איך מעבירי הרפורמה היו יכולים לרדת מהעץ * למה יריב לוין נצפה השבוע יוצא בשתיים לפנות בוקר מווילה בסביון * איזה תאריך נלחש בחדרי חדרים כיעד להישרדות הממשלה * והאם הביקורת על מפגיני הימין תהיה תקפה גם למכתרי המספרות
יריב של עצמו
יריב לוין ושמחה רוטמן הם פרלמנטרים מיומנים, אבל הבעיה העיקרית באופן שבו הם מעבירים את הרפורמה היא שהם מתייחסים אליה כאל עוד אירוע פרלמנטרי, לא כאל אירוע ציבורי מהמדרגה הראשונה.
כאשר מעוניינים להעביר תקציב מדינה, למשל, מודיע האוצר שתקציב משרד התחבורה יקוצץ בחמישה מיליארד שקל. השרה מתקוממת, הנוסעים מוחים, ובסוף, לרווחת כולם, מקטינים את הקיצוץ בחצי. מרוצים כולם: מרוצה השרה שהצילה את המשרד ומרוצה האוצר, שמראש תכנן קיצוץ כזה, ורק הכניס עז כדי לשלוף אותה ברגע הנכון.
זה מה שעשו לוין ורוטמן: לרגע לא עלה על דעתם שניתן יהיה לפסול חוק רק פה אחד ובהרכב מלא של העליון. הם תכננו מראש שהרוב הדרוש יעמוד על 11 שופטים מתוך 15, אולי גם על עשרה יסכימו להתפשר. כנ"ל עילת הסבירות, שאותה הם רוצים לצמצם, לא לבטל. כך גם עם חוק היועמ"שים וכך, אפילו, עם פסקת ההתגברות ברוב של 61. ספק גדול אם בהצעה הסופית תהיה בכלל פסקת התגברות, שבעיני האקדמאים השמרניים היא יותר בעיה מפתרון.
דא עקא, שמתנגדי הרפורמה ראו את ההצעה לא כעמדת פתיחה במאבק פוליטי לגיטימי אלא כמטרת סיום במאבק לחיסול הדמוקרטיה. מכאן קצרה מאוד הייתה הדרך להדלקת הרחוב. זו הייתה השגיאה הקשה ביותר שנקטו, במקום להציע קודם הידברות ואז חקיקה מתונה יותר. זה לא הקצב או חוסר ההידברות. עקירת 10,000 יהודים מגוש קטיף לא התנהלה בקצב איטי יותר, וייבואו של יאסר ערפאת מטוניס לא היה פרי ועדות ציבוריות עם גאולה כהן ובני בגין. היה אירוני השבוע לראות את האחים עמרי וגלעד שרון קוראים להידברות ומגנים את "הכוחניות והדורסנות".
מרגע שהרחובות נדלקו, ויכוח נוקב אך לגיטימי על מערכת המשפט הפך מלחמת דת. הרושם שנוצר הוא של מאבק בינארי: אפס או אחד, דיקטטורה או דמוקרטיה, לחיים או למוות. כל שיחה בין מובילי "הרפורמה" למתנגדי "ההפיכה המשטרית" מלמדת שהפערים בין הצדדים קטנים בהרבה מפערי האמון. הנה דוגמה: לפני שלושה שבועות הודיעה הקואליציה כמחווה על הקפאה לשבוע של החקיקה שסביב הרפורמה, חוקי דרעי ומח"ש, בין היתר. מסתבר כעת שהסיכום מאחורי הקלעים, על דעת הנשיא, היה שמיד לאחר ההודעה ייפתחו מגעים בין הצדדים. בפועל, הפוליטיקאים שהבטיחו לבוא ברחו.
מאז, המגעים שינו צורה. בעוד כלפי חוץ הרושם הוא שדנים על עצירת החקיקה וכניסה לחדר, בפועל המו"מ מתנהל במקביל לחקיקה דרך אקדמאים ודרך נציגים של הקואליציה וחלקים מהאופוזיציה, וכמו באוסלו. ובעוד כלפי חוץ הרושם הוא שמדובר בפתרון כולל, ייתכן מאוד שמתווה הפשרה שיוצע בסוף גם הוא יהיה במתכונת אוסלו: קודם פתרון ביניים ואז פתרון קבע. קודם אקמול ואז ניתוח. קודם מינוי של כמה שופטים שמרנים ונשיא העליון לאיזון הספינה בהסכמת האופוזיציה, ואחר כך חקיקה מאוזנת יותר, לדורות. אפשר לקוות רק שזה לא ייגמר כמו אוסלו, בדם ואש ותמרות עשן.
כשבן גביר מגביר
כמו זוג שמבטיח ללכת לישון רק אחרי התפייסות על ריב, סיכמו ראשי הקואליציה עם הקמת הממשלה על עיקרון חשוב: לא משנה כמה חריפה תהיה מריבה בין השותפות, לא משנה מה יהיה עומק המשבר – כל זה ייעצר בפתח המליאה. בתוך האולם, הם הבטיחו זה לזה ברגע של חולשה, יעמדו תמיד 64 אצבעות לרשות הקואליציה.
הסיכום הזה התנפץ לרסיסים ביום שני השבוע, כאשר חברי עוצמה יהודית החרימו את ההצבעה על הודעת ראש הממשלה. ללא קשר לטענות של בן גביר כלפי נתניהו, הן בוודאי לא מהסוג שבעטיו מפרקים ממשלות. נתניהו לא עידכן שותף קואליציוני? איך אומרים באתרי הרכילות? הלם הלם הלם. ראש הממשלה מקפיד על מידור עוד מימי המר ורפול.
בשני, מאוחר בערב, התכנסה בלשכת ראש הממשלה בכנסת ישיבה דחופה. חלק מהדוברים שם, שרים בכירים, הזהירו אותו שסוף הקואליציה קרב. "בן גביר הרים את הציפיות ממנו לשמיים, ואין לו שום סיכוי לקיים אותן", נאנח אחר כך אחד מהם. "יש שתי אפשרויות: או שהוא לא שולט באנשיו, או גרוע יותר – שהוא כן שולט בהם. כולנו בקואליציה מכירים זה את זה, את החולשות והשגעונות, צברנו קילומטרז' ביחד. לכן גפני יכול לעשות בלאגן וסמוטריץ' לתקוף את הליכוד, אבל ממשיכים יחד. לעומת זאת, בן גביר חדש בשכונה. כשהוא מאיים ומציב אולטימטומים זה מטריף את המערכת. אם בחירות על הפרק, אז כל אחד חייב להעלות ווליום, להעלות את גובה הלהבות".
חודשיים לתוך הקמתה, מסמנים בקואליציה תאריך יעד שעד אליו חייבים לשרוד: נובמבר 2024, בעוד שנה ושמונה חודשים. ההנחה היא שסיכויי הרפובליקנים להביס את ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות לא מבוטלים. מושל פלורידה רון דה סנטיס, הכוכב הרפובליקני העולה, רואה בהתנחלויות הגשמה של הבטחה משמיים, בפלסטינים תקלה היסטורית ובאופן עקרוני מאגף את סמוטריץ' מימין. בכהונתו של נתניהו ב־2016, בחירת טראמפ על כל התופינים שהביאה איתה לישראל, סייעה ישירות לנתניהו לצלוח את חקירות המשטרה והזעזועים הקואליציוניים. אבל אם בן גביר לא יתעשת, אומר בכיר בליכוד, יש סיכוי לא מבוטל שעד שדה סנטיס ייבחר, הוא יפגוש דווקא את ראש הממשלה לפיד או גנץ.
יש עם מי להידבר
ואם, נניח, תושג פשרה על מערכת המשפט. מה יקרה אז? האם פיטורי היועמ"שית לא יהיו על הפרק? חוק החמץ? חוק דרעי? בן גביר לא יכתיב לממשלה מדיניות? משפט נתניהו לא ימשיך להתנהל? האם האופוזיציה והקואליציה יחיו בשלווה ושלום?
התשובה לכאורה היא לא, לא ולא בהתאמה. בסך הכל, נחזור לגבולות 2020, פחות או יותר: הפגנות בקנה מידה של בלפור, אופוזיציה שסבורה שהקואליציה לא לגיטימית.
אבל כל חבר כנסת מהאופוזיציה שיגיע עם הקואליציה לפשרה בנושא המדמם ביותר על סדר היום, ייתקל עד מהרה לדילמה אם לחבור אליה.
רוצה לומר: פשרה נקודתית בנושא מערכת המשפט עשויה להפוך לאירוע לאומי גדול יותר. פשרה, פירושה שאפילו בנושא המפלג ביותר בישראל כיום אין בהכרח שני מחנות; שנתניהו ולוין – ומהצד השני גנץ ואיזנקוט – הם פרטנר ולא מושא לחרם.
זו בדיוק הסיבה שגנץ ורוב חבריו למחנה הממלכתי נרתעים מאוד מהגעה לפשרה. הם מבינים היטב מה תחולל להם מכונת הרשתות של לפיד, ומבינים גם שגלישה אל השלב הבא – החלפת בן גביר – תהיה כמעט בלתי נמנעת. רמת האמון של גנץ בנתניהו מתחת לאפס עוד מאז הקטטה הקרויה "ממשלת החילופים הראשונה". לאיזנקוט יש פחות דם רע, ויותר מחבר כנסת אחד, אבל חששות דומים. השבוע שמעו כמה מתומכי הפשרה שבקואליציה בונים עליהם ככוח גיבוי למקרה שעוצמה יהודית תפרוש מהממשלה. זה צינן שם את המגעים לפשרה. אין להם בעיה להיות הגשר, אבל לא מחסן חלפים של צביקה פוגל ואלמוג כהן.
ייתכן שהפשרה תצטרך, לפיכך, להתקבל לא על דעת לפיד, גנץ או מיכאלי, אפילו לא הנשיאה חיות, אלא דווקא במגדלי ההייטק של תל אביב. מה שהתניע את ההפגנות מעוד גל מחאה אופוזיציוני לאירוע בהיקפים הנוכחיים הוא הצטרפות ראשי התעשייה שהיא היהלום בכתר הכלכלה. הכסף שלהם מימן את המחאה והעמדה שלהם שיקפה את האירוע הכלכלי שהוא השינוי המשמעותי לעומת מחאות קודמות.
יש שני אגפים להייטק: אחד מתנגד לפשרה בכל מחיר. השני מוכן להידבר. למעשה, הוא תומך כמעט בכל דבר שהכותרת "פשרה" תודבק עליו. יריב לוין נצפה השבוע יוצא בשתיים לפנות בוקר מבית מידות בסביון. היו שם לא מעט מיליארדים, אבל פחות מיליארדים משהיו להם לפני חודש. רבים מהם ישמחו לסיים את האירוע בפשרה סבירה, ולעלות חזרה מצומת עזריאלי אל המגדלים סביב.
דברים בשם אומרם
על קיר לשכתו של ח"כ לשעבר משה פייגלין היה תלוי שלט מעורר מחשבה, בטח כשהוא בבית המחוקקים: "אזרח טוב לא מציית לחוק יותר מדי". הוא לא התכוון לנטילת שוחד או להעלמת מס, חלילה, אלא לכך שאזרח טוב צריך לפעמים לצעוק את שכואב לו גם אם חוק העזר העירוני מורה שאסור להרעיש בין שתיים לארבע. לא חייבים להסכים לעמדות של מוחים כדי להסכים עם הפלירטוט שלהם עם הפרת החוק, כל עוד השוטרים עושים גם הם את מלאכתם וגובים מהם את המחיר הנקוב על כך.
בסוף יוני 2005, עוד בטרם אירועי כפר מימון, חסמו מתנגדי ההתנתקות כבישים ברחבי הארץ. המתכונת, שאומצה השבוע בממדים דומים, הניחה שלוש הנחות: אחת, כשחותכים לי איבר בלי הרדמה, מותר לצעוק ומותר לעבור על החוק. שתיים, הדרך שהצעקה תישמע היא להביא את הוויכוח מהכנסת אל הרחוב. שלישית, הויכוח בכנסת אינו סוף הסיפור.
באותו שבוע פרסם עמיתי למוסף, נחום ברנע, טקסט שראוי לצטט ממנו בהרחבה, דווקא בשל עמדתו העקרונית שלפיה עבירה על החוק היא אות למרד נגד המדינה והכנסת. בשל חשיבותם, אני מצטט אותם כמעט במלואם:
"הדגש בוויכוח עובר עכשיו מהשאלה אם ההתנתקות טובה או רעה לשאלה מי פה בעל הבית… יבורך הוויכוח שנפתח עכשיו מחדש על המרות הלאומית. הוויכוח הזה לא פחות חשוב מהוויכוח על הפינוי. ראשי מועצת יש"ע וחברי הכנסת של הימין מגמגמים גינויים רפים, מתרצים תירוצים, והרבנים הקיצוניים, שקולם נשמע עד הימים האחרונים מעל כל במה, נאלמים דום. הם לא מבינים, האומללים, עד כמה הם דומים בהתנהגותם לפוליטיקאים הפלשתינים. כמוהם, הם מתבשמים בחולשתם, בורחים מאחריות, מניחים לזנב לכשכש בהם.
"גם ההורים הגאים, אלה שמתפעלים מילדיהם חוסמי הכבישים, לא מבינים עד כמה הם דומים להורים הפלשתינים. אלה ואלה הורי אינתיפאדה. דור שלם של ילדי פלשתינים נדפק בטרור. לא כולם, כמובן. דור שלם של ילדים מתנחלים נדפק בחינוך של שנים לפריעת חוק, ונדפק עכשיו במאבק פרוע, עיוור, נגד מרות המדינה. לא כולם, כמובן, לא כולם.
"מרי אזרחי הוא דבר לגיטימי. הוא לגיטימי גם אם הוא כרוך בחיכוך מסוים עם החוק. אבל מרי איננו ארוחת צהריים חינם. חייב להיות לו מחיר. שורה של ממשלות ישראליות התחמקו מחובתן לגבות מסרבני שמאל ומסרבני ימין את מחיר המרי שלהם.
"מבחינה זאת יש משהו נכון בדברים שאומר הרמטכ"ל דן חלוץ. הוא לא מסתפק בטיפול בחיילים סרבנים. הוא מטיל את כל כובד האחריות על רבניהם, על הישיבות שלהם, על המכינות שלהם, אלה שהפכו לקיני סרבנות במימון המדינה".
דברים נכוחים. האם ברנע מסכים לדברים שכתב גם ביחס למפגיני השמאל וסרבני האופוזיציה? האם קריאה דומה תישמע גם הפעם? ובעיקר: האם גם הפעם היא תיאמר בחריפות השמורה ליום "פרוע ועיוור נגד מרות המדינה" של חסימה בלתי חוקית?
