מי נקרא להתייעצות חירום אחרי הפצצה שהטיל שר הביטחון, והאם דרעי מצטער על הצעה שלא לקח * כיצד העימות בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב מוביל להסתערות של ישראל על הקונגרס * מה צריך מבחינת נתניהו לבוא לפני עסקת חטופים והסכם עם סעודיה * ואיזה שיעור על תחיית המתים אפשר ללמוד מהבחירות המקומיות
צו מיאוס
זו הפעם השנייה שבה יום אחרי הבחירות המקומיות, כשהפוליטיקאים עוד מתאוששים מלילה נטול שינה, שר הביטחון מטלטל את יסודות הממשלה. ב־2018 היה זה אביגדור ליברמן שהתפטר אחרי שתכניתו למלחמה בעזה נדחתה בידי ראש הממשלה והרמטכ"ל. עכשיו זה יואב גלנט באמצע מלחמה בעזה, על רקע משבר הגיוס.
נתניהו הזמין שלשום בערב את ראשי הקואליציה לשיחה טלפונית שבה אמורים היו לברך איש את רעיו על ההישגים בבחירות המקומיות. שיחת הברכה הפכה להתייעצות חירום: מה עושים עם המהלך של גלנט, שמעניק לבני גנץ, מכולם, את מפתחות הקואליציה? הרי אם בלעדיו שר הביטחון לא יביא חוק גיוס, ובלי חוק הממשלה מתפרקת, המשמעות היא שגנץ קיבל לידיו את האפשרות לקבוע מועד לבחירות. בש"ס וביהדות התורה הוכו הלם כששמעו את הצהרת גלנט שלשום. מאחורי הקלעים, טענו, התגבשו בשבועיים האחרונים סיכומים חסרי תקדים. החרדים הגיעו עד קצה גבול ויתוריהם, ומעבר. מה מזה ישרוד אחרי הודעת גלנט, שאלה טובה.
שר הביטחון לא מתואם עם יו"ר המחנה הממלכתי, על אף חשדות נתניהו. להערכתי הוא ניסה פשוט להוריד מעצמו את המשימה כפויית הטובה של הגשת חוק גיוס שכולם – מימין ומשמאל – ישנאו. כל פוליטיקאי מסמוטריץ' ועד ליברמן כבר הבהיר שכולם צריכים לשאת בנטל, כי אין מס על מילים, והוא זה שיצטרך להביא מהלך של פשרה. גלנט גם סבור שבלי חוק כזה, שמקובל גם על גנץ ושות', יתפתח מרד בצבא על רקע החרפת אי השוויון בנטל. וכך קרה ששוב תוך פחות משנה, החשש שר הביטחון מתסיסה בצה"ל מוביל אותו לצעד דרמטי.
אז מה יעשה גנץ? בשבועות האחרונים הוא הגיש בחשאי הצעה לאריה דרעי: תמוך בחוק גיוס מרוכך, נסכם על מועד בחירות בסוף 2024, ונישאר כולנו בממשלה עד סוף דרכה. דרעי בוודאי הבין שגנץ מנסה לפתור על חשבונו את כל בעיותיו: גם את הקריאות משמאל לעזוב את הממשלה, גם ללכת כבר אל הקלפי עם ערימת מנדטים מכובדת בסקרים, וכבונוס – אם ייבחר, יירד מגבו הנטל המציק של חקיקת חוק גיוס. ש"ס השיבה בשלילה. דרעי מכחיש, אבל במחנה הממלכתי משוכנעים אחרי הודעת גלנט שהוא כבר מתחרט שסירב כל כך מהר.
הפלישה לאמריקה
המחלוקת ההולכת ומחריפה בין נשיא ארצות הברית וראש הממשלה על עסקת החטופים אינה רק מחלוקת בין האופטימיות של הראשון ("אפשרות לעסקה עד שני הקרוב") ובין הפסימיות של השני ("הצעה שמשמעותה תבוסה"). שני הצדדים רואים באופן שונה לחלוטין משמעות של עסקה כזו על עתיד המלחמה ועל המזרח התיכון בכלל.
ביידן סבור שכמו במלחמות קודמות, הפוגה זמנית היא מבוא להפסקת אש קבועה, ואחר כך לשלום. תפיסתו היא שהפוגה בלחימה מול חמאס תוביל בהמשך להפקדת הרצועה בידי רשות פלסטינית "מחודשת", ואחר כך, עם עוד כמה צעדים ישראליים לכיוון פתרון שתי המדינות, גם לנורמליזציה עם סעודיה. לכן כל כך דחוף לו להגיע להפוגה בקרוב, שכן יוני הוא המועד האפשרי האחרון שבו נקבו הסעודים לאישור הסכם כזה.
נתניהו סבור בדיוק להפך: לשיטתו, המכשול מבחינת הסעודים אינו היעדר ויתורים לרשות ברמאללה אלא המשך המלחמה בעזה. הם מעוניינים בחיסול חמאס, אבל אינם יכולים לחתום על הסכם שלום עם ישראל כל עוד משתוללת מלחמה. השלב האחרון לפני שעוברים ממלחמה ללחימה הוא כיבוש רפיח, וככל שזה יתעכב – תתעכב גם הנורמליזיציה. לכן, הפוגה של חודש וחצי שתעכב את המהלך תמנע הסכם עם סעודיה באביב, לא תזרז אותו. הוא הדין לגבי החטופים: נתניהו מאמין שפעולה זריזה ברפיח, תוביל ללחץ בחמאס שממנה יהיה ניתן להשיג עסקה טובה יותר בהמשך.
גורם שמעורה היטב בפרטים אומר שבניגוד לרושם בעיתונות האמריקנית, הסעודים מתעניינים בפלסטינים כשם שהם מתעניינים בחופש העיתונות. הנושא מעניין אותם בעיקר מהשפה ולחוץ. לביידן הוא חשוב יותר, למחלקת המדינה האמריקנית עוד יותר. מי שהכי אובססיבי לנושא שתי המדינות זו חבורת סנאטורים מהאגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית וכמה פרשנים חשובים בעיתונות האמריקנית.
החרפת המחלוקת על עסקת החטופים היא הסיבה שבישראל מעדיפים לא להעלות את גובה הלהבות בחזיתות אחרות, ולא חסרות כאלה: זו הסיבה שהממשלה החרישה כמעט לחלוטין אל מול ההחלטה האמריקנית התקדימית להטיל עיצומים על אזרחים ישראלים שנחשדו בוושינגטון כנערי גבעות. סמוטריץ' ובן גביר הזהירו בממשלה שניסוח ההחלטה האמריקנית מעלה חשד שהשלב הבא הוא עיצומים על כל מי שיסכל את פתרון שתי המדינות, לרבות בכירים בצבא ובקבינט. באחד הדיונים שאל אותם השר רון דרמר: אתם רוצים להכריז מלחמה עם אמריקה? שנדע פשוט להכין את הצבא. גם ככה התגלה קושי בניהולה בשתי חזיתות, עוד לפני הפלישה הגדולה לחופי רוד איילנד.
כיפת ברזל מדינית
מערכת כיפת ברזל הדיפלומטית בירושלים איתרה בחודש שעבר שיגור של טיל מדיני היפרסוני בעל פוטנציאל הרס חסר תקדים: הכרה אמריקנית חד צדדית במדינה פלסטינית. הסימנים המעידים היו הדלפות לוושינגטון פוסט ולניו יורק טיימס, שיחות קולניות יותר ויותר בין נשיא ארצות־הברית וראש הממשלה, וגם לוח השנה: המועד המסוכן ביותר לישראל הוא החודשיים של תפר בין ממשל יוצא ונכנס. בדצמבר 1988, רגע לפני שעזב את הבית הלבן, פתח הנשיא רייגן בדיאלוג רשמי עם אש"ף וערפאת. ב־2016 נמנע ממשל אובמה מהטלת וטו במועצת הביטחון על החלטה הרסנית בנושא ההתנחלויות. אם יתממשו הסקרים וביידן יפנה את מקומו לטראמפ, החורף הקרוב יהיה הרה פורענות.
ניסיון היירוט התחיל בירושלים. החלטת הממשלה פה אחד נגד הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית הייתה מאמץ לשדר לוושינגטון שבקבינט המלחמה אין הבדל בנושא הזה בין בן גביר וגנץ. כשהמסר לא הופנם דיו, הובאה לאישור הכנסת החלטה זהה. מאמצי על הושקעו באישור ההחלטה ברוב גדול. זה הסתיים ב־99 חברי כנסת, רוב עצום שראשי הפוליטיקה האמריקנית המפולגת יודעים להעריך את שוויו.
למיירט יש שלב שלישי, החשוב מכולם: בשבועות הקרובים יובאו לאישור בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון החלטות זהות של שלילת הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית. בבית הנבחרים יש רוב רפובליקני כשיחד עם עוד כמה עשרות חברים דמוקרטיים פרו־ישראליים אמור לייצר רוב ברור. אחר כך יובא העניין לסנאט, שם יש צורך בשישים סנאטורים מתוך מאה כדי להביא את הנושא להצבעה על אפה וחמתה של ההנהגה הדמוקרטית. כן, כמו באותו נאום מפורסם, נתניהו שב להתעסק בזירה האהובה עליו: הקונגרס האמריקאי. ההנחה היא שניצחון משכנע בוושינגטון בבית התחתון ישיג את התוצאה גם בבית העליון. זה אמור להספיק כדי למנוע את הסכנה, לפחות מכיוון אמריקה. באירופה המצב מורכב בהרבה, אבל החשיבות פחותה.
זו גם הסיבה שנתניהו לא שלל עד עתה הקמת מדינה פלסטינית בעתיד, כדי לשדר לפלג המתון במפלגתו של הנשיא שכדאי לתמוך בישראל בסבב הנוכחי. אין לו תוכניות להקים אותה בקרוב, אבל גם לא כוונות להצהיר זאת בגלוי.
פוליטיקה מקומית
החרדים: הסוציולוגיה והדמוגרפיה עשו את שלהן. בירושלים הפכו לרוב המועצה. צפת הפכה רשמית מעיר ליכודית לחרדית, בבית שמש הושלם תהליך של עשורים. ערד נלקחה מיש עתיד לחסידות גור, באשדוד הובהר סופית שהם ממליכי המלכים. המקומות היחידים שבהם דעת תורה לא קבעה היו רשויות מקומיות על טהרת החרדים, כמו בני־ברק, אלעד ומודיעין עילית; שם דיברו הפלגנות ומלחמות היהודים הפנימיות. במבט על, אזורי חיוג 02, 04 ו-08 הופכים דתיים יותר. באזורי 03 ו-09 מתכנס הגוש החילוני. חסרים רק מעברי הגבול בין המדינות, על כביש 6 ו־443.
ליברמן: יו"ר ישראל ביתנו איבד כמה מעוזי כוח חשובים: במועצת קצרין שבה החזיק בעשור האחרון התחולל מהפך, באשדוד ירד ממעמד ממליך המלכים אל המקום החמישי. משה ליאון שאותו סייע להמליך בירושלים ב־2018 יצא לחיים עצמאיים. זו לא פוליטיקה – זו אקטואריה. גרעין הבוחרים המקורי של ישראל ביתנו, יוצאי חבר העמים, מזדקן והולך. ליברמן המציא את עצמו מחדש כמה פעמים, פעם כמפלגת ימין פופוליסטית ופעם כמפלגה ליברלית אנטי חרדית. את הפרק הבא הוא בונה על מצביעים ביטחוניסטיים שמאוכזבים מנתניהו, אבל מימין.
מרצ: דווקא מפלגה שלא מאמינה בכוח עליון גילתה שיש חיים אחרי המוות. מאז שכשלה אשתקד תחת אחוז החסימה בבחירות לכנסת היא עוברת בסקרים. את מחיר הכישלון בחיבור השמאל שילמו הסרבנית מיכאלי והשדכן שכשל לפיד, אבל מרצ עברה את אחוז החסימה.
כל זה נחמד אבל לא שווה הרבה: בגלל חובות הענק למפלגה לא נותר עוד מימון מהמדינה. ובכל זאת בבחירות המקומיות המפלגה התחזקה: בתל אביב 30,000 קולות, כמעט מנדט שלם בבחירות ארציות. בכפר סבא ארבעה מושבים, בהרצליה שלושה, הישגים מרשימים גם בירושלים ורעננה. לאחרונה הגיע המזכ"ל תומר רזניק להסדר עם הכנסת שיאפשר את ריצתה לכנסת בלי נטל אדיר של חובות להחזיר. אלה חדשות מורכבות עבור יאיר גולן, המועמד המוביל לראשות העבודה. הוא הודיע לאחרונה שמרצ מטעמה כיהן בכנסת סיימה את תפקידה ההיסטורי, אבל כנראה יפגוש אותה בקרוב סביב שולחן המו"מ לאיחוד המפלגות.
