חותם על כחול
"בפוליטיקה האמריקנית יש ביטוי", אומר האסטרטג הדמוקרטי ג'ים מסינה בשיחה מסן פרנסיסקו, "כשהיריב שלך טובע, תשליך על הבן ז*** סדן גדול מברזל". הטובע הוא דונלד טראמפ. מסינה לא סובל מ"תסמונת הדחק הפוסט טראומתית", כהגדרתו, שבה לוקים עמיתיו הדמוקרטים מאז 2016: הפחד לומר שהסקרים צודקים, והמהפך קרוב. "במדינות החומה הכחולה שטראמפ ניצח, ויסקונסין, פנסילבניה ומישיגן, יש יתרון הרחק מחוץ לטווח הטעות הסטטיסטית".
את תהילתו קנה מסינה כמנהל קמפיין הבחירות של הנשיא אובמה ב־2012. הוא חיבר אז באופן תקדימי בין תורת הקמפיין הפוליטי ותורת השיווק ברשתות החברתיות. במקום להנחית פצצת אטום יומיומית בטלויזיה, שיגר אינספור פצצות חכמות, ממוקדות ומטורגטות אל הבוחרים החשובים במדינות המפתח.
"הדבר המעניין הוא שבמונחי קמפיין, דווקא טראמפ הוא היורש של אובמה. הנשיא מתמקד ברשתות החברתיות, וביידן – בטלוויזיה. אי אפשר ללחוץ על השלט בלי לראות את פניו של ביידן, אבל טראמפ מוציא סכום עצום ברשתות, בדיוק כמו הנשיא שהוא מתעב. העניין הוא שקמפיין כזה חייב להיות ממוקד מאוד, וטראמפ חורג כל יום, כל היום, מתיבת המסרים, כל מנהל קמפיין היה משנן לטראמפ שכל יום שלא דיברת על הכלכלה הפסדת. אבל במקום זה כל הזמן טראמפ מתלונן על סיקור הקורונה, נושא שבו ביידן מוביל ב־15 אחוז. אתמול הוא התבכיין שכולם מדברים על הקורונה – וגרם לכך שידברו על הקורונה שוב. טראמפ הוא האויב הגדול ביותר של עצמו". הקמפיין של ביידן, הוא טוען, דווקא חכם וממושמע. כשהיריב שלך מתפוצץ במרכז הבמה, הכי טוב להנמיך פרופיל וליהנות מהמחזה מהצד.
מסינה איננו הדמוקרט האוטומטי. ברחבי העולם הוא עבד עם מועמדי ימין מתונים, כמו ראשי ממשלות בריטניה דייויד קמרון ותרזה מיי. בעיניו הימין של פעם – בארץ היו קוראים לזה הדר בית"רי – כמו גם השמאל המתון של פעם, לא יחזרו למשול בקרוב.
"עבדתי עם עשרות מנהיגים בעולם", אמר. "בכל המדינות זיהיתי אותו תהליך, שבכהונת אובמה עוד לא היה קיים מעל פני השטח: אי־שקט כלכלי שגורם לעלייה של לאומנות ופופוליזם. זה מה שקרה בברקזיט, זה מה שקרה במקסיקו, וזה מה שקורה בשני אגפי הפוליטיקה האמריקנית. יש לנו סנדרס בשמאל וטראמפ בימין. אם הנשיא יפסיד זה לא בגלל דעותיו אלא בגלל סגנונו". תספידו את טראמפ, הוא מציע, אל תספידו את הטראמפיזם.
הולך על האדום
ג'ון מקלוקלין הוא אחד מבכירי הסוקרים של טראמפ בבחירות המשונות הנוכחיות. לישראלים הוא מוכר, אולי, כיועץ האמריקני של נתניהו בשלושת סבבי הבחירות האחרונים. את חוות דעתו על סיכויי הנשיא המכהן, כמה יממות לפני סגירת הקלפיות, הוא מסכם בשלוש מילים: "זה נראה טוב". מי צריך בדיקת ראייה דחופה, הוא – או כל מכוני הסקרים בארצות הברית?
"הרשתות הגדולות עובדות בשביל ביידן", אמר לי שלשום. "כפי שהן מסתירות את המידע על השערורייה שבה מעורב בנו האנטר, כך יש לקחת בספקנות את הסקרים שלהן. לפני ארבע שנים התפרסמו 173 סקרים ארציים, ורק 13 מהם התקרבו לאפשרות שטראמפ יזכה. שבוע לפני הבחירות הוא פיגר בחלקם ב־14 אחוז. היית חושב שיפיקו את הלקחים אבל רק היום ראיתי עוד סקר עם דגימת יתר של דמוקרטים ודגימת חסר של רפובליקנים. אז כן, אי אפשר לסמוך עליהם".
אתה טוען שהסוקרים והשדרנים יסכנו את יוקרתם המקצועית כדי לשרת את עמדתם הפוליטית, פקפקתי. הרי יש דבר אחד שעיתונאים מחשיבים יותר מאידיאולוגיה, והוא החשש לצאת אידיוטים.
"מבחינתם", השיב, "ככל שינופפו בסקרים כאלה, זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. רובם של שישים המיליון שהשתתפו בהצבעה המוקדמת הם דמוקרטים. אלה שיבואו ביום הבחירות הם ברובם רפובליקנים, אבל אם יצליחו לשכנע אותם שהכול אבוד וזה בזבוז זמן, טראמפ יפסיד. הרי הוא נבחר ב־2016 בזכות קומץ קולות במדינות המפתח".
"הסיבה שהרפובליקנים לא באים מוקדם", הסביר, "היא כי הם חוששים מתרמית בחירות ענקית שעליה מדבר הנשיא כל הזמן. הדמוקרטים, לעומתם, שמעו שטראמפ נגד הצבעה מוקדמת – ומיהרו אל סניף הדואר הקרוב. ויש עוד סיבה: כשם שטראמפ מזלזל בקורונה, כך הדמוקרטים חוששים ממנה, ומעדיפים להימנע מהתגודדות בתורים". כשאמר זאת, חשבתי על תמונת המראה הישראלית: ההפגנות הצפופות בבלפור של מתנגדי נתניהו אל מול החובה לנעול ערדלי פלסטיק כחולים בתוך הבית פנימה.
על מה בעצם הבחירות? מקלוקלין משוכנע שלמרות הקורונה, הנושא מספר אחת הוא עדיין הכלכלה, ושם טראמפ נהנה מיתרון. הוא מוסיף משהו שנשמע משונה לאוזניים של מי שצורך את החדשות האמריקניות שלו מרחוק, מיד שניה. לנו הרי נראה שטראמפ עוסק בעלבונות וביידן המאופק – במדיניות. מקלוקלין סבור אחרת: "שביעות הרצון מהנשיא עומדת בסקר האחרון על 51 אחוז. זה מספר חשוב מאוד: כל נשיא מכהן עם חמישים ומעלה נבחר: בוש ב־2004, אובמה ב־2012. אם טראמפ יישפט רק על בסיס ביצועיו הוא ייבחר, ולכן הדמוקרטים מתמקדים במתקפות על אישיותו השנויה במחלוקת של הנשיא. הם על האישיות, ואנחנו על האישיוז (בעברית איכשהו זה נשמע יותר טוב מאשר במקור).
שלושה ימים בנובמבר 2020
מחר בלילה יסתיים אוקטובר, ואיתו יפקע גם האולטימטום שקצב גבי אשכנזי לליכוד. אם עד סוף החודש לא נסתדר, הזהיר לפני שבועיים, נפזר את הכנסת.
הכנסת, כך אפשר להעריך בזהירות, לא תפוזר מחר בלילה. גם לא בשבוע הבא. דווקא בחודש הבא, לא הנוכחי, יהיה החודש שבו ייחרצו גורלות. שלושה ימים בו, ליתר דיוק: 3 בנובמבר, 8 בנובמבר, 17 בנובמבר.
בשלושה בנובמבר תבחר אמריקה נשיא חדש. מהפך דמוקרטי, כך גורסת המוסכמה המקובלת, יקשה מאוד על נתניהו את ההליכה לבחירות. עם ביידן בבית הלבן אי אפשר יהיה לתזמן הסכמי שלום או מבצעים צבאיים בעיתוי שמשתלב עם דרישות קמפיין הליכוד.
חמישה ימים אחר כך תחל בדיוניה הוועדה הבוחרת את פרקליט המדינה. המוסכמה המקובלת היא שמרגע שזו תגבש מועמד, בג"צ לא יאפשר לממשלה להימנע מהצבעה עליו. אם נתניהו רוצה למנוע את איוש התפקיד באחד מנאמני מנדלבליט הוא חייב לפזר את הכנסת קודם לכן.
ב־17 בנובמבר תבחר ועדה מטעם הכנסת יועץ משפטי. פעם זה היה עוד תפקיד, אבל פסיקות בג"צ הפכו אותו לבעל מעמד חוקתי של ממש. אם ייבחר, למשל, המשנה ליועמ"ש רז נזרי, המשמעות ברורה: השר ניסנקורן יוכל לעשות במשרד המשפטים בקטנה מה שעשה הנשיא טראמפ בגדול בבית המשפט העליון: לבחור פרקליט מדינה, שני משנים ליועמ"ש, ולקבע את זהות צמרת המשרד לשנים רבות. נשיא, פרקליט ויועץ ישפיעו על מועד הבחירות.
בינתיים, גם ירידת התחלואה מעלה את הסיכויים לפיזור הכנסת. לפני חודש הייתה ישראל אדומה בוהקת, ואירופה ירוקה. עכשיו התהפך המצב: אחרי חודשים של דממה טלפונית, שוב מתקשרים מהעולם לברר איך הצלחנו להוריד את התחלואה (למשל: הרשויות בשוייץ ובאוסטריה). חוסר שביעות רצון מממשלות הוא מאפיין של מגיפות בכלל ושל הקורונה בפרט, אבל מצבו הפוליטי של נתניהו נראה משמעותית טוב יותר מאשר בשיא ההתפרצות ומה שנראה כהשתעבדות לאינטרס הפוליטי על חשבון בריאות הציבור. בצ'כיה ובצרפת, ככל הזכור, אין הרבה תלמודי תורה ובכל זאת גם שם יונהג בקרוב סגר כללי. בסקרי הליכוד ניכר כבר לפני כשבועיים מהפך במגמה – קרי מעבר מנדטים מבנט לנתניהו ולא להפך. לפני שבועיים נכתב כאן על השאלה אם לקיים בחירות מקומיות בתל־מונד, כמבחן לאפשרות קיומן של בחירות כלליות. ובכן השבוע בילו השרים שעות ארוכות באישור פרטי הפרטים של הצבעה באופן שיקל גם על אחרון המאומתים לממש את זכותו הדמוקרטית. דאגתו העיקרית של נתניהו היא, כמובן, שהבחירות הרביעיות יתנהלו בצילו של הגל השלישי. שניהם נראים כרגע בלתי נמנעים.
הערבים נוהרים לנתניהו
הרשימה המשותפת הייתה המרוויחה הכמעט־יחידה משלושת סבבי הבחירות האחרונים. כעת היא עלולה להיות המפסידה הגדולה מהסיבוב הרביעי.
באביב האחרון ספגה הרשימה מהלומה מורלית איומה. עם רוח גבית משש־מאות אלף מצביעים ערבים החליטו חבריה, כולל בל"ד, להמליץ לנשיא על בני גנץ, רמטכ"ל במילואים ומי שהתגאה בתשדירים במספר המחבלים שהרג. אבל במקום להפוך חלק מגוש שיחולל מהפך וינהיג את המדינה, כמקווה, הם גילו שגנץ השתמש וזרק. קולות הח"כים הערבים היו מגש הכסף שעליו הוקמה ממשלת האחדות הציונית.
הטראומה גדולה, רב שכבתית, מולידה מסקנות סותרות: מחד, נשבר סופית האמון בגוש השמאל מרכז וביכולת להקים איתו קואליציה ("אף אחד לא רוצה לקנות את המוצר שנקרא השמאל הציוני", פסק השבוע אחמד טיבי). מצד שני, שיאי ההצבעה במגזר נשברו בגלל צמא להשתלבות בחברה הישראלית והרצון בהפסקת האופוזיציונריות הכרונית.
ואז הגיע הסכם השלום עם האמירויות. חברים ערבים טוענים בפניי כבר שבועות שהיהודים אינם מסוגלים להבין את עוצמת הטלטלה שחוללה הנורמליזציה בפוליטיקה של המגזר. הרומן המפרצי בלי שפונה סנטימטר ביו"ש עשה לערבים מה שעשה כשלון קמפ דייויד לציבור היהודי: הם הפנימו שאין סיכוי להקמת מדינה פלסטינית בהסכם. המכנה המשותף הרחב ביותר של הרשימה המשותפת, התמיכה בהקמתה של מדינה פלסטינית, נגוז. לפי הסוקר יוסף מקלאדה המצביעים ברובם נלהבים מההזדמנויות הכלכליות שיביא ההסכם, אבל רשימתם הצביעה בכנסת נגד, גורם כמעט יחיד בעולם נגד ההסכם למעט איראן ואבו־מאזן. התוצאות ניכרות היטב בסקרים של מקלדה: הוא חוזה שכמעט מאה אלף מצביעים ערבים יישארו בבית, וגם בקרב אלה שיבואו רבים יעברו לרשימות ציוניות. בראשן, הפתעה: הליכוד.
זו הסיבה לטקסטים המדהימים הנשמעים בימים אלה מפי יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, בזכות שיתוף פעולה עם נתניהו. בל"ד הלאומנית אומרת: כל הציונים משמאל ומימין אותו דבר, ולכן אין טעם לשתף פעולה עם איש מהם. רע"מ האיסלמית אומרת: הם אכן אותו דבר, ולכן מי שייתן יותר – אני איתו. בתווך ניצבים עודה וטיבי, נבוכים.
האיש שהקים את הרשימה המשותפת הוא אביגדור ליברמן, בחוק שהעלה את אחוז החסימה וכפה איחוד. בשבוע שעבר הוגשה לכנסת הצעת חוק של שלמה קרעי מהליכוד, להורדתו לשני אחוז, דבר שיסייע לפירוק הרשימה לגורמיה הראשוניים. רק מישהו תמים במיוחד לא יראה את ברית האינטרסים. זה עדיין לא הסכם שלום בין הליכוד והתנועה האיסלמית, אבל זו לבטח תחילתה של נורמליזציה.
