כל אכזבה לטובה

באחת הישיבות הארוכות שהתקיימו לאחרונה במשרד ראש הממשלה, התפתח ויכוח עם פקידי האוצר על מה שהם יכולים להשיג בדיוני התקציב. הם חשבו משהו, בנט חשב אחרת. בשלב מסוים פקעה סבלנותו. אל תשכחו, אמר להם, שבמשא ומתן אני קצת מבין. השגתי ראשות ממשלה עם שישה מנדטים. מהצד השני של השולחן, לקול צחוקם של המשתתפים, הגיב ראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד: "היי, אל תשכח שהשגת את זה ממני!"

השנה שעברה נפתחה בדיון ער האם בנימין נתניהו יקיים את הרוטציה עם בני גנץ. בשנה שתיפתח מחרתיים בערב, יחל בהדרגה הדיון בשאלה האם נפתלי בנט יקיים את הרוטציה עם יאיר לפיד, השבוע בעוד שנתיים. יש בקואליציה מי שמשוכנעים שהיא תמומש, כי לבנט ממילא אין מה לחפש בחוץ, ויש כאלה שסבורים שהוא יילך בדרכי רבו, נתניהו, ויפרוץ לבחירות.

הנה משהו שכדאי לדעת: מסתבר שגם בסביבתו של מי שאמור להיות ראש הממשלה ה־14 סקפטיים באשר לסיכויי הגעתו לתפקיד בכנסת הזו. מי ששוחח עם יאיר לפיד התרשם שהוא ערוך נפשית למצב שאת ראשות הממשלה יצטרך להשיג בבחירות נוספות, לא בהכרח באמצעות ההסכמים הקואליציוניים. אם הרוטציה תמומש הוא יתאכזב לטובה, אבל לפיד בונה על כיבוש השלטון בקלפי. בכל מקרה, הוא איננו מנהל את סדר יומו רק סביב הרצון להבטיח את קיום הרוטציה. 

ב"יש עתיד" דווקא לא חושדים בבנט שיפר הסכם. אבל הם מתבוננים סביבם, בקואליציה, ומזהים יותר מדי גורמים ללא עניין מיוחד בהכתרת לפיד לראש ממשלת ישראל. למרב מיכאלי ובני גנץ, למשל, אין אינטרס בקיבוע מעמדה של יש עתיד כמפלגת שלטון, ושל מנהיגה כראש המחנה. כשהרוטציה תתקרב הכנסת תכהן כבר זו השנה השלישית, הבחירות ייראו באופק, הברגים שמהדקים את הקואליציה יתרופפו כפי שדרכם להתרופף. נכון, אמנם, שבוחרי המרכז שמאל לא יסלחו למי שיפרק את הקואליציה, אבל כשקואליציה עתירת מפלגות מתה, חוקר מז"פ יתקשה מאוד לאתר טביעות אצבעות של המבצע. כל מה שצריך הוא להתניע ויכוח אידיאולוגי, לסכל חקיקה שחשובה לשותף אחר, לזרוע חשדנות, ומשם קצרה הדרך אל הקלפי.

ללפיד הייתה שנה מצוינת. אסטרטגיית הבחירות שלו מנעה שריפת קולות וסיכלה את ה־61 של נתניהו. אחר כך הרכיב ממשלה נגד רוב ההערכות (חלקן נכתבו בטור הזה). אבל ההישג החשוב ביותר שלו הוא פירוק מחנה הימין. התיעוב והשנאה שחשים תומכי נתניהו כלפי בנט וסער על חבירתם לשמאל ותרומתם למהפך הגיעו ב־12 שבועות לרמות התיעוב והשנאה שלמתנגדי נתניהו לקח 12 שנה להגיע אליהן. מחנה הימין איבד את ההיררכיה הפנימית שלו – ליכוד ומסביבו כל השאר – חקיקה ימנית נופלת בכנסת למרות רוב מובהק. גם לו נערכו בחירות היום, יש סיכוי לא מבוטל שתוצאתן הייתה השבעת לפיד לראש הממשלה. הפעם, לא בטוח שיזדקק לרוטציה.

שופטים בשעת צערם

שלושה לוחמים, שונים מאוד זה מזה, עמדו בשנים האחרונות במרכז שלוש סערות רשת עצומות: דוד הנחלאווי שהתקרית שלו מתעמת עם פלסטיני בחברון כבר נשכחה, אבל כמעט נשפט בידי הצבא עד שחולץ על ידי הפייסבוק, בשבתו כערכאת ערעור;  אלאור אזריה, שירה למוות במחבל פצוע והמהומה סביבו תרמה להחלפת שר הביטחון דאז, ובראל חדריה שמואלי ז"ל.

ראש הממשלה והרמטכ"ל מתקשים להבין, או מעדיפים להדחיק, את הרתיחה בציבור בעקבות נסיבות מותו של לוחם מג"ב. התקרית שבה נורה פתחה בבת אחת סדרת פצעים הממאנים להגליד.

הראשון הוא התחושה של חיילים שידיהם כבולות. לא, בראל לא נהרג בגלל הוראות פתיחה באש אלא בגלל כשלים מבצעיים חמורים באירוע על גבול עזה. אבל צה"ל נתפס – ואולי לא בצדק, על סמך מקרי עבר –  כמי שמעדיף בשטח שקט משפטי ותעשייתי על פני פעולה נחושה נגד מתפרעים. מי כמו ראש הממשלה יודע זאת: אך לפני שנתיים רץ לבחירות עם הסיסמא "החיילים חוששים מהפצ"ר יותר מיחיא סינוואר".

השני, ההקשר הפוליטי: הלוויה של בראל הייתה אחד האירועים הטעונים של השנים האחרונות. השכול, אמר פעם רוני דניאל ז"ל, איננו מעניק תוקף מוסרי לדעות שהיו למשפחות השכולות עוד בטרם האירוע הטראגי. אבל הנאום המר שנשאה האם נגד הממשלה והעומד בראשה, הופץ ברשתות ותדלק את הזעם בימין על בנט. הצטרפו לכך גם הקללות של כמה פעילי ליכוד מוכרים בהלוויה נגד ראש הממשלה, שרים וקצינים בכירים. שיחת הטלפון עם אבי הלוחם שבה נשמע בנט עסוק במשהו אחר, ומתבלבל בשם הלוחם, לא תרמה.

הפצע השלישי הוא הפער האדיר בין ההתפארות של צה"ל וראש הממשלה הקודם בתוצאות מבצע שומר החומות ובין המציאות העגומה שנחשפה בתקרית: חמאס לא מורתע, וסינוואר לא פוסט טראומטי. השבוע הועברה חוות דעת שקובעת כי מנהיג החמאס בעזה הוא "משיחי, קיצוני ולא צפוי" (יחיא שלנו? ואנחנו בכלל היינו בטוחים שהוא טבעוני). הציבור תוהה איך קורה שישראל מורתעת יותר מהשכנה הטרוריסטית מדרום. הנהגה ישראלית שחייבת להפגין עוצמה מול הנהגה עזתית שאדישה לעימות נוסף – השילוב הזה עלול להבטיח לנו סתיו חם בדרום.

משחק הכיסאות

השינוי שהבטיחה הממשלה החדשה שוטף בהדרגה את כל תחומי חיינו. השבוע, למשל, נודע ששר התקשורת, יועז הנדל, מבקש להחליף ברקוביץ' בברקוביץ': במקום יושבת־ראש הרשות השנייה המכהנת יוליה שמאלוב ברקוביץ' הוא מתכוון למנות את עפר ברקוביץ'. "למועמד", כך דווח באלגנטיות, "אין ניסיון בתחום התקשורת, אך הנדל מתכוון להגיש את מועמדותו בזכות כישוריו הייחודיים בתחום הניהול". את ברקוביץ' המיועד אני מכיר היטב (גילוי נאות: ילדינו הלכו לגן משותף) וגם מוקיר, אבל לברקוביץ' המודחת דווקא יש ניסיון תקשורתי: היא הייתה מנכ"לית ערוץ 9 בשנות תפארתו. כשמונתה, נצלבה בתקשורת, ואולי בצדק, בשל קשריה הפוליטיים עם הליכוד והיותה ח"כית לשעבר. מחליפה הוא מספר 13 בתקווה חדשה, מפלגתו של שר התקשורת.

שישה מנדטים השיגה תקווה חדשה בבחירות, אבל כמו בנס פך השמן, הם הספיקו לסדר כמעט את כל חברי הרשימה. מאיר יצחק הלוי, צבי האוזר ומיכל שיר מהמקומות 7־9 נכנסו במסגרת החוק הנורבגי. למספר 10, הילה שי וזאן, ניסו להקים אגף מיוחד במשרד החינוך (השרה: יפעת שאשא ביטון מתקווה חדשה) עד שזו ויתרה על הג'וב בגלל היעדר סמכויות. מספר 11, דני דיין, הוא יו"ר יד ושם הטרי. אפילו סאהר איסמעיל המנוח, יועץ שרת החינוך שנרצח בידי אלמונים בחודש שעבר, היה מספר 17 ברשימתו של גדעון סער.

תקווה חדשה לא המציאה דבר, אבל יש להחמיא לה על שכלול הטריק של מפא"י והליכוד לממדים תעשייתיים. כזכור, התרבות הזו היא אחת הסיבות שבעטיין הימין המכונה "ממלכתי" פרש מהליכוד: העמסת תומכים פוליטיים על שירות המדינה. אפשר לעזוב בית, מסתבר, אבל הבית לא עוזב אותך. גם יש עתיד לא מפגרת מאחור: ארבעה חברי כנסת שהיו בעבר ברשימה אחת עם יאיר לפיד אורזים בימים אלה מזוודות, בדרכם לתפקיד מפנק של שגריר או קונסול: פריז, ניו־יורק, קנדה ואנגולה.

הריפוד חסר התקדים שלו זוכים חברי ימינה ותקווה חדשה לא רק מעורר מחשבות עגומות, אלא גם מחייב לבחון מחדש מוסכמה פוליטית שלכאורה איננה צריכה הוכחה: זו הקובעת כי ברגע שבו בנימין נתניהו יפרוש, הממשלה תיפול ותוקם חיש קל ממשלת ימין. אבל גם אם ראש האופוזיציה יפרוש אחרי אישור התקציב – דבר שיותר מבכיר אחד בליכוד מעריך שעשוי לקרות – איזו סיבה יש לבנט לפרק את הממשלה שהוא עומד בראשה? או לסער, שנהנה מכוח משמעותי? מה מכל זה מצפה להם בממשלת ימין רחבה שבה לא יוכלו לדרוש תמורה כזו? יו"ר דירקטוריון מקורות למספר 23 ברשימה?

בשבחי הסרבנות

בזמן שמיליוני גולשים התווכחו בלהט אם נשיא ארצות הברית נמנם בזמן פגישתו עם ראש הממשלה בנט (הוא לא), איש לא הבחין בחדר הסגלגל בתרדמה אחרת, כמעט תרדמת: הנושא הפלסטיני. לאחר הצהרה ארוכה על איראן, הקורונה והמחמאות הנדרשות לבנט, הפטיר ג'ו ביידן עוד משפט: "ונדבר גם על דרכים לקדם שלום ושגשוג לישראלים ולפלסטינים". זהו, כבוד הנשיא? בלי "שתי מדינות בנות קיימא המתנהלות זו לצד זו בשגשוג ובשלום"? בלי לפתוח את הפגישה בהטפה לראש ממשלת ישראל על הצורך הדחוף במניעת מדינה דו־לאומית? הזהו אותו ביידן שלפני עשור בלבד, כסגן נשיא ארצות הברית, ייבש את ראש ממשלת ישראל שלוש שעות בגלל הסכנה האדירה לשלום העולם, בנייה בירושלים? 

בפרספקטיבה היסטורית, אובדן העניין הבינלאומי בנושא הפלסטיני הוא ניצחון ענק של הימין, ובפרט של ראש הממשלה מטעמו עד האביב האחרון, בנימין נתניהו. דווקא בשבוע שבו שר הביטחון בני גנץ רץ לספר לחבר'ה על פגישה עם אבו מאזן, בולט חוסר הרלבנטיות של הפלסטינים, וחוסר התוחלת באזהרות ש"בלי מדינה פלסטינית – ישראל גמורה" (אהוד אולמרט, 2006).

במשך עשור נשמעו כאן אזעקות צונאמי עולות ויורדות. "ידחקו אותנו למצב של דרום אפריקה", הזהיר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ב־2011, "אנו עומדים בפני צונאמי מדיני שרוב הציבור לא מודע אליו. הדה־לגימטציה של ישראל באופק". ציפי לבני המשילה זאת אז לאסון סביבתי אחר: "אנחנו על קרחון שנמס. נתניהו הולך להיות ראש הממשלה שבתקופתו תוכרז מדינה פלסטינית".

שנה אחר כך, בנאומו המדיני הראשון, הצטרף גם יאיר לפיד: "טענת נתניהו שאין פרטנר היא התחמקות מן המציאות. לאיזה פרטנר הוא מחכה? האם מסתתרים ברחבי הרשות הפלסטינית פרטנרים אוהבי ישראל? הדבר היחיד שעשתה מדיניות ה'אין פרטנר' הוא החלשת מעמדה של ישראל בעולם". השבוע, כשר חוץ, ויתר לפיד לגנץ בשמחה על העונג בפגישה עם הרודן המזדקן מרמאללה. ייתכן שגם הוא מבין היום שטעה, ואין פרטנר.

תום פרידמן, עיתונאי שכמה מעמיתיו כאן בארץ מצטטים את מאמריו כדבר השכינה מניו יורק, המשיל את ממשלת ישראל ל"נהג שיכור" בשל סרבנותה להיעתר לדרישות אובמה, שהיו מביאות עלינו מחזות אפגניים חמש דקות מכפר סבא. "סערה עצומה מתקרבת", הזהיר ב־2011 בשבתו כחזאי הוריקנים, "וישראל צריכה להסתלק מדרכה. הפחד של ישראל עלול להרע את מצבה".

כמו השלטים שפוזרו בתל־אביב, ממתינים לשווא לצונאמי שמסרב להגיע, כך גם כל הגאונים הנ"ל. למעשה, במונחים מדיניים, מפלס מי הים דווקא ירד. בישראל נחת השבוע השגריר הראשון של בחריין ולא טרח לומר מילה על הרחבת ההתנחלויות. העסקים עם העולם פורחים, ולנשיא ארצות־הברית יש מאה דברים דחופים יותר לדון בהם עם ראש הממשלה. הודות לסרבנות ההיא, לא רק ביידן יכול לישון בשקט, גם אזרחי ישראל.

שתף:
Share

תגובות

ציוצים אחרונים בטוויטר
עקבו אחריי