יושב על החוף בכפכפים, משקיף על הסירה המחוררת בדרך למסע שממנו היא כבר לא תשוב
שונאיו הרבים של בנימין נתניהו מציירים את כהונתו השישית כעידן של אובדן מעצורים, הסתערות מתוכננת בזעם שפוך על מערכת אכיפת החוק. על דבר אחד אסכים איתם: נתניהו 6.0 שונה מהותית מחמש הגרסאות הקודמות. אבל בדיוק ההפך מהכיוון המקובל. במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה אני רואה היגררות, במקום שהם רואים תכנית אב אני רואה תסביך בן. הבן יקיר לו, יריב לוין.
מה קרה לנתניהו שהכרנו?
נתניהו של פעם היה מנהיג ששלט בתחכום ובכריזמה במפלגתו ובמחנהו, שידע לתמרן בין הקיצונים למתונים ולחתור אל יעד סמוי, שהתגלה לכל היתר רק בהדרגה ובאיחור. לעומתו, ראש הממשלה שהצהיר אמונים לפני שבעה חודשים עשה זאת אחרי מו"מ מבולבל ועתיר סחיטות, ומאז נסחף ממשבר למשבר, באירוע שלא יזם, כשמטרותיו שקופות לכל.
מוזר ככל שזה יישמע, אני חותם בשתי ידיים על התיאור העובדתי הבא: תכנית לוין באה לעולם בלי שנתניהו ידע את פרטיה. כבול להסדר ניגוד עניינים הזוי, מלא מורא מהוצאה כפויה לנבצרות, העניק ראש הממשלה ללוין את משרד המשפטים כדי שיערוך רפורמה חשובה אך מוגבלת, בתקווה שיפעל בחוכמה. מי שלא מאמין, שיתקשר לבכיר השותפים, אריה דרעי, וישאל אותו מתי ואיך נודע לו על תכנית לוין (רמז: מהטלוויזיה, בזמן אמת).
מאז אותו נאום נתניהו לא נכנס לאירוע, הוא נקלע אליו. הלוואי שהיה מדובר פה בבית הקלפים, מדובר פה בפולישוק עגום ונטול פאנץ'. גם אויבי נתניהו מעריכים אותו מספיק כדי לדעת שלו חפץ לחלץ עצמו ממשפטו, היו לו דרכים קצת יותר אלגנטיות, קצת פחות מגושמות, מאשר ביקור של עדר ממותות בחנות חרסינה יפנית.
למה הדבר דומה? הכל מסכימים היום שנתניהו תרם יותר מכל מנהיג אחר לחנק רעיון המדינה הפלסטינית. עכשיו דמיינו לכם שב-1996 היה ראש הממשלה הטרי מודיע בנאומו הראשון: דעו לכם, פלסטינים יקרים, שאפעל בכל כוחי נגד חזון שתי המדינות, אכפיל פי ארבעה את מספר המתנחלים, אפעל לספח את כל היישובים וכבונוס – אשכנע את מדינות המפרץ לזרוק את הפלסטינים לכלבים ולחתום איתי על הסכמי שלום.
נתניהו עשה את כל אלה בסוף, אבל היה חכם דיו לא לומר זאת בקול בהתחלה. הרי שתי דקות אחרי נאום כזה, ישראל הייתה מוקעת בעולם, דירוג האשראי היה צונח ואינתיפאדת דמים הייתה פורצת בוודאות. במקום זאת נתניהו בלע את הרוק, נפגש עם ערפאת, נשא את נאום בר אילן, ותמרן והנדס ובמשך רבע מאה הפסיד טקטית עד לניצחון האסטרטגי. הוא התפשר והתפשר עד שהשיג את מה שרצה. ליריב לוין זה בטח נראה בזמן אמת כמו רפיון אידיאולוגי, אבל זו אומנות הפוליטיקה. כך פעל אהרן ברק במהפכה המשפטית שלו.
לוין ורוטמן עשו בדיוק ההפך. מיומה השישי של הממשלה הם לקחו את נתניהו ואת המדינה לטיול מסויט, שמחירו עד עתה: עשרות מיליארדים לכלכלה, עשרה אחוז פיחות לשקל, אחד-עשר מנדטים לקואליציה.
כחלוף שבעה חודשים, זמן לסיכום ביניים: ממשלת נתניהו משולה לזקן מספרו של המינגויי. היא הצליחה לדוג דג ענק בים, אבל אחרי מלחמה הרואית בסערות הים ובכרישים חזרה לחוף עם שלד הדג, ניצחון סמלי בדמות ביטול עילת הסבירות אבל בלי גרם של בשר.
וכעת, כאשר המדינה והקואליציה שוכבות זו לצד זו על החוף, מותשות ופצועות, יש מי שמתעקש להוציא אותה שוב אל הים הפתוח, הסוער, במסע דיג נואש נוסף, מסוכן מכל קודמיו. ככל שזה תלוי ביריב לוין, גם חודשי החורף יעברו בניסיון לפרוש את הרשת, הפעם כדי להביא שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים.
איזה ניסיון אומלל.
ההצעה המקורית, רוב קואליציוני למינוי שופטים, נגנזה מזמן. בצר להם, לוין ונתניהו מקדמים עכשיו יוזמה אווילית, חצי אפויה ולגמרי רקובה, שתיצור תיקו בוועדה לבחירת שופטים בין קואליציה ואופוזיציה. אם תצליח, לא צפויה שום דיקטטורה. סתם מהלך גרוע ונכה שבמסגרתו כל צד ימנה את הקיצוניים ביותר לשופטים, ובג"צ יהפוך לכנסת.
לכל בר דעת ברור שהחוק לא יחוקק. גלנט ואדלשטיין ודלאל וגמליאל לא ישרדו את ההפלגה הזו, אפילו לא דיכטר בעל עמוד השידרה הגמיש. גם אם החוק יחוקק הוא יעוכב בבג"צ, ואפילו אם ייכנס לפועל, יבוטל על ידי הקואליציה הבאה. היא גם תצא מגינת הדמוקרטיה וגם תיפטר מהצורך להעניק ליריביה במתנה חצי מהתקנים בעליון. למה לשרוף את המדינה בשביל להיכשל?
נתניהו יודע היטב שזה מהלך גרוע שלא יחזיר את האיזון למערכת המשפט ושאין סיכוי שיקודם. אבל בפסיביות משונה הוא יושב על החוף בכפכפים, משקיף על לוין ורוטמן וסמוטריץ' ובן גביר מציידים את סירת הקואליציה המחוררת בדרך למסע שממנו היא כבר לא תשוב.
לפעמים יש התלבטות בין אידיאולוגיה ובין מחירים. למשל בין ארץ ישראל ואהדת העולם, או בין שינויים במערכת המשפט ונזק כלכלי. פה אין דילמה: זה גם אפס רפורמה וגם הפלגה מטורללת היישר אל הקרחון. בכהונה הנוכחית אמורים לפרוש ארבעה שופטי בג"צ. לוין עוד עלול להפוך לשר שיכול היה להשפיע על דמותו של רבע מהעליון, אבל מינה אפס שופטים. ממשלת גנץ-לפיד-ברסלר תחגוג על הירושה הזו ותציף את העליון באקטיביסטים שיהפכו אותו שתלטן מתמיד.
יש פתרון אחר, שעוקף את סרבנות האופוזיציה ואת שנאת אהוד ברק ועקשנות אהרן ברק. הוא ידוע לשני הצדדים וגם מקובל עליהם. בלי לפרט יותר מדי: מדובר בשינויים עדינים וחכמים בוועדה לבחירת שופטים מהכנסת הבאה, לדורות. ובינתיים, הסכמה עם נשיאת העליון אסתר חיות על מינוי של שני שופטים שמרנים, ואחר כך שופט אמצע, ואחר כך שופט נוטה לצד הליברלי. האם לוין יוכל למנות את מי שרוצה? לא. אבל גם עכשיו הוא לא יכול. שניים וחצי שופטים ביד עדיפים משני שופטים על העץ. ופשרה עדיפה מחורבן המדינה וחורבן הקואליציה.
נתניהו מכיר את הפתגם האמריקני שלא שמים כסף טוב אחרי כסף רע. אבל למרבה הצער, מי שלא חשש להתעמת עם נשיאי ארצות הברית בבית הלבן, חושש עכשיו מעימות עם לוין והבייס בביתו שלו. הוא יכול לדפוק על השולחן ולהזכיר לכולם מי פה בעל הבית. במקום זאת, ראש הממשלה מייחל בסתר שמורדי מפלגתו יעשו בשבילו את העבודה. הוא מקווה שהזמן יעשה את העבודה וירגיע את המחאה והמדינה. אבל הזמן עובד לטובת מי שעובד. בלי לפעול עכשיו לפתרון, אחרי חורף המחאות וקיץ הסרבנות יגיע סתיו של הורדת דירוג אשראי ופירוק הקואליציה והליכוד. אם היו לנתניהו יועצים כמו פעם, הם כבר היו מניחים על שולחנו את ההתראה האסטרטגית הזו: תמשיך כך – ושלטונך בסכנה.
ולא רק הוא. כשיריביו עדיין שבויים בתפיסה של נתניהו הכל-יכול הם עלולים להיגרר למיסקלקולציה שתיקח את כולנו לתהום: פסילת חוק יסוד, או צעד מחאה שממנו לא תהיה חזרה. האיומים המאפיוזיים של אחד מראשי המחאה להקריס את הכלכלה הישראלית ולהחניק את משקי הבית הם רק המחשה אחת למצב שבו מכונית המדינה מתקרבת אל התהום כשהבלמים חדלו לעבוד.
ראש הממשלה, לאחר השתלת קוצב הלב אסרו עליך הרופאים להמריא במשך חודש לחו"ל. הם לא אסרו עליך לנחות על קרקע המציאות.
*והשרטון הבא
שתי החלטות משפטיות ב-2017 שינו את גורל המדינה: המוכרת יותר היא החלטתו של היועץ המשפטי הקודם לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו. המשמעותית לא פחות היא החלטת בג"צ מסוף אותה שנה לפסול את חוק הגיוס. המועד האחרון בהחלט להסדר חדש הוא אפריל הקרוב, אחרי הארכה שסידרה לממשלה היועמ"שית גלי בהרב מיארה.
גם אם תושג הסכמה על החקיקה המשפטית, הגיוס ישאיר את ההמונים ברחובות. מה שאפשר היה לעשות בקושי רב בממשלת נתניהו-ליברמן ב-2018, ובקושי עצום בממשלת לפיד-בנט ב-2021, כבר כמעט בלתי אפשרי בממשלת נתניהו-חרדים ב-2023. אין אף הסדר שיעבור גם את האדמו"רים, גם את הרחוב וגם את בג"צ.
את החוק אמור להגיש שר הביטחון יואב גלנט. אין זה אירוע של מה בכך: גלנט חזר לתפקידו בלחץ הרחוב, והוא השר שחשוף יותר מכולם לאגף המוחה. על אחת כמה וכמה כשהחוק המדובר נוגד את האתוס ואת התדמית של מי שהוביל חיילים לקרב כמפקד, ועכשיו מוביל את הצבא כשר האחראי. אם הממשלה תוסיף לקרטע בדעת הקהל, קשה לראות מצב שבו גלנט יגיש חוק בלתי פופולרי שפירושו פטור המוני מגיוס.
בימים אחרים, יכולה הייתה ממשלת ישראל להחיל על עצמה את הכלל של נושים: אם אתה חייב אלף שקל לבנק אתה לא ישן בלילה, אם אתה חייב מיליארד – הבנק לא ישן. היא יכולה הייתה להימנע מחקיקה, מתוך הנחה סבירה שהצבא שגם כך נמצא בעודף כוח אדם לא יגייס חרדים. נתניהו, מודע לגמרי לחומרת המצב ומנסה לפתור את הבעיה, כבר שקל זאת באחד הסיבובים הקודמים.
אבל אלה אינם ימים רגילים ולא ממשלה רגילה. יהדות התורה רואה בחוק הפטור את סיבת הסיבות, עילת העילות. לא מתקיים העולם אלא בגלל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ובעיני יהדות התורה לא מתקיימת הממשלה אלא כדי לפטור בחוק, אחת ולתמיד, צעירים חרדים מגיוס.
את השלכות המחאה חווים קודם כל החרדים. לא לחינם כל הביטאונים החשובים כבר הציעו לגנוז את הרפורמה, ברוח המסורת העתיקה של לא להתגרות באומות העולם, ובמקרה הזה – באומת תל-אביב. אבל הגיוס הוא ייהרג ובל יעבור, והפצצה ממשיכה לתקתק תחת רגלי הממשלה.
