איפה מסתתרת הבעיה האמיתית במו"מ לשחרור החטופים, והאם רק בקיץ נבין אותה * אילו שלוש החלטות צריך נתניהו לקבל לפי איזנקוט, כדי שממשלת החירום תשרוד * איך מרד שלא פרץ בליכוד השבוע הרעיד את לשכת ראש הממשלה * ומה מלמד בדיעבד מסמך של חמאס שנתפס בעזה
פעימות בצרורות
במהלך ועידת קמפ דייויד ב-1978, השקיע המודיעין הישראלי מאמצים גדולים כדי להבין את גבולות הגמישות של המשלחת המצרית למשא ומתן. יום אחד, באמצעות האזנה למערכות הטלפון המצריות, עלה המודיעין על כך שלנשיא המצרי סאדאת נולדה נכדה. למחרת בבוקר בירך ראש הממשלה מנחם בגין את הנשיא על התוספת החדשה לממשלתו. המשלחת המצרית הוכתה בהלם: רק שני אנשים ידעו זאת.
בנסיבות חגיגיות פחות ומלחמתיות יותר, התערבב השבוע המודיעין עם המציאות הגלויה. כאשר פורסם בתחילת השבוע דבר עסקת השבויים המתגבשת, היה פרט אחד שלא דובר בפסגת פריז: יחס השחרור חטופים־מחבלים. יחס של 100-250 לכל חטוף ישראלי, שדובר פה, היה ההערכות בישראל על סמך המעקב אחר עמדות חמאס. צדקו הדיווחים שאלה דרישות חמאס, צדקו המכחישים בלשכת ראש הממשלה שההסכמה לא ניתנה. אבל האמת מורכבת יותר: ישראל נכנסה אל החדר בהבנה מה דרישות חמאס. הבינה, ונתנה אור ירוק לניהול המו"מ.
עסקת החטופים היא לא סתם צומת קריטי; מדובר במחלף שלם שבו נפגשים אינטרסים בינלאומיים כבירים של שתי המעצמות הגדולות, שלום היסטורי במזרח התיכון, פני המלחמה בעזה וכמובן – עתיד הממשלה.
כולם מתמקדים בצד של מה שישראל נותנת, אבל השאלה היא על מה בעצם מוותר סינוואר? כידוע לו, עבורנו כל אדם הוא עולם ומלואו. לפיכך, במובן האסטרטגי אין כל הבדל בין 136 חטופים ובין 101. העובדה שישתחררו כרבע מהחטופים (וכמחצית מאלה שידוע בוודאות שהם חיים). עשרות משפחות יקבלו את יקיריהן, אבל חמאס לא יאבד אף נכס ממשי. ביום שאחרי, שהוא כבר באזור סוף מרץ, ההפגנות למען החטופים יהיו עדיין באותו היקף, הלחץ על הממשלה באותה עוצמה, ובבתי הכלא כבר לא יוותרו מחבלים "קלים". אם עושים את המכפלות, מתברר שהבעיה איננה העסקה הנוכחית אלא זו הבאה וזו שלאחריה: הן תרוקנה את בתי הכלא מכל הרוצחים הכבדים, ותביא הפוגה שתיקח אותנו אל הקיץ.
מה יקרה כאשר בשלב האחרון ידרוש חמאס את שחרור רוצחי נוחב'ה תמורת החיילים החטופים שבידיו? לפי העיקרון המעוות שבו משחררים חטופה אישה חפה מפשע שלנו תמורת מחבלת אישה שלהם, חמאס ידרוש לוחמים משני הצדדים שנפלו בשבי בשבעה באוקטובר. מה תעשה אז ישראל?
להיזהר ולהישאר
בחמשת השבועות הראשונים של המלחמה התקבלו בקבינט הקטן חמש הכרעות אסטרטגיות: לפתוח במלחמה בעזה, לא לפתוח במלחמה יזומה בצפון, להיכנס קרקעית, להפסיק את האש לצורך החזרת חטופים ולחדש אותה כשתנאי ישראל לא התממשו. שנים רבות לא היה הספק כזה בקבינט, אבל הנסיבות חייבו.
משהו השתנה: בעשרת השבועות האחרונים לא התקבלה אף החלטה בסדר גודל כזה. זאת, אף שהנסיבות השתנו והזמנים דורשים הכרעות קשות. סכנת המלחמה בלבנון גברה, מחייבת הקצאת כוחות גדולים על חשבון אלה שלחמו בעזה. יו"ש מתחממת, מאיימת לגלוש מהסיר, ובקרב ערביי ישראל ניכרים לראשונה מתחילת המלחמה ניצני הקצנה שמטרידים את השב"כ והמשטרה. יש אצלנו מי שסבור שחיסול יכולותיו המדיניות והצבאיות של חמאס יצטרך להאט מעט לטובת הקצאת כוחות למשימות דחופות לא פחות. גדי איזנקוט, למשל, סבור שאחרי המכה האיומה הראשונית להרתעה הישראלית, ניכרים סימני שיקום: ההרס העצום בעזה והיד החזקה של צה"ל מייצרים לנו דימוי של בריונים. זה רע בהאג, אבל טוב יותר בביירות ובטהרן.
העניין הוא שבמחנה הממלכתי מזהים בשבועות האחרונים נטייה לכיוון שימור הקואליציה שמשפיעה גם אם לא על תוכן ההחלטות, אזי על אי קבלתן. איך חוסמים את אוטוסטרדת ההברחות ברפיח? מתי פושטים על המחנה האחרון במרכז? מי יחלק את המזון ברצועה במקום חמאס? איך ייראה הפרימטר? מתי יחזרו תושבי הצפון והדרום לבתיהם?
השר איזנקוט עוקב אחר שלוש החלטות שנתניהו, מבחינתו, צריך לקבל: הראשונה היא עסקת חטופים נכונה, השנייה החלטה לא לממשל צבאי או התיישבות בעזה, והשלישית הרגעת יו"ש, התסיסה המסוימת בקרב ערביי ישראל והסדרה בלבנון, שתושג במהלך ההפוגה בעזה אבל תימשך גם לאחריה. אם יתרשם, כמו עד עכשיו, שפני נתניהו לכיוון הנכון, הוא לא ימצא סיבה לעזוב. ככל הנראה, גם גנץ מחזיק בעמדה דומה. המחלוקות בתוך קבינט המלחמה מצומצמות בהרבה מכפי שנראה על בסיס ההדלפות בתקשורת, וגם המחלוקות בתוך המחנה הממלכתי. השבוע, בישיבת הסיעה, התבטא גם גנץ בעד המשך השותפות עד להודעה חדשה. אם תתגלע מחלוקת חריפה על מתווה עסקה שנתניהו ידחה וגנץ ירצה, עשויה להיפתח שאלת הפרישה. בינתיים, יש יותר שמציעים להיכנס גם אם זה תמרון בדעת הקהל (לפיד) מאשר מי שמבקשים לצאת.
להם לא יהיה טרנספר
ברביעי שעבר, רגע לפני פסגת פריז, השתררה פאניקה בלשכת ראש הממשלה. מידע מודיעיני – כוזב לחלוטין, בדיעבד – בישר שבאותו אחר צהריים, מעט לפני נעילת שבוע הדיונים בכנסת, יוגש נוסח הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית. על פי הטענה, אל האופוזיציה הצטרפו קושרים מהליכוד בכמות מספקת, שאחד מהם יהיה ראש ממשלה. החשש מלמד עד כמה מצומצמים גבולות הגזרה של נתניהו בבואו למהלכים דרמטיים כמו עסקה: בין החשש מפרישת גנץ ואיזנקוט לחשש מפרישת סמוטריץ' ובן גביר ובתווך – מרד בליכוד. שמו של שר הביטחון מוזכר, כמו גם אדלשטיין, ביטן ואחרים. ככל הידוע, ללא כל ביסוס.
המסר שמעביר נתניהו לחברי קואליציית ה-64 הוא שישמור עליהם מכל משמר עד תאריך הבחירות המקורי, סתיו 2026. ההלם של תחילת המלחמה פינה את מקומו לאמונה שהמצב פחות גרוע מכפי שמנבאים רוב הסקרים (כי יותר גרוע זה כבר בלתי אפשרי). נתניהו סבור שמי שנטש אותו הם לא בוחרי ימין רך אלא דווקא ימין קשה, שישובו אליו אחרי מלחמה מוצלחת בעזה ושלום היסטורי בריאד. הסקרים שלו מעריכים את מספר המנדטים בסכנת אובדן בשמונה בלבד, לא עשרים.
כדי לא להגיע לבחירות הוא חייב להשאיר בממשלה את בן־גביר וסמוטריץ'. הראשון נתפס בליכוד כתותח דוידקה, רעש מחריש אוזניים אבל ללא כל נזק בפועל. הבעיה העיקרית מסתמנת אצל השני. שרי הציונות הדתית הצביעו עם כאב בטן ואחרי ההתלבטויות בעד העסקה האחרונה הקודמת. ספק גדול אם כך יקרה הפעם. ההתנגדות לעסקה גדלה, לפי הסקרים, בהתאם לעליית המחיר והם רואים בעיניים כלות את התחזקות בן גביר. ההתבטאות השבוע של שר האוצר ("לא נאפשר עסקאות מופקרות"; "לא נשחרר אף מחבל רוצח") נשמעת כהכנה לפרישה. אין פלא שנתניהו לא התבטא פומבית נגד כנס החזרה לגוש קטיף. מבחינתו, לא רבים עם הבייס.
העיסוק בפוליטיקה כמובן איננו רק מונופול של הליכוד. עם מספר המנדטים הנוכחי בסקרים יהיה צורך בחברת השמה כדי לאייש את כל התקנים הפנויים. לאחרונה פנה אליהם ארנון בר־דוד, יושב ראש ההסתדרות: הוא הציע את אשתו, הילה קניסטר בר־דוד, כמועמדת בחמישייה הראשונה ושרה בממשלה הבאה. שני הצדדים מכחישים שהוצעה ברית פוליטית מרחיקת לכת כזו של שת"פ הסתדרות-כחול לבן, אבל כשראש ארגון העובדים הגדול במדינה מציע, מעטים יריבו איתו. במחנה הממלכתי סירבו להתייחס, בהסתדרות לא הכחישו שפני הגברת הראשונה של הפועלים לקריירה פוליטית.
אזעקות ואמת
לפני כשנה וחצי, בתקופה שבישראל דנו בפרשת הנטיעות בנגב והשפעתה על עתיד הקואליציה של לפיד ובנט, שלח האח עבידה לאח אחמד מסמך אסטרטגי חשוב מטעם חיל הארטילריה של חמאס. כמו הררי מסמכים אחרים, גם זה נתפס במבצע הקרקעי ברצועה, עוד עדות שאין תחליף מודיעיני לשהיה בשטח. המסמך עוסק בפשע המלחמה שאצלנו התנרמל איכשהו במהלך 23 שנות שיגורים: ירי על אוכלוסייה אזרחית.
מעבר להמלצה לירות לעבר תשתיות קריטיות כמו נתב"ג והקרייה, הוא מזכיר את ניסיון חמאס לבצע שיבוש תדרים לכיפת ברזל ומתמקד בהמלצה העיקרית: "תקיפת ריכוזי אוכלוסין היא המשפיעה ביותר על האויב בעתות חירום. בניגוד לאבדות צבאיות שהאויב מצליח להאפיל הודות לצנזורה הצבאית הוא אינו יכול להסתיר את תמונות האבדות וההרס באזורים אזרחיים.
"יש לשמור על עצימות וריכוז בהפגזות", הוא ממליץ כהכנה למלחמה הבאה. "אין להקציב מכסה יחידה לעיר מסוימת", זאת אומרת, יש להימנע מהתקפות שגרתיות ויש לבלבל את האויב, שזה בין היתר ילדי הגנים שלנו.
ניכרת עבודת תחקיר רצינית ממבצע "חרב ירושלים", הלא הוא "שומר חומות": המסמך ממליץ לתזמן את התקיפות "כך שרקטות ייפלו ביותר מאזור אחד בתוך עיר, כי לפי הדוחות שפרסם האויב הוא התקשה להתמודד עם מקרים אלו". בכתב יד צוין ליד סעיף זה "חשוב". דובר גם על הפתעת האויב על ידי תקיפת עיר מסוימת שטרם הותקפה באופן אינטנסיבי בעבר: נתיבות, אופקים, קריית גת וקריית מלאכי. מומלץ לירות לערים שבהן שיעור המיגון נמוך, ואפילו יש נספח ששאוב כנראה מאתר פיקוד העורף. השעה המומלצת לתקיפה: תשע בערב, שעת צפיית השיא בטלויזיה או מורשת ממחבלים שהיו בכלא הישראלי כשחיים יבין עוד הגיש את "מבט".
כדאי גם, ממליץ המסמך, לחסוך בכוח במהלך המטחים. רקטה אחת שקולה לעשר רקטות בעת הפעלת צופרי אזעקה, נכתב שם.
השבוע, כאשר אחרי חודש וחצי הצליח חמאס לירות כמה מהרקטות האחרונות שיש לו לעבר תל־אביב, וכשבתקשורת דיברו על "מטח כבד", נזכרתי שהאח עבידה כנראה צדק. זה אנחנו שטעינו. אחד ההישגים הגדולים של המלחמה עד עכשיו הוא חיסולה הכמעט מוחלט של יכולת השיגור שעליה הייתה גאוות האויב במשך רבע מאה. נירמלנו את זה והשלמנו עם כך גם כאשר ילדים תמימים כמו עידו אביגל בן החמש נרצחו בירי רקטות.
