איך מתכוונים גנץ ואיזנקוט לסמן שדרכם היא החוצה מהממשלה * איזה רעיון התחילו לגלגל בלשכת נתניהו בתקווה לשרוד עד 2026 * למה הפך ביידן מתומך בחיסול חמאס למי שמעשיו מעודדים את סינוואר * ומי צריכה להיות הכתובת האמיתית בהפגנות לשחרור החטופים
שתי רפיח
יש מתאם גיאוגרפי מעניין בין הורדת הפעילות של צה"ל בעזה ובין מקום הימצאו של נתניהו. בחודשי המלחמה הראשונים הוא כמעט לא זז מהקריה: החלטות סודיות דרשו מהצמרת להישאר צמוד לבור, צמוד למגדל של הצבא, לא במשרד המיושן בבירה שנעדר את רוב יכולות ההצפנה.
אבל בינתיים העולם לוחץ, ברצועה נשאר מספר נמוך להדהים של חיילים, מספר המבצעים פחת וההמתנה לרפיח נעשית ברובה בירושלים.
לחמאס כבר אין כמעט חיל רקטי, כך גם רוב החטיבות, אבל מודיעין יש לו בחינם, מתוצרת ישראל. במערכת הביטחון זיהו את הנזק הכבד שנגרם לאינטרס הישראלי בשל ההתנגחויות הפומביות, ההדדיות, בין שרי הקבינט. הרושם שלהם הוא שהצמרת קרועה, המדינה מתפלגת, חמאס חוץ שולח לחמאס פנים מסרים שצריך להחזיק מעמד עוד קצת.
ראש הממשלה הבטיח גם השבוע שפעולה ברפיח בוא תבוא, אבל כמו שיש שתי רפיח – מצרית וישראלית – לא דומה פעולה אחת ברפיח לאחותה. הפעולה המלאה אמורה לכלול את חיסול הגדודים (המשימה הקלה יחסית), חיסול מספר אחת ושתיים בחמאס (יותר קשה כמובן, גם אם הם שם) ובעיקר ניתוק החמאס ממנהרות ההברחה שלו. זו המשימה הקשה מכולן כי היא אינה בטחונית, ולא בטוח שיכולה להיעשות מרפיח עצמה, אלא אולי בכלל על ידי בניית קיר במצרים, מהלך דיפלומטי אדיר וסבוך שמתקשר גם לדיון העקרוני יותר על מטרות המלחמה. דיון כזה נקבע לשמונה באפריל, נדחה על ידי נתניהו ומאז לא התקיים. שותפיו מנסים לנחש מדוע: האם כי אין לו מטרות ואסטרטגיית היום שאחרי, או כי יש לו – והוא לא רוצה שיידעו פן ימהרו לעזוב?
המחלוקת על העסקה מכוערת והחשדנות עמוקה. גנץ משוכנע שנתניהו שבוי של בן גביר וסמוטריץ', נתניהו משוכנע שגנץ שפוט של האמריקנים. יש לכך השפעה מיידית על עתיד הממשלה. גמלה בליבם של ראשי המחנה הממלכתי ההחלטה לנקוט אחרי יום העצמאות במה שקרוי בצבא "דרדור אמצעים": הסלמה קולנית הרבה יותר בתביעה מנתניהו – או שמשתפים פעולה מקביעת פני המלחמה ועד המפכ"ל הבא, או שניפרד. המטרה תהיה כפולה: אחת, לראות אם יש אפשרות להגיע להסכמות. השנייה, אם לא, היא לשכנע את הרוב הגדול של תומכי המחנה הממלכתי אשר תומך באחדות שאין ברירה אלא לפרק את העסק.
הדיינים באים
גם בימי שלום, בחירת דיינים לבתי הדין הרבניים מעניינת קומץ קבוצות ווטסאפ חרדיות וכמה מעגלי עסקנים. דבר מה יוצא דופן אירע ששווה בכל זאת גם את תשומת ליבם של מי שמעדיפים ערכאות אחרות: לבקשת המפלגות החרדיות הואץ מאוד לוח הזמנים של הבחירות כך שהכל יסתיים כבר בשבועות הקרובים.
יש לכך רק משמעות אחת: החרדים אינם משוכנעים שהממשלה תשרוד את הדיון בבג"צ הגיוס, שמיועד להתקיים בשני ביוני. על כן יעשו מאמצים עליונים לאייש כל תקן פנוי באנשי שלומם בטרם בחירות ואולי מהפך.
וזה קשור לעוד עניין טכני לכאורה, והוא בקשת הממשלה לארכה בתשובתה לחוק הגיוס. התשובה אמורה הייתה להיות מוגשת למחרת שביעי של פסח, אך נציגיו של נתניהו ביקשו דחייה בת עשרים יום, בגלל החגים והמתקפה מאיראן.
אין זה דבר של מה בכך: אם יש דחייה בתשובה, תהיה כנראה גם דחייה בדיון. ואם תהיה דחייה בדיון תהיה גם דחייה בהחלטה. כדאי לזכור תאריך אחד בלבד, היחיד שחשוב: צאת הכנסת לפגרה ב־24 ביולי. כרגע נראה שיהיה פער בן כשלושה שבועות בין החלטת בג"צ ובין היציאה לפגרה. זה האזור המסוכן לממשלה, שבו היא עלולה להתפרק. אבל אם יש דחיה, הפער הזה יתכווץ, אולי אפילו ייסגר. הממשלה תקבל חסינות מנפילה לפחות עד סוף אוקטובר, מועד החזרה מהפגרה, והבחירות לא יוכלו טכנית להתקיים לפני פברואר 2025.
מגמת ההתאוששות – קלה אך עקבית – במצבו של בלוק נתניהו מעוררת שם מחשבות על אפשרות לשרוד הרבה מעבר לטווח הזמן המיידי. המוקש העיקרי, חוץ מהגיוס, הוא התקציב הבא, שיהיה עתיר גזירות ובלתי פופולרי. כעת מתרוצצות בלשכה מחשבות ראשונות שהתקציב הזה יהיה דו־שנתי, כלומר האחרון שתצטרך הממשלה להעביר, וכזה שיעניק לה, תיאורטית, אפשרות לשרוד עד מועד הבחירות הקבוע בסוף 2026. בחורף אולי יהיה טראמפ, אולי ייתפס סינוואר, אולי יהיה ניצחון מוחלט. אולי.
דונט, ג׳ו
בפעם הראשונה שבה סטודנטים אלימים פרצו לאולם המילטון באוניברסיטת קולומביה נגד מלחמה, ג'ו ביידן היה סטודנט בעצמו. בביוגרפיה שלו הוא נזכר איך, למראה הפגנות בקמפוס שבו הוא למד, הפטיר "חתיכת ח&%$". רק אחר כך שינה את טעמו ביחס למלחמה.
עכשיו, מהבית הלבן, ביידן לא אומר כמעט מילה. נגד המפגינים, אף שהם הרבה יותר ח&%$ מאבותיהם הרוחניים. ביום שלישי לא טרח להגיב בקולו על הפריצה האלימה. הממשל הדמוקרטי הסתפק בגינוי באמצעות דובר.
כשהתייחס לכך בשבוע שעבר הובן למה אולי בכל זאת עדיף שישתוק: "אני מגנה הפגנות אנטישמיות", אבל מיד הוסיף: "אני גם מגנה את אלה שלא מבינים מה קורה לפלסטינים". אנטישמיות זהה בעיניו לחוסר הסכמה עם המפגינים הזועקים לכאורה על הסבל של העזתים.
למזלו של הנשיא, הוא נהנה מיחסי ציבור טובים בהרבה באמריקה ובארץ מאשר אלה שזכה להם קודמו. כאשר דונלד טראמפ התייחס ב־2017 לחבורת צועדים אנטישמית מהימין הקיצוני ואמר "יש אנשים טובים מאוד בשני הצדדים", רעש היקום, ובצדק. עכשיו – דממה. לאורך כל כהונת טראמפ נטען שהאנטישמיות בעלייה, רמז שנשיא שנכדיו יהודים דתיים ובתו התגיירה הוא מחולל שנאת היהודים.
והנה מתברר שהאנטישמיות באמריקה, זו שבגללה סטודנטים יהודיים מאוימים ומרצים ישראלים אינם יכולים להיכנס לקמפוס, היא דווקא בשר מבשרה של המפלגה הדמוקרטית. לא תופעת שוליים של תמהונים בקלשונים, אלא חלק מבסיס הבוחרים. הסטודנטים האלה ותומכיהם בגבעת הקפיטול ובמישיגן הם האנשים שאחריהם מחזר ביידן חיזור נואש ערב הבחירות. זו הסיבה שבגללה יעדו המקורי, חיסול חמאס, הוחלף ביעד של הפסקת אש. העידוד ששואב סינוואר מהלחץ של ביידן על ישראל הוא אות קלון על הדמוקרטים, וגם טקטיקה גרועה מאוד. כשהדליף מי שהדליף לניו יורק טיימס שהפסקת אש תוביל לנורמליזציה עם סעודיה, הוא פגע בסיכויים להפסקת אש. הרי הבית הלבן עצמו העריך שמתקפת שבעה באוקטובר נועדה לסכל את הברית ירושלים־ריאד, אז מדוע שחמאס יסלול עכשיו את הדרך לברית הזו?
החנופה לגרעין האלים, חוסם הכבישים וסותם הפיות, אינה נושאת בדרך כלל פירות פוליטיים. ב-1968, המהומות האלימות תרמו להפסד הדמוקרטי לריצ'רד ניקסון. שם כמו כאן, הכניעה לטרור לא משתלמת ולא פופולרית.
על סיכות צהובות ומשדרי חדשות
בדרך כלל עדיף לא להגיב למבקרי טלוויזיה, בטח לא מעל דפי העיתון שבו נכתבו. ובכל זאת, הדברים שכתב כאן מבקר הטלוויזיה עינב שיף ראויים לדיון, נסו להאמין לי שלא מסיבה אישית או ברנז'אית. בקצרה, שיף התייחס להופעה שלי ב-CNN: "סגל הופיע לשיחה עם סיכה צהובה, שלא מלווה אותו בשידורים בישראל. ובכל זאת, לענוד את הסיכה רק לטובת רבע שעה ב-CNN זה סטיילינג שאין בו סטייל".
ייתכן שאין סטייל, אבל יש מחשבה. אולי היא מוטעית, אבל זה הגיונה:
לסרט הצהוב, סמל המאבק להשבת החטופים, יש שתי מטרות: האחת, לא לתת להם לשקוע בתהום הנשייה כמו רון ארד. השנייה, ללחוץ על מקבלי ההחלטות האמיתיים. ובכן באשר למטרה הראשונה, אף צופה ישראלי או מנהיג מקומי אינו צריך סרט צהוב כדי לזכור את עדן, את נעמה, את ליבי, את רומי, את אליקים ואת יתר 128 החטופים. אין אחד מאיתנו שליבו גס, ששכח, שנרמל. הימצאותם בגיהנום, כל כך קרוב אלינו, היא מציאות כה מזוויעה שאינה נותנת מנוח. בזמן הקמפיין לשחרורו של גלעד שליט הסיסמא הייתה "בכל יום שעובר, גלעד הולך ונעלם". זה לא היה נכון אז וזה בוודאי אינו נכון היום. אין נוכחים יותר מנפקדינו.
העולם, בניגוד אלינו, שכח מזמן. עבור רובו שבעה באוקטובר הוא עוד תאריך ו־133 זה רק מספר. הוא שצריך לראות סרטים צהובים כדי להיזכר.
המטרה השנייה, המרכזית, של הסרט הצהוב היא ההנחה המובלעת שאת הלחץ יש להפעיל על ממשלת ישראל דרך אזרחיה. חטיפה היא תיאטרון מסויט שבו הצופים – אנחנו – נאזקים אל הכיסא ומחויבים לצפות בהצגה שבה לכאורה השחקן העיקרי הוא לא החוטף האכזר אלא ממשלתו של החטוף. בהדרגה, החוטף נסוג אל ירכתי הבמה ונעלם בצללים, כך ששריקות הבוז נותרות להנהגה המקומית, עד שזו נאלצת להתקפל ולשלם כל מחיר כדי לסיים את ההצגה. זה מה שקרה לקרטר במשבר השגרירות באיראן, זה מה שקרה לשרון עם סוחר הסמים טננבאום, זה מה שקרה לנתניהו בעסקת שליט וזה מה שקורה לו עכשיו.
מכאן כבר קצר המרחק לטענות שלפיהן אם רק היה מדובר במתנחלים או חרדים, הממשלה כבר הייתה משחררת אותם. המרחק קצר עוד יותר להאשמות שלשרים לא אכפת מהחטופים, שימותו. המהדרים ברשתות – והלוואי שהיו אלה רק בוטים אירניים – מוסיפים שגם חלק מהמשפחות מפקירות את בניהן, רק כי העזו להציע אסטרטגיה אחרת לשחרור כמה שיותר חטופים. אחרי שהתגלו השלכות עסקת שליט חשבתי שהעמדה הזו תזכה לפחות לכבוד להישמע ולא ייסתמו פיות משמיעיה.
ראוי להזכיר, אף שזה לא קל לעיכול, שמטרת המלחמה אינה רק השבת החטופים. גם אם חמאס היה רוצח 1200 איש ואיכשהו לא מצליח לחטוף אף ישראלי, עדיין לא היה מנוס מהמלחמה הזו. מטרת מיטוט החמאס, בלשון המעטה, אינה פחותה מהשבת החטופים, ולא בגלל ערלות לב אלא בגלל העובדה הפשוטה שאם חמאס יישאר, יהיו בפעם הבאה עוד חטופים. איננו רשאים עוד לנהוג כחברה כפי שנהגנו בעסקת שליט: לשלם מחיר בלתי נתפס ולהתעלם ממה שיקרה בעתיד, כי העתיד פקד אותנו בשבעה באוקטובר.
ולכן, אף שזה אינו ריאלי, אפשר לפחות היה לקוות: שההפגנות הבאות יהיו גם מול שגרירות ארצות הברית ובריטניה, ובעיקר שחיי כל דיפלומט קטארי בעולם יהפכו לגיהנום, שכל משאבי היצירתיות יופנו להפעלת לחץ על אימפריית הרשע בדוחא או על חסימת הסיוע לחמאס בכרם שלום או בקיסריה. השבוע אמר מומחה בחדשות שאם עשירית מהמאבק כאן היו מיועדים להשחרת מארחיו של הנייה, החטופים כבר היו בבית. אחרי יותר ממאתיים יום, עוד לא מאוחר לנסות.
