מי ניסה לחנך פעם את פוטין ולמה היום העולם גיבור עליו ולא על ח'אמנאי * איך התותחים הרועמים בקייב החרישו את הקרב בנגב * מתי הפכו שרי השמאל ממאושרים בחלקם לפוליטיקאים מנוסים * מי מוצא בכל אירוע עולמי תירוץ לעלות עם דחפור על יישובים יהודיים
אספמיה ואוקראינה
לנשיא המנוח שמעון פרס היו הרבה מיזמים חובקי עולם. השאפתני שבהם, כנראה, היה הניסיון לחנך את ולדימיר פוטין. כשנכנס לתפקידו השקיע שעות רבות בניסיון להכיר לרודן הרוסי עוד כלי עבודה חוץ מפטיש חמישה קילו. בשורת פגישות הסביר לו כמה תרוויח רוסיה אם תשתמש בכוח רך: יותר הייטק, יותר מדע, פחות צבא. ג'רמי לוין, לימים מנכ"ל טבע, שימש כשליחו המיוחד של פרס לקרמלין. "תראה לאן הולך העולם", הרצה באוזני פוטין. אך זה, כנראה, סירב להשתכנע. בנאום ב־2007 בועידת השלום במינכן הציג את מדיניותו לגבי אוקראינה, שאותה הגדיר "מרחב הביטחון של רוסיה". שרת החוץ דאז ציפי לבני ישבה בקהל. היא הבריקה הביתה לירושלים שזה היה נאום היסטורי; כדאי לשים לב.
כמו חזון המזרח התיכון החדש של פרס, גם חזון מזרח אירופה החדש לא נראה השבוע קרוב למימוש. יורשי פרס, ובעצם כל הישראלים, חוו כאבי גמילה מתשומת הלב הבינלאומית. מי שעקב אחר הקטטות המקומיות – כולן, כמובן, נצבעות שוב בצבעי ביבי כן או לא – עלול היה להתרשם בטעות שלמישהו בעולם באמת אכפת הווליום של הגינוי הישראלי. היחיד שבאמת ביקש את שירותינו הוא נשיא אוקראינה, ולדימיר זלנסקי. באוקטובר האחרון חנך בבאבי יאר את "קיר הקריסטל של הדמעות", האנדרטה שעמדה השבוע במוקד החדשות. בסיום הטקס ביקש זלנסקי מהרצוג סיוע: "אני רוצה לפגוש את פוטין, ולא מצליח", התלונן. הרצוג חזר הביתה והעביר את המסר לבנט, ששוחח עם נשיא רוסיה. התשובה, שעליה נכתב פה בשבוע שעבר, לא הותירה מקום לספק; אפילו פרס לא היה עוזר כאן. גם דיפלומטיית הטלפונים של בנט השבוע לא שינתה עד כה את העמדה הרוסית.
בישראל עוקבים בדאגה אחר מה שקורה מערבה משם: למרבה האבסורד והטרגדיה, המקום היחיד בעולם שבו רוסים ואמריקנים פועלים יחדיו למען מטרה משותפת הוא בוינה, בשיחות הגרעין מול איראן.
גורם ישראלי בכיר מאוד ניסה להסביר השבוע את אוזלת היד הבינלאומית מול התוקפן הקטן מטהרן אל מול הפעולה הנחושה בהרבה מול התוקפן הגדול ממוסקבה. "המאבק מול איראן נמשך כבר עשרים שנה, בסיפוח זוחל ולא בבום. בניגוד לרוסיה, איראן לא חצתה אף פעם בגלוי את מחסום החוק הבינלאומי. את מבצעי הטרור הענפים שלה היא מפעילה באמצעות פרוקסי. מחמיאים לפוטין, אבל במבחן התוצאה חמינאי חכם הרבה יותר. הוא הבין שהעולם המערבי לא רוצה מלחמות, ולמרבה הצער, את המלחמה האחרונה שלו לפני כמעט עשרים שנה הוא בזבז על עיראק במקום איראן". היו ימים, תחת הנשיאים אובמה וטראמפ, שבהם האמינו בישראל שארצות הברית תירתם למתקפה על מתקני הגרעין. הם חלפו מזמן. אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל ל־2022 נשענת על שש מילים: אם אין אני לי, מי לי.
נותנים עבודה
המעטים שסבורים עדיין שממשלת השינוי הביאה בכנפיה גם תמורה היסטורית בנפש הפוליטיקאי, שמאז יוני אשתקד כולם בקואליציה חיים בשלום ובהרמוניה, מוזמנים לעיין בתמלילי העימות שהתפתח בשני בערב בלשכת ראש הממשלה בכנסת, בין בני גנץ ומרב מיכאלי. הנושא היה הרה גורל, היסטורי: לאיזו ועדה יעבור חוק הפנסיות של שר הביטחון. זה צריך להיות בוועדת העבודה והרווחה, אמרה יו"ר העבודה. לא מקובל עליי, כעס יו"ר כחול לבן. בסדר גמור, השיבה מיכאלי בשלוות נפש, לא יקרה שום דבר, תביאו שוב את החוק בשבוע הבא. בסדר גמור, בואו נלך, השיב גנץ בשיחה שכבר לא ברור אם התנהלה בשלב הזה בעברית או בפולנית. "בואו נלך הביתה, אני סיימתי את הפגישה. אני מבין שאני מיותר פה. תסגרו עם מעיין (ישראלי, ראש מטה שר הביטחון) הכול, אין בעיה".
כשראה שמיכאלי לא מתקפלת, הוסיף: "יש גבול לכל דבר. ועדת חוץ וביטחון אחראית על הצבא, היא שולחת חיילים למות והיא גם בודקת מה המצב של צה"ל". הייתי חברת כנסת המון זמן, השיבה מיכאלי, אני יודעת איך דברים מתנהלים בוועדה הזו. אז אני הולך, הזהיר גנץ שוב. בין לבין העיר למיכאלי לעסוק במה שהיא מבינה בו (מה זה, לשיטתו? תחבורה? בישולים לשבת?)
גורם בכיר שמשקיף על העניינים מקרוב מסביר שזו ממשלה ככל הממשלות. "בנט לא מאושר, ללפיד לא כיף, לא הכל סבבה. זו ממשלה ככל הממשלות. תחלואיה כתחלואיהן של קודמותיה". השינוי העיקרי שחל מאז ימי הבראשית ההרמוניים יותר הוא ששרי העבודה ומרצ הפכו מנוסים יותר. בתחילת הקדנציה הם הסתובבו כמי שזכה בפרס הראשון בלוטו, וללא כישורים דרושים לנהל את כספי הזכייה. בנט ושקד, אלקין וסער כייסו אותם על ימין ועל שמאל. בעיקר על ימין. כך למשל הושג הסיכום – שטרם מומש – על הקמת אביתר. אבל האדם הוא יצור סתגלן: שרי השמאל־מרכז התרגלו למשרות, השתפשפו, והכל הולך הרבה יותר קשה.
הנחת העבודה בקואליציה היא שאת כנס הקיץ, אחרי הפגרה, עוד ישרדו. המבחן העיקרי, שסיכויי ההצלחה בו אינם ברורים כלל, יהיה בכנס החורף הבא. ממשלת נתניהו כבר תהיה זיכרון רחוק, כל סיעה אוחזת בגרון חברתה ומשתקת את מה שחשוב לה. הסיר מתחמם, מתחמם לאט. אולי בחורף, בהצבעות על התקציב, יגלוש.
המדבר הפוליטי
ביום שלישי האחרון, בעוד התותחים רועמים בקייב, התכנס דיון זום שבימים אחרים היה ממקד הרבה תשומת לב. אחרי חודשים של עימותים בנגב, נפגשו מנסור עבאס וכל השרים המעורבים כדי לנסות ולפתור את הבעיה שמאיימת על שלום הקואליציה יותר מכל דבר אחר: האם יתחדשו נטיעות קק"ל? והאם הממשלה תאשר במסגרת תכנית החומש הערבית גם תקציבים גבוהים לאכיפת חוקי הבניה, דבר שרע"מ מתנגדת לו בתוקף? האווירה הייתה סרקסטית ומרירה מהדקות הראשונות.
"איילת", אמר שר השיכון זאב אלקין בציניות לשרת הפנים, "אנחנו לא נפריע למאיר כהן לנאום נאומים נלהבים בעד הנגב". בינתיים רק אתה נואם, התרתח שר הרווחה. "העניין הוא", אמר אלקין, "שעצרנו את הנטיעות, אבל כל ההסכמות שעבאס התחייב להן לא התבצעו".
יו"ר רע"מ ביקש את רשות הדיבור: "אני לא יכול לחיות פוליטית עם תכנית חומש שהמטרה שלה היא בניית אמון, ובמקביל להכניס לתוכה תקציבים להגברת האכיפה. אנחנו מוצאים את עצמנו במלכוד כשנאלצים לתמוך בחוק הגיוס, רפורמות בגיור ובשינויים בכשרות. עם זה אפשר איכשהו לחיות, עם אכיפה – לא".
"צריך להתגבש סביב נושא הנטיעות", אמר מאיר כהן. "יש או אין?". "מה המחלוקת בכלל", קטע אותו אלקין, "אתה אומר שמדינת ישראל תפסיק נטיעות בנגב?". לאיילת שקד היה פתרון יצירתי: "אולי", הרהרה בקול, "נכתוב 'שתילה' במקום נטיעות?" תגידי, השיב לה אלקין, אנחנו עושים צחוק מעצמנו?
כהן: "אי אפשר לצאת לפגרה בכנסת בלי לקבל החלטה בנגב. יסלח לי מנסור, באמצע הנגב יש דגלי פלסטין וראשי מועצות שמדברים עליו כעל אדמה כבושה. מה שקרה בששת החודשים האחרונים יותר גרוע מכל מה שהיה אצל ביבי".
מנכ"לית משרד ראש הממשלה החליפי, נעמה שולץ, פנתה לאלקין: "אתה מוכן לוותר על האכיפה?" לא, השיב אלקין. "אבל באנו לשנות! אנחנו ממשלה אחרת!", קראה שולץ בהתרגשות.
הדיון התקרב לסיומו. לשקד הייתה הצעה: "בואו נהיה מתואמים בתקשורת. נוציא שאנחנו משוחחים ומנסים למצוא פתרונות, והכל באווירה טובה". וכך אכן תדרכו כולם.
הילולת מוסקבה
הלקח: תומכי הנסיגות ביו"ש למדו השבוע לקח מקורי ממלחמת אוקראינה. תחזיקו חזק: ישראל צריכה לעזוב את השטחים. במשוואה שלהם ישראל היא רוסיה, גורם צבאי אימתני שפולש בניגוד לחוק הבינלאומי כדי לדכא את השכנים השלווים. כשחושבים על זה, אין אירוע בינלאומי אחד בעשורים האחרונים שהסיקו ממנו מסקנה אחרת: כשברית המועצות קרסה הסבירו שצריך להתפנות מיו"ש כי תם עידן הסכסוכים הלאומיים. כשרוסיה כבשה את גיאורגיה הזהירו בדאגה שזה יהיה גורלה של מדינה קטנה שמתעקשת להילחם בכוחות חזקים ממנה. ממלחמת המפרץ הראשונה – שאין טעם בהתעקשות על שטחים בעידן הטילים ומהשנייה – שהעולם יאבד בסוף את סבלנותו למדינה קשת עורף. אין התרחשות עולמית שתכבה את תשוקתם ארוכת השנים לראות את הדחפור עולה שוב על יישובים יהודיים.
הסוכנות: אירנה נבזלין נחשבה מועמדת מובילה לראשות הסוכנות היהודית, בקרב החפירות המתיש שמתקרב באורכו למערכה על חרקיב. היא פרשה לאחר שיש עתיד הטילה וטו על מינויה. בשבוע שבו שר החוץ לפיד גינה את רוסיה, משעשע להיזכר בנימוקים שהעלו אז יש עתיד. נבזלין, הסבירו שם, היא בתו של האוליגרך לאוניד נבזלין, אויבו המושבע של נשיא רוסיה. למען מאות אלפי יהודי רוסיה, הוסיפו, אסור להסתבך עם פוטין. נבזלינה נאלצה לפרוש, והעיר מוסקבה צהלה ושמחה.
הפנסיות: רק משלוש מילים חוששים פוליטיקאים בשנים האחרונות "חשש מניגוד עניינים". על בנימין נתניהו נאסר בידי היועמ"ש הקודם לעסוק במינויים במערכת אכיפת החוק בשל כתב האישום נגדו. שרים אחרים מחזיקים במסמכים מפורטים של המותר והאסור לגבי החלטות שמיטיבות עם מכרים, גם רחוקים מאוד. השבוע נחל בני גנץ ניצחון משמעותי הנוגע לתוספת הרמטכ"ל. גנץ הוא לא רק שר הביטחון, הוא גם פנסיונר של הצבא. האם ראוי שמי שמקבל מדי חודש פנסיה תקציבית לא קטנה יקדם בכל כוחו הפוליטי יוזמה שנוגעת ישירות לגובה התלוש? איפה היה היועמ"ש הקודם? איפה היועמ"שית הנוכחית?
