מבחן אש

איך קורה שראש הממשלה מצטיין בנאומים בעולם, אבל שותק כשישראל מדממת וכשבלינקן הוזה * איזה מוקש טומן הח"כ מסיעת היחיד לקואליציה ובעיקר לשרת הפנים * מה הקשר בין עדות פילבר לתוכניות הקאמבק של נתניהו * ולמה כל כך קשה להבין מתוך הציוצים של שמאלני הקבינט מי ביצע את פיגועי הטרור

דילוגים במקום

הרוב המכריע של ממשלות בישראל נפלו עד היום משתי סיבות עיקריות: מצוקה בכיס וחוסר ביטחון בלב. ופתאום, בבת אחת, מתמודדת הממשלה עם שתי תופעות שאיש לא לקח בחשבון עם הקמתה, שכן הן נראו שייכות לראשית המילניום: אינפלציה משתוללת בשווקים וטרור משתולל ברחובות. אם חלילה יימשך גל הפיגועים, זו עלולה להיות סערה מושלמת.

העיתוי של פסגת לפיד בנגב התגלה בדיעבד כאומלל. אכן, אין מדובר בתקופת השמפניה והדם של אוסלו, עם נסיגות תחת אש. גם נתניהו ואפילו סמוטריץ' היו שמחים לארח, לנסוע ולתווך בלי דרישות לוויתורים כואבים. ההיסטוריה לא חוזרת, אבל היא בכל זאת מתחרזת: הפער הסמלי בין מסעות הדילוגים והנאומים הנמלצים ובין השטח המדמם הזכיר ימים אחרים, והיה בלתי נסבל.

לבנט זו בשורה קשה במיוחד. מבנה הממשלה הייחודי מותיר לו בעיקר את העיסוק בזירה הבינלאומית, שכן נושאי הפנים נמצאים בסמכותן של מפלגות אחרות. זה עזר לו כשדילג בין בירות אירופה וערב לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה. אבל כשהערים בוערות, לציבור אין סבלנות מיוחדת לדיפלומטיה בעת חירום.

הנסיבות מזמנות לבנט מבחן נוסף של כניסה לנעלי ראש הממשלה, אחרי שמפגשים עם ראשי מדינות כבר נראים טבעי: לנסוך בציבור תחושת ביטחון, אותו דבר חמקמק שאי אפשר להגדיר אותו אבל כשרואים אותו מזהים מיד. הבידוד עקב הקורונה לא הקל עליו: הוא חייב צילום במרתף ביתו ברעננה, בלי צלם ובלי פרומפטר, עם טקסט שמוקרא מדפים.

גל טרור כזה הוא אתגר לכל ממשלה, בטח לראש ממשלה טרי בשנתו הראשונה, בוודאי לכזו עם מפלגות שמאל שהיסטורית נחלשות כתוצאה מפיגועים, ועל אחת כמה וכמה לקואליציה עם מפלגה ערבית. עבאס העביר מסר לשותפיו שאין מה לדאוג: מפלגתו תתייצב כאיש אחד נגד כל פיגוע. מה יקרה אם חלילה יתרחב מעגל האפשרויות לפרעות בערים המעורבות או מבצע בעזה? הרמדאן הראשון של הקואליציה החדשה צופן בחובו בעיקר סכנות.

משוואה עם נעלם

בשקט יחסי התנהל בשבועות האחרונים מו"מ מורכב בין לשכות ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ושר התרבות. הוא עסק בשאלה אם ובאיזו מתכונת ישתתף בנט בטקס הדלקת המשואות בליל העצמאות. דרישת נתניהו להופיע ולנאום הובילה בשנת השבעים למדינה למשבר על סף התפטרות של יו"ר הכנסת דאז, אדלשטיין. מצד אחד, בנט רוצה להראות שהוא לא נתניהו. מצד שני, הוא רוצה להיראות באירוע. הפשרה שנמצאה הייתה שבנט יגיע, אך לא ינאם ולא ייכנס לתרועת חצוצרות.

לכל יום עצמאות יש מוצאי יום עצמאות, ואיתו חידוש פעילותה של הכנסת. בקואליציה נערכים לכנס קיץ קשה מנשוא. הבעיות שנדחו לאחרי חגי האביב לא נעלמו, למרבה הפלא, רק צברו ריבית ותסכולים. חוק הפנסיות של גנץ הוא רק דוגמה אחת, יש קשות ממנה.

זה יהיה הכנס הראשון עם הסיעה הקואליציונית החדשה, הקרויה "אלי אבידר". לח"כ החוזר יש מחויבות עבר לשותפיו למחאת בלפור, ותקוות עתידיות להקמת מפלגה שתגרוף את קולות מאוכזבי השמאל. לכן אין סיכוי שיחזור בו מקידום הצעת החוק שנועדה למנוע מנאשם בפלילים להקים ממשלה.

לאיילת שקד, מנגד, אין שום כוונה לאפשר את אישור החוק. היא יודעת היטב שתמיכה תחסל גם את התקוות הקלושות שעוד נותרו לה לשוב לימין. אין פה רק את עניין נתניהו, אלא עניין עקרוני יותר, שאלת השליטה במדינה: הבוחרים או מערכת אכיפת החוק. שקד משוכנעת שוטו מפלגתי יוטל, והתיקון לחוק היסוד ייקבר. הענקת חופש הצבעה תניב אותה תוצאה: ששת חברי הרשימה המשותפת יבטיחו מהאופוזיציה רוב להצעה.

הנה אדי הדלק שבאוויר: ח"כ אחד חושב שבלי החוק אין לקואליציה זכות קיום, ושרה אחת שמשוכנעת שעם החוק אין למפלגה שלה זכות קיום. אבידר משוכנע ששקד תתקפל. "זו אותה איילת שהתבטאה נגד ועדת החקירה לצוללות. אני נחוש לקיים את ההבטחות לאנשים שנשאו את איילת שקד על אלונקה כל הדרך ללשכת שרת הפנים", אמר. ספק אם לשני הצדדים יש תכנית גיבוי למקרה שהצד השני יסרב יתקפל.

עד עוין לנאשם

מבעד לספינים, מבעד לפוזיציות, מבעד לזעקות "נתניהו בדרך לכלא" או "תיק 4000 קרס", האנשים הרציניים משני צידי משפט האלפים מסכימים על כמה נקודות: ראשית, עדותו של עד המדינה שלמה פילבר סיפקה עד עתה את הסחורה לפרקליטות. בניכוי כאבי הבטן, הוא חזר על אמירותיו החשובות מהחקירות. תומכי נתניהו הריעו לו במשך שני ימי החקירה הראשונים מהספסלים האחוריים בבית המשפט, אבל הסנגורים בשורה הראשונה הבינו היטב מהן האמירות התפלות ומהי העדות העיקרית, הקשה. ביום שני, כבמטה קסם, השתנו ברגע המסרים: פילבר כבר לא גיבור מעונה אלא שקרן נסחט. 

שנית, עד נמדד בחקירה הנגדית: המטרה של פרקליטי הנאשמים היא להוכיח שהעד משקר תחת לחץ כבד מהתביעה. זו תהיה חקירה נגדית קשוחה, לא נעימה. היא לא תותיר זכר לטענה שברית סודית נכרתה בין נתניהו ופרקליטיו לבין מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר.

שלישית, גם אחרי העדות איש לא יכול לקבוע בוודאות שתהיה הרשעה בשוחד. פילבר מסבך את נתניהו, בוודאי בתחום המרמה והפרת האמונים, אבל לפחות שופט אחד פקפק בקול, לא פעם, עד כמה שאר החתיכות שהציגה עד כה הפרקליטות משתלבות בפאזל של מתת-תמורה-קשר סיבתי.

מה שמחזיר אותנו, שוב, אל עסקת הטיעון. שני הצדדים רצו בה, אפילו רצו בה נואשות. מאז נראה היה שנתניהו נסוג בו, בזכות שני ג'וקרים: פרשת פגסוס, שליחכה ברגעי השיא שלה את תיקי האלפים, והרמזים המטרימים של עד המדינה בטוויטר. מאז כורסם קשות תחקיר "כלכליסט", ופילבר לא ניפץ לרסיסים את האישומים, כפי שקיוו ידידיו בלשכת נתניהו.

עסקה, לפיכך, נמצאת על הפרק. העניין הוא שבלי הסכמה לקלון, היועמ"שית החדשה לא תוכל להסכים לה, ונתניהו עצמו טרם אותת, גם לא באוזניי הקרובים שבאנשיו, על נכונותו להתקפל בסוגיה.

היה עוד מוצא אחד של כבוד לשני הצדדים, והוא שנתניהו יתפטר בלי קלון, כך שיו"ר ועדת הבחירות הבאה הוא זה שיקבע אם יתקיים אם לאו. זה היה אפשרי עד השבוע שעבר, כל עוד יו"ר הוועדה היה יצחק עמית, מהיותר אקטיביסטיים בשופטי בג"צ. אבל אז התברר שעמית עומד להתמנות לנשיא העליון שנה מוקדם מהצפוי, כבר בעוד שנה וחצי (השופט עוזי פוגלמן ויתר על כהונה בת שנה). במקומו צפוי להתמנות נעם סולברג. ספק אם הפרקליטות, שמנופפת בסיום הקריירה של נתניהו כהישג, תסכים להפקיד את ההישג הזה בידיו של השופט הנצחי שנמצא בדעת מיעוט.

ולכן המגעים לעסקה תלויים בכלל באירועים הפוליטיים: אם נתניהו היה יודע שהממשלה תתפרק בחודשים הקרובים הוא היה מעדיף בחירות על פני עסקה. עם 61 מנדטים אפשר להחליף יועמ"שית, אפשר לבוא לביהמ"ש במצב חזק הרבה יותר והזמן פועל לטובתך. אבל אם אין בחירות, ובהרב-מיארה היא אותה בהרב-מיארה, הזמן במשפט עובד נגדך, בעודך באופוזיציה. עד סוף הקיץ נדע את התשובה.

השקט שאחרי הסערה

"בואו, יוצאים", אמר נפתלי בנט לחברי סיעתו. השנה הייתה 2014, ונשיא הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, טען ללא ביסוס מעל במת הכנסת שיהודי זכאי לכמות מים גדולה פי ארבעה מזו שזכאי לה פלסטיני. כאשר נטען נגדו שכך לא מתנהגים לדיפלומטים בכירים, הוא הסביר בפשטות: "שתיקה לנוכח תעמולה שקרית היא מתן לגיטימציה לפעילות נגד אזרחי ישראל".

לפי הפרמטרים שהוא עצמו קבע, בנט העניק השבוע לגיטימציה לפעילות נגד אזרחי ישראל. צריך לקרוא שוב את הטקסט ההזוי של מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, בעודו עומד ליד ראש ממשלת ישראל: "דנו בדרכים לעודד פסח, רמדאן ופסחא שלווים ברחבי ישראל, עזה והגדה המערבית, ובמיוחד בירושלים. וזה אומר למנוע פעולות מכל הצדדים שעלולות לגרום מתחים, כולל הרחבת התנחלויות, אלימות מתנחלים, הסתה לאלימות, הריסות, תשלום למחבלים, פינוי משפחות מבתיהן". מה יש פה? ארבעה סוגים של פעילות יהודית אלימה לכאורה, בתוספת מס שפתיים על תשלום למחבלים. מה אין פה? הכרה בקיומה של אלימות ערבית. "תודה", אמר בנט, ונפרד מהעיתונאים. ז'בוטינסקי צדק: שקט הוא אכן רפש, הפקר דם ונפש.

גל הטרור הנוכחי התפרץ ללא קשר להרכב הממשלה, אבל ממשלה בהרכב כזה תתקשה למגר טרור שלשורשיו היא מסרבת לרדת. את הרעיון שאלימות המתנחלים היא הגורם מספר אחת הרי אישרר באוזני האמריקנים השר לביטחון הפנים עמר בר לב. ההתבטאויות האומללות באמת שלו אינן פליטות הפה על לכידת מחבל שמת, אלא התבצרותו בסירוב המשונה, בסגנון עדות ברק אובמה, לומר את צמד המילים "טרור מוסלמי".

לא רק הוא: למקרא ציוציהם של כל חברי הקבינט מהאגף השמאלי אפשר לתהות: מי הוא זה ואיזה הוא שחולל את הפיגועים האחרונים? ראש הממשלה החליפי לפיד כתב על "טרור אלים ואכזרי שפוגע באזרחים חפים מפשע", ואחרי עוד פיגוע על "ניסיון של קיצונים אלימים". מרב מיכאלי, אחת שיודעת עד כמה סמנטיקה משנה מציאות, דיברה על "קיצוניים בטרור" ו"אויבי השלום והנורמליות" (למה לא אויבות, אגב?). איש מהם לא קרא לילד המופרע בשמו: טרור מוסלמי נגד יהודים חפים מפשע. לו היה מדובר בריסוס כתובת על מסגד, כבר הייתם שומעים אותם עולים על גדותיהם מזעם. 

כל עוד יימשך המרדף הפאתטי של שרים אחר הזדמנויות צילום עם מממן הרוצחים מרמאללה, יתקשה ראש הממשלה למגר את הטרור. בימים אחרים הוא היה מוציא הודעה חריפה נגד המבקשים להיפגש איתו ונגד מערפלי הניסוחים. בנט של היום, זה ש"השאיר את הפוליטיקה מחוץ ללשכה", שותק.

תגובות