא לא יכשיר כקודמו אפליה מבישה של חברי האופוזיציה; אין סיבה שמספר הנורבגים לא יוכפל; שלא יומצאו תיקים יצירתיים עוד יותר; שגם ההסכם הבינלאומי הבא לא יובא לכנסת ושנתניהו לא יפעל לסגירת כלי תקשורת של היריב, כקודמו.

זה יהיה מובן, אבל לא נכון ולא חכם. תוצאות הבחירות הזכירו שהמצב הנוהג של הימין, בשל הדמוגרפיה המקומית, הוא שלטון. לפיד וחבריו נהגו בשילוב של יוהרה וחרדה כאשר רמסו את האופוזיציה. מוטב לנתניהו ללמוד את הלקח: לקדם את הרפורמות במערכת המשפט אבל בלי הערות מיותרות על הרגלי האלכוהול של נשיאת העליון, לעצור את הפרוטקשן בנגב במקום לצעוק במליאה, להילחם באיראן ולא בשאלה איך לנקום בלפיד על צילום פגישות העדכון של ראש הממשלה וראש האופוזיציה.

כפי שהיה אשתקד במחנה הימין, גם בצד השני יש כעת חרדה גדולה מהממשלה הנוכחית, שנובעת מסמלים לא פחות מאשר מהות. מצביעי הימין הזדעזעו מההישענות על מועצת א-שורא, ומצביעי השמאל-מרכז הזדעזעו מהחגיגות במטה עוצמה יהודית. הסירנות ייללו בערוצי הימין כשמיכאלי והורוביץ הפכו חברי קבינט, ובצד השני מתקשים לעכל את העובדה ש-38 מחברי הקואליציה הבאה הם דתיים. לא חייבים להסכים עם הדאגה כדי להבין אותו.

הסגנון לפעמים חשוב לא פחות מהמהות.  במקום ההרגל המקומי הישן, לעשות מעט ולצעוק הרבה, אפשר לנסות פעם אחת את ההפך.

גוש חסום

"אתם הורגים אותנו", העבירו בכירי מרצ בתחילת השבוע מסרים לבכיר בסביבת ראש הממשלה היוצא. בבחירות 2021 הפעילה "יש עתיד" מרכז טלפוני שהועמד כולו לרשות גוועאלד סלולרי של מרצ לבוחרי המרכז־שמאל. הפעם, לפיד עמד מנגד. בשבוע שעבר אמר משפט מדהים לנחום ברנע: "מה מרב רוצה ממני? אמרנו לה, תתאחדי עם מרצ. היא סירבה. האחריות עליה". בניגוד למצג של לפיד בראיונות, הודו ביש עתיד שהם הולכים על חבל דק. לפיד האמין שהאש תכבה, אך זו שרפה לו את הגוש. הוא כשל בשרטוט קו המצופים, ומרצ טבעה.

אפשר להשוות עד מחר בין לפיד ונתניהו, כדי להעצים את חדלונו של ראש הממשלה היוצא. אבל ההשוואה אינה במקומה, מהטעם הפשוט שלנתניהו יש גוש, וללפיד, למרות ניסיונות התחזות, מעולם לא היה. מרב מיכאלי אף פעם לא קיבלה את מרותו, בני גנץ התנשא עליו באומרו שבנושאי ביטחון יהיה בסדר עם לפיד "כי אני לידו". ללפיד לא הייתה שום יכולת לנהל את אוסף המפלגות הזה, שהתחזה לגוש רק לצורכי אחיזה בשלטון ולרגל תיעוב משותף למשפחת נתניהו.

את מרצ כמפלגה עצמאית קשה היה להציל, בטח כשיו"ר העבודה התנגדה לתרומת אברים. המפלגה משולה כבר שנים לחולה סופני שזוכה להארכת חיים מלאכותית. ארבע פעמים בדור האחרון נפלה מתחת לאחוז החסימה הנוכחי בציבור היהודי חילוני, ציבור בוחריה המיידי: ב־2009 זכתה לשלושה מנדטים שאז עוד הספיקו; ב־2019 עברה בזכות מנדט של הצבעה ערבית בחסדיו של עיסאווי פריג'. בשני סבבים קרטעה יחד עם פרטנרים כמו פרץ, שפיר וברק. הנס שקרה לה אשתקד היה אחד יותר מדי: היא שבה אל הממשלה אחרי עשרים שנה לסיבוב אחרון ופרידה. מהמפלגה האידיאולוגית הבועטת שהמריצה את רבין נשארה סיעה זעירה, תלופד מרצ. הבוחרים לא הבינו מדוע כדי לעזור ללפיד הם צריכים לבחור גלאון. שלשום, בסך הכל נגאלה המפלגה מייסוריה הדמוגרפיים והרעיוניים. "יש גבול כמה אפשר לעזור למי שאין לו סיבת קיום", סיכם לפיד שלשום, כשהמפלגה עוד חיפשה מתנדבים לתור אחר פתקים אבודים. בהזדמנות זו הוא דחה את הטענה שהושמעה כאן עם פרוץ מערכת הבחירות, שלפיה מטרתו האמיתית אינה השגת בלוק חוסם אלא יש עתיד גדולה וניקוי הגוש מגורמים וגורמות עקשנים ועקשניות.

כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, קרב סן סימון של הפוליטיקה הישראלית הסתיים בהתפרקותו של אחד הצדדים. מהמחנה המכונה "מרכז שמאל" נשארו רק 4 מנדטים של שמאל, מפלגת גנרלים שחצי ממרכיביה ימני ודתי, מפלגתו אובדת הדרך של אביגדור ליברמן ועשרה מנדטים ערבים, מחולקים לשתי סיעות שים של משטמה מפריד ביניהן. האתגר של לפיד לא יהיה, כמובן, פנימי, אלא שוב, רשימה מתחרה חדשה בסגנון כחול לבן. האתגר הראשון של האופוזיציה, אחרי שמן הסתם תידרס בוועדות כמו שדרסה את קודמתה, יהיה אם ללכת בדרכי הימין ולהחרים גם היא את הכנסת. יהיה לא מפתיע, ובכל זאת קצת מצחיק, לראות את שני הצדדים מחליפים תפקידים.

ברית הנדחים

בפעם השנייה בתוך ארבע שנים, איילת שקד עוזבת את הפוליטיקה שלא על מנת לשוב, אחרי שלא עברה את אחוז החסימה וגוש נתניהו נגע לאורך רוב הספירה ב-65. הפעם, אפשר לומר בלי להסתכן הרבה, זה בכל זאת סופי. נדמה שהוקל לה: בשבוע האחרון של המרוץ כבר ידעה שלא תעבור. אבל אז התרחשה אחת הפרשות המרתקות ביחסי שקד ונתניהו.

במשך שבועות הופעל עליה לחץ כבד מהליכוד לפרוש. התפיסה בליכוד הייתה שרוב הקולות שלה ימניים, והכתישה הציבורית הופנתה אליה בהתאם. בחשאי, הועברו הצעות לכניסה לליכוד, באחד המקרים דובר אפילו על תפקיד שרה.

אבל בשבוע שעבר, כמעט באחת, שתקו התותחים. אצל נתניהו חלחלה ההבנה ששקד היא מה שקרוי "נייס טו האב" עבור בוחרי ימין פיינשמקרים, שלא רוצים את ביבי, לא סובלים את סמוטריץ' אבל מתקשים לתמוך בגנץ. פתאום הבזיקה מחשבה: אם שקד פורשת, הם יישארו בבית ואחוז החסימה יירד.

זה קרה בדיוק ברגע שבו שקד התחילה להרהר בפרישה מתוך הבנת הסיכויים, והחשש של מה שיקרה ביום שאחרי, אם הגוש יזכה ב־60 מנדטים והיא תואשם בשריפת הקולות החסרים, שוב. על מלאכת התיווך בין הצדדים העוינים הופקד ראש עיריית בת־ים, צביקה ברוט, שנחשב מקורב לנתניהו וריכז פעילות שנוגעת לציונות הדתית. ברוט הציע לשקד להתמודד בראשות "הבית היהודי" עד הסוף. שקד ביקשה ערובות לכך שלא תותקף על ידי הליכוד ביום שאחרי. שתיים כאלה ניתנו לה: הראשונה היא שיחת טלפון ממושכת שהתקיימה ביום ראשון, יומיים לפני הבחירות, בינה ובין יריב לוין שבה הבטיח לה אישית שהליכוד יחשוף אחרי הבחירות את המגעים החשאיים. השנייה הייתה מכתב שהופקד אצל ברוט, ממוען מלוין אליו כדי להימנע מהצורך לדווח עליו לכנסת כהסכם פוליטי, ומאשר שהמשך ההתמודדות נעשה בהסכמת הליכוד ולבקשתו. תוצאות האמת גילו ששקד תרמה להעלאת אחוז החסימה ב-1,400 קולות, מספר שמוכר לה היטב מהבחירות במועד א'.

הצמד בנט את שקד, שהודיע על התפרקות בקיץ, יורד מבמת ההיסטוריה הפוליטית של ישראל אחרי עשור עוצר נשימה ועתיר מערכות בחירות ומהפכים והמהלך האסטרטגי של הקמת הממשלה עם השמאל ורע"מ. בנט הצביע השבוע לבית היהודי, סגירת מעגל למי שעמד בראש המפלגה המנוחה הזו, שהובאה למנוחות על ידי הבוחר הישראלי אחרי אשפוז ממושך לצד יריבתה הותיקה מרצ. בעולם של 2013 שאליו נכנסו השניים הם היו המהפכה הבועטת של הימין. השבוע, כשסמוטריץ' ובן גביר דהרו לחצי מיליון מצביעים, היה נראה שהיא עוזבת כמעט בהקלה: בגיל 47, פתאום, היא מישהי מהעולם הישן.

מי מהנדס התודעה

יממה לפני שנפתחו הקלפיות בישרה הכותרת הראשית של עיתון זה על שיא במספר הנרצחים ובפיגועים מאז 2015. את הטענות שהועלו נגדה אפשר לסווג – חוץ מהקללות – לשלושה סוגים: הראשונה, שהיא שקרית. עד לרגע זה, לא נתקלתי באף עובדה שהוצגה וסותרת את היותה של 2022 שנת הטרור החמורה זה שבע שנים. גם בניכוי העובדה שאינתיפאדת הסכינים התחלקה בין 2015 ל-2016, עדיין מדובר בשיא מטריד ורצחני מאז. בזכרון הווטסאפ של כל טלפון בארץ יש סרטוני דריסה, דקירה ונטרול שיגבו את הנתון הזה.

הטענה השנייה היא שהכותרת, יום לפני בחירות, היא ניסיון סמוי של המו"ל ארנון מוזס, הלא הוא נאשם מספר 4, לסייע לבנימין נתניהו לנצח, כך שהמשפט יבוטל. זו טענה מעניינת, שהייתה עשויה להתקבל על הדעת לולא עיתון אחר של מוזס, "כלכליסט", התהדר למחרת בעמוד ראשון שכולו אזהרות אפוקליפטיות על הקריסה הכלכלית הצפויה למדינת ישראל אם נתניהו יזכה בבחירות. האם כלכליסט הוא כלי תקשורת עצמאי יותר בקבוצת ידיעות? כאורח, אין לי מושג. אבל אני זוכר היטב שאך לפני פחות משנה, כאשר אותו כלכליסט פרסם את הטענות – המופרזות בדיעבד – על חדירה המונית של המשטרה לטלפונים של מאות ישראלים, נטען על ידי אותם טוענים באותם עיתונים ובאותה חשיבות שגם התחקיר הזה הוא ניסיון נואל של מוזס לזרוע ספק בהגינותן של רשויות אכיפת החוק כדי להשיג חנינה. איך שתי הקונספירציות האלה משתלבות זו בזו, אם העיתון שנרתם בחורף להבטיח את ביטול המשפט, עושה עכשיו תעמולה שתסכל בדיוק את המהלך הזה?  

הטענה השלישית, שהועלתה גם מעל דפי "ידיעות אחרונות" היא שכותרת כזו, בעיתוי כזה, מסייעת לימין לזכות בבחירות. במחילה, זו טענה הזויה. ראשית, בתום מערכת בחירות שבה הזוכה לא טרח להתראיין באף ערוץ טלויזיה מוביל או עיתון, קצת מיושן לטעון שכותרת אחת תדהיר מאות אלפים אל הקלפיות. שנית, יום קודם לכן הוקרנו בכל מהדורות החדשות בלופ אינסופי סרטוני פיגוע הירי הרצחני בקרית ארבע ופיגוע הדריסה הכמעט־רצחני בבקעה. הטרור ותחושת הביטחון האישי היו ה־נושא של הבחירות לאורך הדרך וה־נושא בעיני הישראלים, לא פחות מיוקר המחיה. מה הציפייה מעורך מקצועי? לצנזר נתון דרמטי כדי לא לסייע לליכוד? איך בדיוק זו עיתונות? לפי התפיסה הזו, לו האינפלציה הייתה מזנקת יום לפני הבחירות, אסור היה לפרסם זאת בהבלטה מחשש לפגיעה במפלגתו של שר האוצר. אז מי פה בדיוק התועמלן?

האירוני מכל הוא שהתלונות על הכותרת האינפורמטיבית בידיעות אחרונות נשמעו מפי מי שהיללו ושיבחו את שעריהם של שלושה עיתונים למחרת, ששימשו פלקט לאוסף מסרים של גוש השינוי. מי שקרא הארץ, כלכליסט או דה מארקר יכול היה להתרשם שהשטאזי עומד להסתער על צפון תל אביב עם סגירת הקלפיות. מסקרן מאוד מה מבדיל בין עיתונות אמיצה ובין הנדסת תודעה. 

"במוקד ההצבעה עומדת השאלה אם המאמר הזה יוכל להתפרסם למחרת הבחירות", התלהם עורך הארץ בבוקר יום שלישי. למחרת, עוד בטרם זריחת החמה, רצתי מבוהל אל הדלת לראות אם עוד מפיצים את העיתון. לתדהמתי, למרות ניצחון הימין, התפרסם מאמר נוסף פרי עטו של העורך, כנראה ממקום כלאו במחנה המעצר לחינוך מחדש של שמאלנים.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי