מתי החליט בנט שדי, ואיזו משימה אכזרית הוא מותיר מאחוריו לשקד * מדוע לפיד ונתניהו בלמו יחדיו את הורדת אחוז החסימה, ומי מהם עושה טעות גורלית * איזה שידור חוזר לאקטיביזם שיפוטי מהניינטיז מדיר שינה מדרעי * ומהי הבעיה הנוספת של אמריקה, בנוסף להפלות ולנשק, שלא כדאי לייבא לכאן
טייס פנטום
טירונים חולמים על בית וזקנים על מרחקים, וראשי ממשלה לשעבר – על חזרה ללשכה. בנימין נתניהו החל לתכנן את הקאמבק עוד בימים שבהם שוטט כמעט לבדו במשרד ראש הממשלה הנטוש, אחרי התבוסה ב-1999. מחליפו אהוד ברק ניסה פעמיים לחזור, כשבפעם האחרונה ניאות להשתבץ במקום העשירי ברשימת מרצ. אולמרט פנטז על מפלגה גם לפני כליאתו וגם אחריה. פרס עוד השתעשע ריצה לראשות הממשלה בעשור העשירי לחייו, בעודו בבית הנשיא. קשה כשאול הפרידה מהסודות, מהשיירה, מהפגישות החשאיות בבירות ערביות, מהיכולת לנווט את מדינת היהודים. כאבי הפנטום בכפתור האדום פקדו את כולם.
לבנט זה קרה בעודו בלשכת ראש הממשלה, אורז את חפציו בדרך ללשכה חדשה שמכינים עבורו בגן הטכנולוגי בירושלים. יריביו משוכנעים שלא יוכל להראות את פרצופו מחוץ לרעננה, שהוא ייזכר לעד כמי שהפיל את הימין והעלה את הערבים. הוא משוכנע שההיסטוריה תזכור אותו כראש ממשלה טוב פלוס, ולכן ניאות להזכיר בנאום הפרישה שלו, שלשום, ברמזים בוטים את המתקפות באיראן. יש עוד אפשרות שכדאי להתחיל לארח כשמדינת ישראל מתקרבת לגבורות: שההיסטוריה לא תזכור כל כך את הממשלה השלושים ושש ואת מי שעמד בראשה. הם ייזכרו כהפוגה מתודית קלה בין קמפיינים, המשך המשבר הפוליטי באמצעים אחרים. לראייה: השוו בגוגל טרנדס בין המושגים "הבחירות החמישיות" ו"בחירות 2022" ותיווכחו.
לראשי ממשלה קודמים הייתה הפריבילגיה לנחם את עצמם שהפופולריות שלהם אינה כשהייתה ולכן אין טעם להתמודד. אצל בנט, שמראש הגיע עם שישה מנדטים, המקרה שונה: הפיתוי לרוץ גם הפעם היה גדול. המשבר הרי בעיצומו, וארבעה מנדטים בפריים לוקיישן, המרכז, עשויים היו להעניק שוב את מפתחות המדינה. הוא התלבט אם לפסוע על גשר צר מאוד: הוא עשוי להתבזות כראש הממשלה הראשון שלא עבר את אחוז החסימה, או להיזכר כמי ששרד נגד כל הסיכויים. החלטתו מעידה שהתעייף. בנט של אשתקד לא היה מהסס.
באחד הלילות האחרונים שלו בלשכה, הודה ראש הממשלה לשעבר שלא שיער את עוצמת התיעוב שיתפתח כלפיו בימין. כשנכנס לתפקיד אמנם אמר לילדיו שיהיה האיש השנוא במדינה, אבל בסתר ליבו היה בטוח שבסוף יתרגלו. מכונת הרעל, כפי שהגדיר אותה, עבדה לטענתו כפי שלא עבדה נגד אף ראש ממשלה מעולם. השבוע הזכירו לו שמכונה אימתנית לא פחות, אולי יותר, הופעלה גם נגד קודמו בתפקיד. המכונה נגד בנט פעלה בפייסבוק ובטוויטר, זו שהופעלה נגד נתניהו כללה גם אגפים במערכת אכיפת החוק ואת רוב העיתונות הממוסדת. בנט הסכים. בעודו מנהיג את הגוש ששלח את הימין לאופוזיציה, קרה לו מה שקרה לציפי לבני: היא סיפרה לי פעם שביום הבחירות ב־2015, בעודה מתמודדת מול נתניהו, קיבלה כמתפקדת ליכוד לשעבר את המסרונים על הערבים שנוהרים והשמאל שעומד לעלות. לרגע, אפילו לי זה עשה לי משהו, התוודתה.
הנה האירוניה: בנט לא שינה את דעתו על משפט נתניהו, אבל הכוחות שהפילו את קודמו הם אלה שבזכותם עלה הוא לשלטון. ממרחק שנה, אפשר לקבוע שהליקוק התקשורתי המביך, ההשתפכויות המוגזמות, החיבוק משמאל, הם מה שבאמת הקשה עליו לצבור תמיכה ומשקל במחנה הלאומי. אוהביו החדשים הם שחיסלו אותו, לא שונאיו הנבגדים מימין.
הוא מותיר אחריו את איילת שקד להתמודדות אכזרית לא פחות. אין להתרשם מהסקרים. ימינה משולה לחולה אנוש שעבר פעמיים החלפת דם: תחילה נטשו אותה כמעט כל בוחרי הימין, ובמקומם הצטרפו תומכי מרכז-שמאל. כעת, עם שקד שאיננה פוסלת ובעצם תומכת בנתניהו, יהיה צורך בהחלפת דם נוספת, כי אף רלב"יסט לא יצביע לשותפה עתידית של בלוק הימין. יש בחוץ ציבור מסויים, כמה עשרות אלפי אנשים, שלא אהבו את הממשלה אבל לא ראו בה אסון; שישלימו עם נתניהו כראש ממשלה אבל לא יצביעו לו. אלה הקולות היקרים שחסרים לנתניהו כדי להשיג 61 מנדטים. לפחות בשבועות הקרובים, הוא שוב תלוי באיילת שקד כדי לחזור לבלפור. ב-2019 דרס אותה והתהפך. מה יעשה הפעם?
אחוזי תזזית
האם ההחלטה הגורלית של בחירות 2022 כבר התקבלה? במשך חודש התהוותה קואליציה מוזרה, מוזרה אפילו יותר מזו שניהלה את המדינה בשנה האחרונה: החרדים האשכנזים, איתמר בן־גביר, מרצ, רע"מ, כחול לבן, העבודה, ימינה וסער – כל אלה תמכו בהורדת אחוז החסימה בחזרה לשני אחוז, השיעור שהיה נהוג בישראל עד 2014. החסידים והליטאים מתעבים אלה את אלה עוד מימי הבעל שם טוב, אך מהודקים זה לזה בריצ'רץ' נרגן רק בגלל רף הכניסה הגבוה לכנסת. והנה נקרתה להם הזדמנות להיפרד.
נתניהו ודרעי התמלאו דאגה עמוקה, בואכה בעתה: בחירות אפשר לנצח אורגנית ומכנית. הדרך האורגנית היא להשיג יותר קולות מהיריב. המכאנית – כמו טראמפ בשעתו – לנצל את שיטת הבחירות כדי להשיג רוב. שיטת האלקטורים עובדת בדרך כלל לטובת הימין האמריקאי, אך אחוז החסימה עובד בדרך כלל נגד הימין הישראלי. פלגנותו הנצחית והתפרצויות האגו העונתיות הובילו את המחנה לאבד את הרוב המוחלט שנהנה ממנו בבחירות סבב א', מה שגרר את סבבי ב', ג', ד', ה'. ביקום מקביל, שבו בנט מצא את 1400 הקולות האבודים הוא היה עכשיו שר הפנים בממשלת נתניהו החמישית אחרי שלוש שנות כהונה נטולת משברים.
מאז 2019, נתניהו בחן ברצינות את הורדת אחוז החסימה, אפילו עד כדי רף כניסה של מנדט בודד. אבל דווקא בסבב הנוכחי אין לו סיבה לעשות זאת. הפעם, כל הבלוק שלו עובר בוודאות, ואילו בגוש היריב לא פחות מארבע מפלגות מתנדנדות סביב אחוז החסימה: תקווה חדשה, ימינה, רע"מ, מרצ. בתמיכתם, החרדים איימו להפיל את האסטרטגיה כולה: אסוף 59 מנדטים מהציבור, ועוד שני מנדטים מהשאריות של היריבים.
ואז, לתדהמת כולם, החליט השבוע יאיר לפיד להטיל וטו על המהלך. החוק הוצא מחבילת הסיכומים בין הקואליציה והאופוזיציה. אם שני המתמודדים לראשות הממשלה מחזיקים באותה עמדה, סימן שמישהו מהם טועה. וזו עשויה להיות שגיאת הבחירות של אחד מהם.
ביש עתיד מסבירים שבעיניהם הבעיה היחידה בגוש היא מרצ. סער, כך הם מעריכים ומקווים, עובר. מרצ תצטרך להתאחד עם העבודה. לפיד מתכנן ללכת על הראש של מיכאלי ולכפות עליה שותפות אמת, אבל עם מרצ. משימה שאפתנית לקח על עצמו: לחתן את הפמיניסטית הכי מוכרת במדינה בניגוד לרצונה עם בעל שאינה רוצה בו. מהצד השני, בטוחים שם שהורדת אחוז החסימה תייצר עוד 2-3 מפלגות שמאל קטנות (תומכי ירוקים, מתנגדי חיסונים, אלי אבידר) שעשויות לא לעבור. חשש נוסף שם היה שהורדת אחוז החסימה תשלח את בן גביר לריצה עצמאית, שתסתיים בסיעה גדולה בת 6-7 חברי כנסת ותשנה את פני המדינה.
בבחירות הקודמות לפיד זז הצידה. הוא בחר שלא להבליט את עצמו, כי זה הקרב שנתניהו רצה. הכוכבת של יש עתיד הייתה השמש הכתומה שנוספה ללוגו. הפעם, בגלל הרילוקיישן לרחוב בלפור זה יהיה אחרת: ללפיד אין ידידים רבים מדי בגוש, והנתיב היחיד שלו לראשות הממשלה עובר ביש עתיד גדולה מאוד, שתאפשר לו לכפות את רצונותיו על גנץ ומיכאלי. ספק אם גם הפעם יחלק קולות במתנה.
האם לפיד צודק? לאורך רוב השנים מ-2009 ועד בחירות 2020 המרכז־שמאל נקט באסטרטגיה של המפלגה הגדולה, ואילו נתניהו שיחק משחק גושי. התוצאה הייתה אחת עשרה שנות נתניהו. בבחירות האחרונות, לראשונה, המרכז שמאל שיחק באסטרטגיה גושית ואילו נתניהו התגאה בהיותו המפלגה הגדולה. התוצאה: הקמת ממשלת בנט־לפיד. במרצ ובעבודה חוששים, לפיכך, שהחלטת לפיד עלולה להתברר כמשגה האסטרטגי הגדול שלו.
קלון ויגון
כוננות בואכה חרדה מאפיינת בימים אלה את הנעשה בש"ס. באמצע ספטמבר תוגש רשימת המפלגה לוועדת הבחירות המרכזית, ואז יגיש הג'ינג'י בקשה לקבוע קלון על אריה דרעי. כזכור, בסוף החורף התפטר דרעי מהכנסת אחרי שהורשע בפרשת עבירות המס, כדי להימנע מדיון בקלון. הוא קיווה לפגוש את הסוגיה רק בממשלת נתניהו השישית, אם תקום, סביב שאלת מינויו לשר. ההנחה אומרת שבמקרה כזה הדיון המשפטי יתייתר: אם לנתניהו תהיה ממשלה, ממילא יהיה רוב לעיגון בחוק של כהונה גם תחת קלון, ואם לא יהיה רוב, ממילא לא יהיה תפקיד שר.
ובכל זאת, בש"ס חוששים מהשופט יצחק עמית. מה יקרה אם באקט של אקטיביזם שיפוטי משנות התשעים, יקבע יו"ר ועדת הבחירות המרכזית שכן, יש קלון, ולא, דרעי אינו יכול להתמודד? העובדה שהדבר אינו עומד בקנה אחד עם הקביעה המפורשת בחוק יסוד הכנסת (שדורש כתנאי לפסילה גם עונש מאסר) אינה מרגיעה את הש"סניקים. הם זוכרים את הלכת דרעי לפני 29 שנה: גם אז לא היה איסור על כהונת נאשם בפלילים כשר, אבל לאהרן ברק וחבריו זה לא הפריע.
הסקרים הפנימיים אסוניים. במקרה שדרעי לא עומד בראש, ש"ס תאבד בו ברגע שלושה מנדטים לאיתמר בן־גביר. זו תהיה אירוניה היסטורית מעניינת: בן־גביר עצמו היה מועמד לפסילה לא פעם. פתאום, הוא מחזיק אצבעות לפסילה אחרת.
הצרות ביהדות התורה קטנות לא פחות: יצחק גולדקנופף, יורשו של ליצמן, הוא יהודי לא פופולרי במיוחד בעשור השמיני לחייו. הקריירה הארוכה שלו במוסדות החינוך החרדיים הותירה אחריו שובל אויבים שלא ישושו להצביע ג'. גם עליהם מאיים הצמד הסרוג הפופולרי ביותר בתולדות המגזר החרדי, בן גביר וסמוטריץ'. הם כבר מתכננים הקיץ חריש עמוק בשדות בני ברק ומודיעין עילית.
מפלגת הפופוליזם
בעידן שבו נשברים כל הכללים שהכרנו וסדרי עולם משתנים, יש משהו מנחם בכך שמשהו אחד נותר עומד על כנו: הפופוליזם הישן והטוב. מדינת ישראל יכולה לשרוף מיליארדי שקלים על בחירות, עשרות מיליארדים על פנסיות תקציביות, אבל הזעם הקדוש יופנה לבוטנים המלוחים, שלושים מיליון שקל תוספת למימון המפלגות.
האמת המרה היא שהכסף הזה הוא מס דמוקרטיה מעצבן אבל חיוני. בחירות בישראל הן קמפיין מעלי אקספרס בהשוואה לרוב מדינות המערב. תודה לאל, יש כמה דברים שטרם ייבאנו מאמריקה: לא את שגעון המאבק בהפלות, לא את הזכות לקצור תלמידים בנשק אוטומטי ולא את התרומות לבחירות. מאות המיליונים שהמדינה מעמידה לרשות המפלגות הן כסף קטן ומוצדק בהשוואה לנזק האיום שהיה פוקד אותנו לו הליכוד ויש עתיד היו מקבלות מאות מיליונים מחברות גדולות או מאילי הון.
הכסף הקטן הזה הולך ונשחק: למשל, כי אם פעם המדינה העמידה לרשות המפלגות תשדירי תעמולה בזמן צפיית שיא, היום איש לא טורח לצפות בתשדירים. תשומת הלב הציבורית שניתנה פעם חינם אין כסף צריכה עכשיו להירכש במיליונים של שטחי פרסום אינטרנטיים ושלטי חוצות, אבל המימון לא הועלה בהתאם. המפלגות מצאו פטנט: מוציאים יותר מהתקציב, ואז מחזירים חובות במשך הכהונה. אבל המחוקק הישראלי לא העלה על דעתו שיצטרך לרוץ אל הקלפי חמש פעמים בשלוש שנים. מה האלטרנטיבה, בעצם? להשתעבד לבנקים הגדולים כבעבר? האם כל הטהרנים הקדושים מעדיפים שהפועלים ולאומי ישלטו בדמוקרטיה הישראלית? הוסיפו לזה את האינפלציה שעלתה מאז הבחירות הקודמות בשיעור חד, והנה תוספת סבירה בהחלט. יודע זאת כל גזבר מפלגה, כולל אלה שחבריהם צועקים כעת נגד.
אם הקופה הציבורית כל כך מטרידה את העבודה וישראל ביתנו, הנה הצעה לחיסכון: אך לפני שנה הן אישרו כניסת 20 חברי כנסת נורבגיים למשכן הכנסת, על עוזריהם, משכורותיהם ותקציב הקשר לבוחר. תג המחיר: עשרות מיליונים בשנה. הצידוק להרחבת המוסד הבעייתי הזה היה לטייב את עבודת הכנסת על חשבון השרים העמוסים. אבל כעת אין באמת כנסת. יתכבד נא אביגדור ליברמן ויבטל את כהונתם המיותרת של לימור מגן תלם ויוסף שיין, תתכבד נעמה לזימי ששוועת החלשים כה נוגעת בה ותחזיר לקופת המדינה 300 אלף שקל, עלות החודשים הריקים הבאים שלה במשכן. אם ממילא אין הצבעות ואין דיונים ואין ועדות, יתכבדו השרים ויחזרו להיות גם חברי כנסת, ויחסכו עשרים משכורות, עשרים לשכות, עשרים תקציבי קשר לבוחר. זה כמובן לא יקרה: הם נורבגים ובוכים.
