מדוע הישגיו של בנט עלולים לטבוע בחופי התכלת של המלדיביים * האם הקואליציה תאבד בקרוב את האצבע ה–61 * מה עומד מאחורי החיבוק של הנשיא הרצוג לימין * ולמה רבין עוד עשוי להפתיע לטובה את המתנחלים
צעד קדימה, שניים אחורה
זן האומניקרון נולד כנראה בדרום אפריקה, אבל ייתכן מאוד שהדריכות העולמית ממנו נולדה דווקא בישראל: ראש הממשלה בנט שוחח עליו עם שורת מנהיגים בעולם, מניף דגל אדום שהוא תולדה של ההכנה מראש לתסריט של וריאנט פורץ חיסון. ישראל היא מודל לחיקוי מאז מבצע החיסונים המסחרר של החורף ומאז מבצע הבוסטר פורץ הדרך של הסתיו, אז כשהישראלים מזהירים בעולם מקשיבים. רק בדיעבד התברר שההתרעה לא התממשה.
במקום לגרוף את האשראי על ההכנה, בנט סיים את השבוע בדפיציט חמור בדעת הקהל. ראשי ממשלה לוקים לא פעם בראיית אקווריום: כמו שהדגים רואים את העולם מעוגל ומטושטש דרך זכוכית האקווריום, כך מנהיגי המדינה נוטים לראות את המציאות כשהיא מוטת איראן, ביטחון, פגישות חשאיות. הם רוטנים תמיד על הציבור והתקשורת שמתעסקים במה שבעיניהם הוא קטנוני אל מול הדרמות המסווגות וגורל המדינה שעל הכף. אבל זה לא עובד ככה: נסיעת משפחת בנט למלדיביים עלולה לגרום לו יותר נזק מהתועלת שמביאות לו נסיעותיו שלו בעולם. נשיא המדינה הקודם ריבלין לא התבטא כמעט בנושא הקורונה מאז התברר שביתו בילתה איתו את הסדר בזמן שעל אזרחי ישראל זה נאסר. הוא הבין שאין טעם. באיזו ספקנות ייתקל עכשיו ניסיון השכנוע הבא של ראש הממשלה מאזרחי ישראל להטיל על עצמם מגבלות או לחסן את ילדיהם? בלשכה הסבירו לו את גודל הנזק, והוא עצמו פוליטיקאי ותיק מספיק להבין את המשמעות. אבל המשפחה התעקשה לנסוע.
בכל פעם שבנט מנסה להמריא מגבולות ששת המנדטים בסקרים, הולמת בו שטות תורנית: על התקציב האפילו שערוריות סילמן והגרסאות המתפתחות ביחס לתקיפה כמו גם ההתבטאויות של שירלי פינטו. השבועיים המוצלחים שהיו לו, עם החזרת הזוג אוקנין מטורקיה והיוזמה בנושא האומניקורן עשויים לטבוע בחופי המלדיביים. כקודמו, גם הוא יגלה שבדעת הקהל המשפחה לפני הכל, לא תמיד לטובה.
רגל אחת בחוץ
ועדת הכספים של הכנסת הקצתה השבוע שני מיליון שקלים ללשכתו של השר אלי אבידר. לא מופרך להעריך שבקרוב ייחסך לקופת המדינה חלק נכבד מהתקציב הזה: הרמזים מסביבתו הם שהשר האחרון שהצטרף לממשלה יהיה גם השר הראשון לעזוב אותה בטריקת דלת.
מראש, לא היה ברור מה היה דחוף לאבידר להצטרף כסרח עודף, שר בלי תיק, ולבזבז את הקרדיט שצבר במחנה רק-לא-ביבי. עם פרישת אלעזר שטרן מהמירוץ לראשות הסוכנות והישארותו בתיק המודיעין, גם לא נותרו בינתיים אופקי קידום. אבל בכלל, בקואליציות כמו זו הנוכחית, רוויות שרים ומעוטות ח"כים, עדיף להיות האצבע המכריעה בכנסת ולא החבר הזוטר בממשלה. מי שאין לו מה להפסיד יש לו הרבה מה להרוויח.
ההצבעה על איכוני השב"כ מעניקה לאבידר הזדמנות נדירה, גם אם לא בלתי חוזרת, להתפטר על רקע אידיאולוגי: הטענה העיקרית כלפיו הייתה שויתר על כל עקרונותיו לטובת ג'וב. מה טוב יותר מלנטוש כשממשלת השינוי ממשיכה בדרכי קודמתה? בהתנגדותו השבוע למעקב של שירות הביטחון אחר אזרחים, הוא משדר לשני קהלים: אחד, קולות של ספקני החיסונים, שנוכחותם הקולנית נראתה היטב אשתקד על מדרכות בלפור. שנית, מצביעי שמאל שחשים שבשם ההיפטרות מנתניהו מתאפשר עכשיו מסע ימני של שקד וחבריה. מוסי רז אמר בשבוע שעבר בראיון שהוא אכן סמרטוט "אבל רק עם סמרטוט אפשר לנקות".
אבידר כחבר כנסת ירצה לשמש כשומר הכשרות משמאל של הממשלה: למשל, להגיש את החוק שהתאדה מסדר היום, לאיסור על כהונת נאשם כרה"מ. למשל, להציע ועדת חקירה על הצוללות. האפשרות היחידה של הממשלה להימנע מהמהלך היא להרחיב את הקואליציה. בלשכת בנט טרם נואשו מהבאת החרדים, או לפחות יהדות התורה. פורוש ואייכלר תומכים, אבל ליצמן מטיל וטו מוחלט.
זה יהיה תמרון עדין: אבידר ירצה למתוח את החבל בלי לקרוע אותו. דבר אחד בטוח: כחבר כנסת, ראש הממשלה לא יעז להטיח בו בצעקות "מי אתה בכלל". כולם יצטרכו לדבר חלש.
מפא"יניק במערת המכפלה
השמאל הישראלי טעם השבוע מהנשיא הנוכחי מעט ממה שטעם הימין הישראלי לפני שבע שנים מהנשיא הקודם: ריבלין הליכודניק לשעבר דיבר על בני עמו שבחרו בטרור ועל אובדן הדרך של הליכוד, הרצוג המפא"יניק נסע עם קולות בוחריו משמאל אל הדלקת נרות במערת המכפלה.
אלה ימים משונים. ראש הממשלה מטעם סיעה הקרויה "ימינה" שהחל את דרכו כמנכ"ל מועצת יש"ע נמנע כבר חצי שנה מביקורים בהתנחלויות, ואפילו מדלג על בתי ספר דתיים מחשש לקריאות גנאי והפגנות. ואילו נשיא המדינה שכל חייו הפוליטיים רעה בשדות מפלגת העבודה פותח את שנת הלימודים בהר ברכה ואת חג האורים בחברון ומתקבל שם בחמימות רבה.
המטרה האסטרטגית של הרצוג כנשיא היא התקרבות לימין הישראלי, זה שמתייחס בחשדנות למוסד הנשיא: פרס לא ביקר בהתנחלויות אפילו פעם אחת, ריבלין ביקר הרבה אבל הכעיס את מחנהו בשלל התבטאויות. הרצוג מוכן לשלם מחיר בשמאל העמוק כדי לבנות גשר עם מי שמצאו עצמם ממש עם ראשית כהונתו עמוק באופוזיציה. השאלה היא לאן מוביל הגשר: הדעת נותנת שבתום כהונתו הוא מבקש להכין את הקרקע לריצה לראשות הממשלה.
ובכן, כדאי להיזכר במירוץ הקודם של הרצוג: מעולם לא ניהל אדם קמפיין שהוא כל כך סלד ממנו. הרצוג שימש ב-2015 נער הפוסטר של התיעוב והסלידה מנתניהו. על גב המרוץ שלו לראשות הממשלה הועמסה חילוניות שהוא לא חלק ממנה, שינאה שלא דגל בה, פסילה אישית שלא מאפיינת אותו והתנגדות לממשלת אחדות שהפוכה לתורה הפוליטית שלו. הוא תיעב כל רגע.
הנסיבות זימנו לו הזדמנות שלא תשוב: הרצוג רואה את התמיכה של שמונים ושבעה ח"כים כהבעת אמון חריגה שמאפשרת לו להרחיב את הגבולות המצומצמים יחסית של מוסד הנשיאות כפי שהכרנו. גם ההנהגה הטרייה יחסית מעניקה לו חופש פעולה מדיני נדיר, כפי שהוכיח משבר המעצר בטורקיה והשיחה האחרונה עם נשיא סין. הרצוג של פעם היה נלחץ מכל ציוץ של ח"כ במרצ. שיירתו לא עצרה השבוע, כל הדרך לחברון.
לא רק אוסלו
ערב אחד ב-1993 צלצל בדירה ברמת אביב הטלפון שמספרו היה ידוע רק למעטים: 03-6424455. יצחק רבין אמר יום קודם בטלוויזיה שהימין "מסייע לחמאס, החמאס בונה עליהם ומסתייע בהם". על הקו היה הרב יואל בן-נון, תושב עפרה. אסור לך לדבר כך, אמר לו בן-נון שנהג לשוחח איתו לעיתים קרובות. "אבל הם קוראים לי בוגד ורוצח", כעס רבין. "אבל אתה ראש הממשלה", השיב הרב. רבין שתק, והבטיח לא לשוב להתבטא כך.
מי שזוכר את כהונתו השנייה, הדרמטית, של רבין, יופתע מאוד שאת שעות הערב העביר בשיחות עם רבנים ומתנחלים. לא רק בן-נון: ללשכתו נכנסו פעמים רבות גם הרב שלמה גורן, זאב חבר (זמביש), פנחס ולרשטיין, אורי אריאל וצבי הנדל. השרה אורה נמיר התלוננה אז שאם היו קוראים לה צבי, אולי הייתה רואה את ראש הממשלה לעיתים תכופות יותר.
הקשר הנסתר בין רבין והמתנחלים עומד במוקד הספר החדש "ההחמצה", של הרב נתנאל אלישיב. אפשר לנחש שלא לחינם דחה את הפרסום למרחק מספיק מאירועי יום הזיכרון לראש הממשלה שנרצח. הימין נכנס לכוננות ספיגה מדי נובמבר, תחת ההנחה שיואשם ברצח. אלישיב סבור שחשדנות ועוינות הדדיות החריבו את יחסי הצדדים: המתנחלים לא ידעו שרבין משקיע מאות שעות בתוואי הכבישים העוקפים שנסללו בתקופת כהונתו. הם לא היו ערים לדאגתו של ראש הממשלה לביטחונם, רק להתבטאויותיו המקוממות כמו "סדאם לא יבזבז אפילו סקאד אחד על ההתנחלויות". רבין, מנגד, ראה את הימין כולו בדמותו של המיעוט ששאג לעברו "בוגד" ו"רוצח". למתנחלים היה נוח להתקרבן ולטעון שפרובוקטורים של השב"כ עמדו מאחורי גילויי הסתה שנראו לא פעם בהפגנות (ולא היא, בניגוד למיתוס לא אבישי רביב הדפיס את כרזת רבין במדי אס.אס). אבל רבין לא הבין את המצוקה שחוללו התבטאויותיו אצל ציבור שהתרגל שגם אם לא מסכימים אותו, מכבדים אותו, ושילם את רוב מחיר הפיגועים של תקופת אוסלו. תומכיהם הגיבו לרצח האופי שלהם ברצח אופי של רבין: הוא הוצג כשיכור (למרות שהספר מוכיח שלא כך היה), עריק משדות הקרב של מלחמת השחרור (על סמך עדות שמיעה אחת לא מוכחת). הם היו מוכים בהלם לא ידעו שרבין אמר ליועצו אחרי פגישת העבודה הראשונה שלו עם ערפאת "חבל שלא נפגשתי אתו לפני החתימה על אוסלו, כי אז לא הייתי חותם על ההסכם הזה". אבל בשלב ההוא, הקו בינו ובין המתנחלים כבר לא היה מחובר.
